היה זה לפני שנים רבות, כשפרופ' אבי רביצקי אמר למורו ורבו, פרופ' ישעיהו ליבוביץ', כי יהיה נכון, אפילו ישמח, לקרוא כל הפטרה שבה יכבדו אותו, פרט לאחת: הפטרת פרשת ויחי – צוואת דוד המלך, שבה הוא מורה לבנו למלא כמה ממשאלותיו האחרונות ביחס לאנשים שהייתה להם זיקה אליו, לטב ולמוטב, בימי מלכותו.
לצד הבטחת שלום מיטיביו ("וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד, וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ") מצווה דוד את בנו שלמה על יואב בן צרויה: "וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל", ועל שמעי בן גרא: "אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל". האומנם, הקשה התלמיד, חיסול חשבונות פוליטי הוא הדבר שטורד את מנוחתו של דוד המלך, נעים זמירות ישראל, בשעותיו האחרונות? ליבוביץ' כיווץ את גביניו העבות, הביט בעיניים משועשעות בתלמידו, נופף את אצבעו באוויר בתנועה מאיימת, ואמר: "אילו היה הדבר תלוי בי, הייתי מבקש לקרוא רק את ההפטרה הזאת. זהו הפרק האהוב עלי ביותר בכל התנ"ך כולו". לנוכח תמיהת תלמידו, מיהר לפרש: "יש בהפטרה זו כדי ללמדנו מה עשויים שררה ושלטון לעולל אפילו לענק שבענקים". ובניסוח אחר, של הלורד אקטון: "כוח נוטה להשחית. כוח מוחלט – משחית באופן מוחלט".
עיון בעולמה של תורת ישראל מגלה יחס של שניות ומורכבות כלפי המלכות והשררה. כבר חכמים הראשונים, למן תקופת התנאים ואילך, עמדו עליו. מחד גיסא, התורה מצווה עלינו למנות מלך. בהלכות מלכים שבמשנה תורה אף מנה הרמב"ם מצווה זו במניין המצוות, והגדיל לעשות כשהעצים והאדיר את דמות המלך כמי שאמור להשליט את "דת האמת" בעולם, לעשות צדק ולהושיע דלים. מאידך גיסא, דברי ימי ישראל, למן ימי בראשית ועד ימינו, מלאים למכביר דוגמאות המבטאות "תפיסה אנטי־מלוכנית". אין זה מפליא, שהרי כבר במקרא מצויים תיאורים לרוב של ניצול המלוכה, השלטון והשררה, לעשיית עוולות ומעשים רעים מכל רע, לרבות ניצול מיני, צבירת הון, מילוי תאוות נקם ורדיפת בצע מכל סוג.
"מלכות אדם", ספרו מעורר ההשראה של הרב דוד סילבר (שכמו ספרו הקודם, נכתב בחברותא ובדיבוק חברים עם בן־ציון עובדיה, ונערך בידיה האמונות של חיותה דויטש), מייסד ישיבת "דרישה" בניו־יורק ובגוש עציון, עומד על המתח הטבוע במורשת ישראל ביחס למלוכה. מתוך תיאור עלייתה ונפילתה של מלכות שאול, ומעקב קפדני אחר מלכותו של דוד המלך, עובר בספר כחוט השני היחס הדיכוטומי למלכות. הערכה ופוטנציאל לעשיית הטוב והישר מזה, ובד בבד ביקורת (עד כדי גינוי של ממש) על צורה שלטונית זו, שלא אחת פותחת צוהר גדול לשחיתות וניוון מוסרי מזה.
לקיחת הזרוע בכוח הזרוע
לא במקרה נפתח הספר בתמונה מרגשת, אנושית כל כך, של חנה, הכמהה לאימהוּת. כששפתותיה נעות אך קולה לא יישמע, היא מתפללת חרישית, מייחלת, מצפה ומקווה שהקב"ה יפקוד אותה בפרי בטן. חנה ניצבת לבדה, בודדה, אישה ללא אישהּ, במשכן שילה, לכאורה מעוז גברי נטול נשים (ואולי לא לחינם מדגיש הכתוב בהמשך שהנשים צבאו רק על "פתח אוהל מועד", כביכול אין להן "אישור כניסה" למשכן). למראית עין, גם תגובתו של עלי נראית משונה: "עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין?", הוא סונט באישה העקרה המתחננת על נפשה הניצבת לפניו, מבלי שינסה לעמוד, ולו לרגע, על פשר מצוקתה, ומצווה עליה: "הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ!".
