על הפסוק “וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים“, אומר הזוהר הקדוש: “יושב אוהל לא כתוב, אלא יושב אוהלים, שאחוז בזה ואחוז בזה“ (בתרגום). התכונה הדומיננטית של יעקב היא התמימות, אבל במציאות הוא נקרע בין “שני אוהלים“.
תנאי הפתיחה של יעקב קשים מנשוא: “וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב“. לאהבת יצחק לעשיו יש סיבה, כי ציד בפיו. אך מדוע רבקה אוהבת את יעקב? משום שהיא רבקה! עשיו נולד “עשוי“, מוכן, בשל, שלם. יעקב, לעומתו, הוא איש חלק – ספרו עדיין לא כתוב. יעקב יכתוב את סיפורו במלחמה הירואית נגד אחיו, משפחתו וסביבתו. חז“ל לא מהססים לבקר את יצחק בשל כך: “ולמה כהו עיניו של יצחק? מפני שנסתכל בדמות עשו הרשע, ועוד על שהיה מביא ציד ומאכלו, וכתיב כי השוחד יעוור פקחים“ (תנחומא תולדות, ח).
חייו המלאים סיבוכיות של יעקב אבינו מכשירים אותו להיות נושא ברכת אברהם ויצחק. כמו בבית אברהם, רבקה אימנו מזהה נכון את ההבדלים המהותיים בין ילדיה. רק היא יודעת את הסוד הגדול שהתגלה לה בעת הריונה: “וַיֹּאמֶר ה‘ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר“. את הפירוש שהיא תיתן לנבואה אניגמטית זו, אנחנו נגלה כאשר היא תכריח את יעקב לרמות את אביו כדי לקבל את ברכתו, ולאחר מכן תשלח אותו אל פדן ארם מפני אחיו המבקש להורגו. כך ממשיך יעקב את “המסורת“ שלפיה לא תמיד הבכור יהיה הבן הממשיך: שת ולא קין, יצחק ולא ישמעאל, וכעת יעקב ולא עשיו.
החולה הראשון
פירוש המילים “ואלה תולדות“ הוא ‘וזוהי ההיסטוריה‘. שלוש־עשרה פעמים מוזכרת המילה תולדות בתנ“ך, החל מ“אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם“ (בראשית ב, ד) וכלה ב“וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ“ (רות ד, יח). ברם, ההיסטוריה המקראית אינה חורזת זמנים אלא אירועים ואנשים. תולדותיו של יצחק (“תולדות“ בכתיב מלא, בנגוד לכתיב החסר אצל ישמעאל: “ואלה תלדת ישמעאל בן אברהם“), מגיעות לשיאן בתולדותיו של האחרון, הולדתו של דוד המלך.
התפתחותו הטבעית של עם ישראל, המתוארת החל מן הפסוק הראשון של ספר בראשית, עוברת דרך יחידי סגולה, משפחות, אבות ואימהות, שבטים ולבסוף עם ישראל. בראייה היסטוריוסופית זו, יעקב אבינו, בחיר האבות, משלים את שכבת האבות. אברהם אבינו היה המייסד. הוא הגיע מחוץ לארץ ישראל, הוא המייסד של המונותאיזם. יצחק, עולה תמימה, נפעל, אינו יוצא מן הארץ, מוכיח לכולנו כי הדור השני, על אף טבעו למרוד באבותיו, ממשיך בדרכי אביו. יעקב מתחיל בתנאי פתיחה גרועים ביותר, אך זוכה להיות “הבחור שבאבות“ (בראשית רבה לב, ח).
שמו וחייו של יעקב עוברים אט אט מהנהגת יעקב להנהגת ישראל, מן העקמומיות ליושר. הוא עוקב אחר המציאות, נגרר אחריה, מתמודד איתה, רודף אחריה ומשנה אותה. לימים הנביא ישעיהו יעשה שימוש בדימוי זה במסגרת נבואות הנחמה והתקווה שלו: “כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה“ (ישעיהו מ, ד).
המאבק על הבכורה הוא מאבק על ההגמוניה התרבותית של העולם. המאבק בין איש הציד ליושב האוהלים הוא המאבק שבין השדה לאוהל, בין הטבע למוסר. זהו מאבק איתנים שנמשך עד ימינו.
ליעקב תפיסה תודעתית שלמה באשר לייעודו בתוכנית האלוהית. גם מתוך רגעי מיתתם של האבות גוזרים חכמים את תפיסת ייעודם, וראויה לציון זו של יעקב:
אמר ר‘ לוי: אברהם חידש זקנה, יצחק חידש יסורים, יעקב חידש חולי… יעקב תבע את החולי. אמר לפניו: רבון העולמים, אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו. מתוך שהוא חולה שנים או שלשה ימים הוא מיישב בין בניו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל (בראשית מח), ויאמר ליוסף הנה אביך חולה.
יעקב מבקש דבר אחד בלבד בעת מיתתו: ליישב בין בניו, כלומר להיפרד מהם בצורה מיושבת ומסודרת, ובשל כך הוא תובע מן הקב“ה חולי. זו החוליה הסוגרת את שכבת האבות. לא יהיה אב נוסף, כי מעתה, על אף חטאיהם של חלק מן האחים, יעקב ראה שמיטתו שלמה, וכולם ראויים להיות עם ישראל. מעתה סלולה הדרך לשלב הבא.
תאוריית ההחלפה
תסביך הגבירה יצר אצל הגר בלבול שאיים על שרה ויצחק, עד התערבותו של הבורא. לכן מחליפים הישמעאלים בין יצחק לישמעאל. הן יצחק הן ישמעאל היו בכורים, אבל מאימהות שונות. יעקב ועשיו נאבקים על הבכורה, והם מאותה האם. הסיבוכיות כאן גדולה יותר.
התיאולוגיה הנוצרית, המקבלת את התנ“ך, המציאה פתרון חדש: תיאולוגיית החילופיות. ב (ט, ו-יג) כתב השליח פאולוס: “כי לא כל אשר מישראל ישראל המה, ולא מפני שהם זרע אברהם כולם בנים, כי ביצחק ייקרא לך זרע׃ כלומר לא בני הבשר המה בני האלוהים, כי אם בני ההבטחה הם הנחשבים לזרע… ככתוב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי“.
עם ישראל ההיסטורי של הברית הישנה הוא “עם ישראל שבבשר“, בעוד שעם ישראל החדש מורכב מן המאמינים בישו המשיח שאינם נזקקים עוד למצוות, ומרכזם העתידי בעת הגאולה היא “ירושלים של מעלה“ השמיימית. אלה הם “בני ישראל שברוח“. עם תיאולוגיה זו יתמודדו בניו של יעקב יתמודדו לאורך ההיסטוריה, עד שיוכיחו, עִם גאולת עַם ישראל, שהברית איתם איתנה וחזקה ולעולם לא הופרה.
