ספר חסידים, המיוחס לרבי יהודה בן רבי שמואל החסיד (גרמניה, 1140–1217), מכיל הלכות ומנהגים ולצידם סיפורים רבים, העשויים ללמד אותנו לא מעט על תפיסות דתיות שהילכו בין יהודי גרמניה או בקרב קבוצת "חסידי אשכנז" שבתוכה הוא התחבר. באחד מן הסיפורים נמסר כך:
רוחות מספרות
תיאורם של השניים שמאזינים לשיחת הנשמות בבית הקברות מעלה בזיכרוננו סיפור דומה למדי, המופיע במסכת ברכות (יח, ע"ב). אך לצד הדמיון הרב, הסיפור בספר חסידים שונה בכמה פרטים עקרוניים מהסיפור התלמודי. אין ספק שהמספר, שהיה בר אוריין, הכיר את הסיפור החז"לי, השתמש בו ועיבד אותו.
לא נוכל לצטט כאן את הסיפור התלמודי בשלמותו ולערוך השוואה מלאה. נתמקד בכמה מהשינויים, שאחד הבולטים בהם הוא מועד האירוע. בעוד שבספר חסידים הסיפור מתרחש בליל הושענא רבה, ויש בו שני אנשים (חיים), הסיפור במסכת ברכות נפתח כך: "מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות, ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו".
בנוסף, בספר חסידים הנשמות מתפללות באופן אקטיבי על החיים שלא ימותו ושישובו בתשובה, ואילו בתלמוד: "…שתי רוחות שמספרות זו לזו, אמרה חדא לחברתה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם". כלומר, הנשמות משוטטות כדי לקלוט באופן פסיבי מסרים "מאחורי הפרגוד" על האירועים העתידים לבוא.
לבסוף, בספר חסידים אנו שומעים על שניים ש"הגידו לעם וכעסו על אב ולקחו בגדים והלבישו לאותה בתולה". כלומר, הסיפור מסתיים בתיקון חיובי. ואילו בתלמוד מסופר על החסיד ששמע את דברי הנערה המתה על כך שאינה יכולה לצאת מקברה משום שהיא קבורה במחצלת של קנים, ו"לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אמה של אותה ריבה, אמרה לה: לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים".
חרף שינויים אלו, הדמיון הרב לסיפור התלמודי והשימוש הרב של ספר חסידים בתלמוד, אינם מותירים ספק באשר למקורו של הסיפור (זאת בניגוד לדברי פרופ' עלי יסיף שמונה את הסיפור מספר חסידים בין "סיפורים או קטעי סיפורים שאפשר להגדירם כסיפורי־עם", סוגה שהוא מבדיל בינה ובין סיפורים שמקורם במקרא או בחז"ל). הסיפור התלמודי התגלגל למקורות נוספים ובהם אבות דר' נתן, ילקוט שמעוני ומנורת המאור. בכולם הסיפור מתרחש בראש השנה, או שלא מצוין כלל מועד ההתרחשות. אף אחד מהם לא עיבד את הדברים כפי שעשה זאת ספר חסידים.
מתפללים על המים
אתמקד תחילה בשינוי עיתוי הסיפור, מראש השנה להושענא רבה. בהערותיו לאבות דרבנו נתן, שניאור זלמן שכטר פוטר את המקור בספר חסידים בכך ש"נראה שלפניו היתה הגירסא שמעשה זאת אירעה בליל הושענא רבא". ברם, מאחר שהסיפור מצוטט בכמה מקורות, גם באשכנז, ובכולם לא מוזכר שהסיפור אירע בהושענא רבה, לא סביר להניח שהכותב או המספר ראה לפניו מקור שמציב את הסיפור בהושענא רבה. לפיכך מתעוררת השאלה: האם הייתה לכותב מגמה שהובילה אותו לשנות פרטים מרכזיים בסיפור?
כדי להשיב על השאלה הזו יש לברר את שורשי התפתחותה של התפיסה הרואה ביום השביעי והאחרון של חול המועד סוכות, "הושענא רבה" – יום דין. בפי חז"ל הוא נקרא לרוב "יום ערבה", על שם ההקפות היתרות שהיו עורכים ביום זה במקדש יחד עם הערבה. אך כבר חז"ל כינו יום זה בשם "יום הושענא" או "הושענא רבה", על שם שמרבים בו בתפילות המכונות "הושענא".