יש בתמונה זו הדהוד גם למעשה אלקנה המתואר בראש הספר, המקיים באדיקות את מצוות העלייה לרגל, "שנה בשנה", להר בית ה'. כאשר חנה חושפת בפיו את מר ליבה, לאחר שצרתה פנינה מכעיסה ומקניטה אותה בגין עקרותה, כל אשר יש לו לומר הוא: " לָמֶה תִבְכִּי? וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי? וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים!". תגובות קרירות אלה, אטומות־משהו, מהדהדות את תגובת יעקב אבינו לרחל העקרה, "הֲתַחַת אֱ־לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן", שבוקרה קשות בפי חז"ל ("וכי כך עונין את המעיקות?"). רק לאחר שחנה מתנצלת ואומרת ש"מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי", משיב לה עֵלִי: "לְכִי לְשָׁלוֹם וֵא־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ".
מתוך דיוק בלשון הפסוקים מסב הרב סילבר את שימת הלב לכך שחנה ביקשה להקדיש לה' בן ש"מוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ", היינו נזיר פרוש, המצוּוה באיסור שתיית יין. לפיכך, הימנעותו של עלי מגערה בבניו המחללים ביד גסה את המקום הקדוש (ראו שמ"א ג, יג) ובד בבד חרדתו היתרה לטוהרת מקדש ה', וחששו שלא תבוא שיכורה בשעריו, נראית אבסורדית והייתה כמדקרות חרב בליבה של חנה. ומכאן תשובתה: "וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי… אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל", צירוף המהדהד באופן נוקב את מִשנהו, הצירוף "בני עלי".
לפי פשט הכתובים, משכן שילה, המקום שהיה אמור להיות תל פיות למבקשים את דבר ה', סמל הטוהר והקדושה – חולל בעזות מצח וביד רמה על ידי מי שעשו כהונתם קרדום לחפור בו מעשי שחיתות: גם נתחים טובים מבשר הקורבנות, גם ניצול מיני ב"קודש הקודשים", בפתח אהל מועד ("אֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"; שמ"א ב, כב).
הרב סילבר מצביע גם על האירוניה בלשון הכתוב המדבר ב"מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם" (המהדהד, בתורו את "משפט המלך"), שמתעוות לחלוטין: בעוד שבספר דברים (יח, ג־ה) מודגשת הנתינה הרצונית, "וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ", כאן מודגש "משפט", שביטויו הוא דווקא בלקיחה בחוזקה, לקיחת הזרוע בכוח הזרוע: "יִקַּח הַכֹּהֵן", "כִּי עַתָּה תִתֵּן, וְאִם לֹא – לָקַחְתִּי בְחָזְקָה!". כדרכם, ביקשו חז"ל "לרכך" מעט את הרושם הקשה שעולה מפשוטו של מקרא, סנגרו על בני עלי (ובדומה לכך על בני שמואל, שעיוותו משפט), והמירו או "תרגמו" את התיאור הנורא לכוונה עבריינית גרידא, או למעשה עבירה מינורי, של "השהיית הקינים" – קורבנות היולדת – שמכוחו "מעלה עליהם הכתוב" רק "כאילו שכבו אותן".
תנ"ך בגובה הלב
ביד אמן, בלשון רהוטה ובסגנון בהיר, עקב בצד אגודל, מוליך אותנו הרב סילבר בין תמימותה של חנה לערמומיותם של כוהני המשכן, אל עבר היעד: מלכות ישראל. לעיתים דומה כי הביקורת שהוא משמיע כלפי הדמויות המקראיות מפליגה משהו, וכך גם פרשנותו (כך, למשל, הפירוש שלפיו עיקר התנגדותו של שמואל למינוי מלך נבעה מכך שהלה היה עשוי לדחוק את רגלי בניו), אבל מכל שורה בספר ניבטת אהבתו למקרא, ולא פחות מכך, רצונו ושאיפתו לראות בו מצפן ומצפון גם לחברה ערכית בת ימינו.
ספרו של הרב סילבר מצטרף לעשרות, אם לא מאות רבות של ספרים, שנכתבו על ספר שמואל בכלל ועל מלכות ישראל בפרט, בניסיון לפצח את חידתיותה של מלכות זו. ייחודו הוא בדרך הנעימה, ובעיקר האנושית, שבה הוא מוליך את הקורא בשבילי המקרא. לא "תנ"ך בגובה העיניים" אלא "תנ"ך בגובה הלב". בלי לטייח ובלי לטשטש, הוא מציב את חסרונות אישי המקרא לצד מעלותיהם, ומציג את כישלונותיהם – המוסריים והערכיים – לצד הישגיהם.
הרב סילבר מסב את שימת ליבנו לכך שלמרות המהמורות, הקשיים והכשלים שבדרך, מלכות דוד מסתיימת בנימה אופטימית, מלאת תקווה. בשיא כוחו מבקש דוד המלך להגשים את מאווייו ולהגיע לפסגת חלומותיו: הקמת בית המקדש. אכן, בדומה למשה רבנו הניצב על הר נבו, מביט אל ארץ חמדתו שאפס קצֶהָ יראה ואליה לא יבוא, מסרב הקב"ה גם לתחינת דוד המלך ומודיעו שרק שלמה בנו יזכה לכך.
בתפילתו הארוכה של דוד (שמ"ב ז), בולט ממד ההשלמה שלו עם מעמדו. זאת, באמצעות שימוש ב"מילה מַנְחָה", החוזרת־חורזת את הפרק כולו, לא פחות מעשר(!) פעמים, כמין מנטרה אינסופית, שהרב סילבר מסב את שימת לבנו אליה. פעם אחר פעם מכנה המלך דוד את עצמו "עבד", להדגיש וללמד, שלמרות – ואולי בגלל – הכתר שעל ראשו והמעצמה הפוליטית שבראשה הוא עומד, הוא מכיר היטב את מקומו: "וַתְּדַבֵּר גַּם אֶל בֵּית עַבְדְּךָ", "וְאַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ", "לְהוֹדִיעַ אֶת עַבְדֶּךָ", "הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ עַל עַבְדְּךָ", "יִשְׂרָאֵל וּבֵית עַבְדְּךָ דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לְפָנֶיךָ", "גָּלִיתָה אֶת אֹזֶן עַבְדְּךָ", "עַל כֵּן מָצָא עַבְדְּךָ אֶת לִבּוֹ", "וַתְּדַבֵּר אֶל עַבְדְּךָ אֶת הַטּוֹבָה הַזֹּאת", "וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ", "וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם".
דוד, מלך בשר ודם, כופף את ראשו ומכניע את לבבו בפני "המלך" האמיתי, מלך מלכי המלכים. הכרה־הכרזה זו נועדה להזכיר לנו, בני אנוש, בשר ודם, את מקומנו האמיתי. גם "לֶב מֶלֶךְ – בְּיַד ה'" הוא (משלי כא, א), ו"המלוכה והממשלה – לחי עולמים" הם. "כִּי לַה' הַמְּלוּכָה", לה' ולא לא לבני האדם.
הפרדת רשויות
בפרק על שמואל ושאול מתוארת עלייתו ונפילתו של שאול, מלך ישראל הראשון. מאיש אשר אין "מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שמ"א ט, א־ב), ועד לאדם הבוזה את דבר ה', מסרב ליטול אחריות למעשיו, עד כדי כך שהקב"ה ניחם על המלכתו ושמואל מסרב אפילו לראותו (שמ"א טו, לה).
כחוט השני עוברת בין פרקי הספר האזהרה מפני סימוי העיניים שכרוך בשלטון, בכוח, והמביא לגרימת עוולות ואי צדק. דווקא ה"אנשים הפשוטים" (ולדעת המחבר, שייסד בית מדרש וישיבה לנשים, במיוחד הנשים שבהן), ואפילו ה"נערים" וה"נערות", אותם בני־בלי־שם המבצבצים לרגע מבין קפלי הסיפור המקראי, עשויים לראות עולם אחר, מתוקן יותר, מבעד לעכירות הרבה שבה נגועים השליטים ובעלי השררה והכוח.
מעבר לפרשנות המופלאה שעולה מבין דפי הספר, יש בו קריאת זעקה גדולה לתיקון עולם ומלכות, כאן ועכשיו. הוא מציב בפני הקורא בן ימינו מראָה לדמות השלטון הראוי, תוך שילוב כוחות מבורך בין אנשי הרוח והחזון לבין אנשי המעשה; שמירה על "הפרדת הרשויות" בין בעלי התפקידים השונים, וחתירה מתמדת אחר הצדק והחסד והטמעתם גם בעולמם של שלטון ומלכות.
דברים אלה יפים תמיד, ויפים הם שבעתיים לעונת בחירות, שבה עומדת על כף המאזניים צורת השלטון ומיהות הנבחרים שיעשו במלאכה הקשה של ניהול ענייני המדינה והחברה. מלכות אדם, בשר ודם, שגם היא – כחתימת תפילתה של חנה – תהא ראויה למקום אשר בו ה' גם יִרְאֶה גם יֵירָאֶה.