תפיסת היום כיום דין באה לידי ביטוי גם במדרש תהלים, שבו מתואר תהליך שתחילתו בראש השנה וסופו בהושענא רבה:
בראש השנה באין כל באי עולם ועוברין לפניו כבני מרון, ואף ישראל עוברין לפניו עם כל באי עולם, ושרי אומות העולם אומרים אנו נצחנו וזכינו בדין, ואין אדם יודע מי נצח, אם ישראל נוצחים, או אומות העולם… ביום הכפורים… כיון שהגיע יום טוב הראשון של חג, וכל ישראל גדולים וקטנים נוטלין לולביהם בימינם ואתרוגיהם בשמאלם, מיד הכל יודעין שישראל נוצחין בדין. וכיון שהגיע יום הושענא רבה נוטלין ערבי נחל, ומקיפין שבע הקפות, וחזן הכנסת עומד כמלאך אלוהים, וספר תורה בזרועו, והעם מקיפין אותו… ואומרים אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא, וביום השביעי היו מקיפין שבע פעמים… ומיד מלאכי השרת שמחים ואומרים: נצחו ישראל נצחו ישראל (מדרש תהלים, מזמור יז).
לפי המתואר כאן, הושענה רבה הוא שיאו של תהליך הדין של ראש השנה ויום כיפור. זמנו של מדרש תהלים שנוי במחלוקת. יש המקדימים אותו לשלהי ימי האמוראים ויש המאחרים לשלהי ימי הגאונים, אך גם מהדיר המדרש, שלמה בובר, המקדים את זמנו, מעיר כי הקטע שמעמיד את הושענה רבה בשורת ימי הדין הוא בוודאי תוספת מאוחרת של גאון.
על פי השערתו של דניאל גולדשמידט, שורשי מעמדו הייחודי של הושענא־רבה נעוצים בכך שעל פי המשנה (ראש השנה א, ב) בחג הסוכות נידונין על המים, אך כיוון ש"אין הגשמים אלא סימן קללה בחג" (משנה תענית א, א), לא רצו להתפלל על הגשם במהלך ימי החג וייחדו לתפילות אלו רק את היום האחרון. כך נעשה יום זה מעין יום דין. את היסוד להסבר זה הוא מוצא בדברי מחזור ויטרי, שמסיק: "בשביעי שכלו ימי סוכה מאמצים לבקש בה… פיתויים וריצויין". ואכן, אין בידינו עדות קדומה משמעותית לתפיסה ממשית של יום זה כיום דין כללי, שניתן להעמידו בין ימי הדין המקובלים – ראש השנה ויום כיפור, מלבד משפט קצר בתלמוד הירושלמי שרואה ביום זה יום תפילה, או אזכור קל בקרובת הקלירי ליום זה.
טיול לאור ירח
נראה כי רק במפנה המאות ה־12 וה־13 החלה אווירת יום דין ממשית לאפוף את היום. לראשונה מתפתחת תפיסה זו בקרב חסידי אשכנז מחוגו של ר' יהודה החסיד. ביטוי חזק לכך ניתן באמונה שמופיעה בכמה מקומות בספרות זו, ולפיה "בליל הושענא רבה, מי שיש לו צל – יחיה, ומי שאין לו צל, ראשו קטן בלי צוואר, ימות באותה שנה" (סודי רזייא לר' אלעזר מגרמיזא). דניאל שפרבר מוצא לאמונה זו שורשים קדומים באמונה הרומית, כפי שמוצגת אצל הגיאוגרף היווני פאוסניאס. תפיסה זו מעמידה את הושענה רבה כיום דין שחיי האדם תלויים בו, ולא רק המים והגשם.
האמונה הזו מופיעה גם בספר חסידים שבו פתחנו, בסימן הבא אחרי הסיפור מבית הקברות:
אחד לא ראה בליל הושענא רבה צל ראשו והתענה הוא ואוהביו הרבה צומות ונתן צדקה הרבה וחי כמה שנים אחר כך כדכתיב: "וצדקה תציל ממות".
בליל הושענא רבה חותמין, ולכך נקראת בצאת השנה, ובשמיני גוזרין על הגשמים במה יתפרנסו החיים.
המשפט הראשון מניח את האמונה בדבר הצל כעניין מובן מאליו, והוא רק נותן "פתרון" לאדם שלא ראה את הצל. המשפט הבא חוזר לשורשי התפיסה של היום, ומבהיר שיום זה הוא יום חיתום הדין. אם לעיל הבאנו את ההשערה כי כוחו של היום נובע מצד הדין על המים, השייך לכל החג, הרי שכאן מתרחש תהליך הפוך – יום הדין על הגשם עובר ליום השמיני. הושענה רבה נותר "נקי" לדין כללי על החיים עצמם, ולא יום דין פרטי לעניין המים והפרנסה.
תפיסה זו חוזרת על עצמה בכמה מקורות בספרות חסידי אשכנז. לקראת סוף המאה ה־13 הלך והתפשט ספר הזוהר בתפוצות ישראל, ואנו מגלים גם בו את האמונה המדוברת:
הכי אוליפנא בספרא דשלמה מלכא, דבליליא בתראה דחגא, אי יסתכל בר נש בצולמא דיליה וחזי ליה שלים – לא אתגזר עלוי מיתה [כך למדנו בספרו של שלמה המלך, שבלילה האחרון של החג, אם יסתכל אדם בצלמו ויראה אותו שלם – לא נגזרה עליו מיתה] (השמטות הזוהר, א, בראשית, דף רנז ע"ב).
הדברים חוזרים במקומות נוספים בספר הזוהר, בצורות שונות. אמונה זו הלכה וקנתה שביתה בקרב העם, באופן שגרם לרמ"א להתייחס אליה בהערותיו לשולחן ערוך ולהסתייג ממנה:
כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה. ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה, כדי שלא ליתרע מזליה, גם כי רבים אינם מבינים הענין על בוריו, ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות כנ"ל (שו"ע אורח חיים תרסד, א).
עניין הצל בליל הושענא רבה בא לידי ביטוי גם באמנות, כפי שניתן להתרשם מאיורים שונים בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה. בחיתוך עץ המובא כאן, מתוך ספרו של יוהאנס לוסדן, תיאולוג והבראיסט נוצרי הולנדי בן המאה ה־17, הצייר ביקש להדגים אדם שמתבונן בצילו ומגלה שראשו לא מופיע. האיש מחזיק בידיו את הערבות, רמז לכך שמדובר בהושענא רבה (אף שזמן ההושענות הוא ביום ולא בלילה). תפיסה זו המשיכה ללוות את האמנות היהודית ואנו מוצאים ציורים דומים גם מאוחר יותר, כגון בספר מנהגים ביידיש שנדפס בפרנקפורט בראשית המאה ה־18.
חופש ספרותי
נחזור כעת אל סיפור הנשמות שבספר חסידים. מטרתו של ספר חסידים מפורשת בתוכו: "לכך נכתב ספר החסידים, לידע מה לעשות ומאיזה דבר להזהר" (סימן כז). לצורך מטרה זו מכיל ספר חסידים, כפי שמצביע עלי יסיף, למעלה מ־400 סיפורים. יסיף משווה זאת למטרתם של קבצי ה"אקסמפלום" האירופיים של ימי הביניים, שהכילו אנקדוטות קצרות שתכליתן הוראה מוסרית. עם זאת, בשונה מהספרות האקסמפלרית בת זמנו, רוב סיפורי ספר חסידים אינם שאולים מהפולקלור העממי, אלא הם מקוריים ולא ניתן למוצאם במקורות נוספים. מספר מועט למדי של סיפורים שאול מספרות חז"ל.
כפי שניתן להתרשם מסיפורים רבים, ספר חסידים אינו מהסס לעבד את הסיפורים ולעצבם באופן שיתאים למטרותיו החינוכיות. עיבוד כזה לא נערך רק בסיפורים העממיים, כי אם גם בסיפורים שמקורם בספרות חז"ל. כמה פרשנים הסבירו שהסיפור התלמודי על הנשמות בבית הקברות לא אירע במציאות אלא חלום היה (ראו חידושי אגדות למהרש"א וביאור "הכותב" לעין יעקב, ברכות שם). נראה כי גם ספר חסידים לא ראה בסיפור זה תיאור ריאלי אלא סיפור שמטרתו להעברת מסרים, ומשכך לא חשש לעבדו ולהתאימו למסר משלו.
השינוי המרכזי בין הסיפור בתלמוד ובין עיבודו בספר חסידים, נוגע כאמור לעיתוי הסיפור. במקורות ימי־ביניימים מצוי הדבר שמגמות שונות הובילו להעברת מסורות ממועד למועד. חוקרים הציעו שכמה סיפורי גבורה הועברו במסורת היהודית ממועד למועד עקב התנגשות עם אמונה נוצרית. כך למשל שמעתי מפרופ' אלישבע באומגרטן לגבי סיפור האם והבנים, שהועבר מימי האבל על החורבן בחודש אב לחג החנוכה, וכך שמעתי מפרופ' עודד עיר־שי בנוגע להעברת סיפור עקידת יצחק מפסח לראש השנה.
בחוגי ספר חסידים ביקשו לפתח את התפיסה שרואה בהושענא רבה יום דין לכל דבר, יום שבו ניתן גם לראות בצילו של האדם את גזר דינו באותה שנה. כהקדמה להצגת תפיסה זו והזמן המיוחד בצל הלבנה, מקדים ספר חסידים סיפור מסתורי על נשמות המשוטטות כשהלבנה יוצאת. ספר חסידים מעביר את הסיפור מראש השנה להושענא רבה כדי להכין את השומע ולהמחיש לו את שגב היום. בעוד שהסיפור התלמודי מובא לעניין דיון בידיעת המתים אודות החיים, ספר חסידים משתמש בסיפור זה להאדרת יום הדין של הושענה רבה. ובעוד שהתלמוד מספר על אירוע חד־פעמי שאירע לחסיד, ספר חסידים מקדים לסיפור אמירה נחרצת: "ויש לילה שהנשמות יוצאות מן הקברות כגון בליל הושענא רבה…". לאמר, מדובר בריטואל קבוע המתקיים ביום זה.
המתים שבינינו
כעת נותר לנו ללבן שאלה נוספת: מדוע משנה ספר חסידים את גיבורי הסיפור, מ"חסיד אחד" שלן בבית הקברות ל"יצאו שנים והחביאו עצמם במקום אחד בבית הקברות"? נראה כי בסיפור זה מבקש ספר חסידים להציג אידיאל נשגב, שמאחוריו תפיסה עם מסר חשוב. בסיפור התלמודי ישנו פגם בשחקן המרכזי בעלילה. התלמוד מצטט ברייתא שמפרטת את סימני השוטה: "תנו רבנן: איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות" (חגיגה ג, ע"ב). והנה, החסיד שלן בבית הקברות לוקה בשניים מסימני השוטה – הוא יוצא יחידי בלילה ואף לן בבית הקברות. גיבור שכזה אינו יכול לשמש מודל אידיאלי לדמות שתסמל את עניינו של היום.
ספר חסידים פותר בעיה זו באמצעות השינויים שהוא עורך בסיפור. תחילה הוא מוסיף דמות לתמונה, וכך כבר לא מדובר באדם יחיד. שנית, הוא מדבר על "החביאו עצמם", ולא על לינה בבית הקברות. הוא כמובן לא יכול להוציא את הסיפור מהעיתוי הלילי, שכן כל עניינו של הסיפור הוא בליל הושענא רבה, בזמן שהלבנה יוצאת.
גם הפעילות של הנשמות מקבלת אופי שונה: משוטטות פסיבית כדי לקלוט מסרים אודות הצפוי לעולם בשנה הקרובה, לתפילה אקטיבית על החיים שלא ימותו ושישובו בתשובה. יוסף דן עומד על תפיסת חוג חסידי אשכנז שראתה את רוחות המתים כחלק מחייהם של בני אדם, והוא מציין שבסיפור זה רואים כי המתים אף מתעוררים מכוח עצמם לפעול למען החיים. אפשר ששינוי זה בסיפור נועד לקדם תפיסה זו. אפשר גם שהחוליה האחרונה בעלילה – חשיפת מצבה של הנערה בפני הרבים – נעשית בצורה "טהורה" יותר; לא מדובר ברכילות נשית שמובילה לידי קטטה, אלא בשניים ש"הגידו לעם" כשליחות חינוכית עם מסר.
אם כן, למדנו על דרכי התפתחותו של רעיון הושענא רבה כיום דין, ומתוך כך למדנו על מגמות העריכה של ספר חסידים שנועדו לקדם ולהשריש תפיסות רוחניות רצויות.
