ריצתה של מפלגת עוצמה יהודית בבחירות הקרובות לכנסת (יחד עם מפלגת "הציונות הדתית"), מעלה שוב את טענת הגזענות כלפי הרב מאיר כהנא וכלפי תלמידיו, העומדים בראש המפלגה. אך האומנם "גזענות" היא המונח הנכון כדי לתאר את תפיסת עולמו של הרב כהנא? בשורות הבאות אבקש להשיב על השאלה הזו באמצעות העמקה בחלקים פחות מוכרים מדמותו ופועלו של כהנא, והתייחסות לימין הכהניסטי העכשווי בישראל.
גזענות תוצרת אפריקה
בשיח האקדמי, התקשורתי והציבורי של העשורים האחרונים, הביטוי "גזענות" זכה להרחבה רבה. לכל טענת אפליה נגד אדם השייך לקבוצה כלשהי מוצמדת תווית הגזענות, שהפכה להאשמה החמורה ביותר. ופה טמונה לדעתי הטעיה.
יהודה שנהב ויוסי יונה, עורכי הספר "גזענות בישראל", קובעים למשל שקריאות "מוות לערבים" הן גזענות. האם שניהם סבורים שקריאות מקבילות מהצד הערבי־מוסלמי השולחות את היהודים אל מותם, כמו "חייבר חייבר יא יהוד", הן גזענות? אין לדעת, מכיוון שהמחברים אינם טורחים להציג ולדון בדוגמאות כאלה, בניגוד לדוגמאות הרבות שהם מביאים מהצד השני. אני מנחש שהמחברים היו מסבירים את הקריאות מהצד הערבי כתוצאה של הדיכוי והכיבוש, ולא כמפגן של שנאה גזענית. אבל אם כך, גם את הקריאות "מוות לערבים" אפשר היה להסביר כתוצאה של יחסי העוינות והלוחמה המתמשכים בין העמים. האם קריאות כאלה, בהקשר של עימות מתמשך בין עמים במקום אחר בעולם, היו מתפרשות על ידינו כגזענות? האם כאשר איראנים קוראים "מוות לאמריקה" הם גזענים?
שנהב ויונה מלינים על כך שהבולטות של הנאציזם מביאה להתעלמות ממקרי גזענות אחרים בישראל, אך למעשה ההפך הוא הנכון. כל אזכור של גזענות, גם כאשר ההקשרים שונים לחלוטין, נועד לטעת בראש השומעים את הנאציזם והשואה, ולהתריע מפני הידדרותנו לתהום האפלה הזו. מי שמואשם בכך הוא תמיד הצד היהודי, בעוד שבמציאות, כידוע, דווקא המופתי חאג' אמין אל־חוסייני נשא עיניים בתקווה להיטלר.
התפיסה הליברלית הרווחת בימינו שוללת כל הבחנה בין אנשים על בסיס מוצאם. בעידן האינדיווידואליסטי שבו אנו חיים, הרצון הפרטי של כל אדם אמור לגבור על הכול. ביולוגיה, מורשת משפחתית או שייכות ללאום לא אמורים לקבוע. הגישה הליברלית איננה מחבבת גם תפיסות דתיות שמבחינות בין המאמינים לאחרים, ובין ישראל לעמים. דומה שלשם מכוונים מי שמרבים לזהות "גזענות", שיש למגר, אצל אחרים.
עמדה זו לוקה לא פעם בצביעות, שכן גם מאמיניה מבחינים באופנים שונים בין קבוצות אנשים, בין "בני אור" ליברלים ל"בני חושך" לאומניים ודתיים, כשאת עצמם הם משייכים כמובן ל"בני האור". נוסף על כך, גזענות לדידם תהיה תמיד של הצד הלבן כלפי הצד השחור. בחוגים ליברליים בארה"ב, לבנים נדרשים לעבור סדנאות שבהן הם לומדים לזהות את הגזענות המוטבעת בהם כביכול, ולהכיר בפריווילגיה הלא הוגנת שלהם, באופן שמזכיר דתות התובעות לחפש את היצר הרע אשר מסתתר בתוכנו.
כמה מאיתנו מודעים, למשל, לעבדות שנהגה באתיופיה עד שנות החמישים, שבמסגרתה אנשים, שבמערב מכנים שחורים אך הם ראו עצמם כחומים או אדומי עור, משבטי אמהרה ותיגראי (כולל בני "ביתא ישראל" שבהמשך עלו ארצה), שִעבדו בני שבטים דרומיים בעלי עור כהה יותר – שעבוד שהוצדק באמונה שהם נחותים? כיום גזענות שאיננה של לבנים עוברת מתחת לרדאר, משום שאיננה תואמת לנרטיבים עכשוויים.
הטענות על גזענות מופנות כידוע גם לישראל, והן משולבות בשיח על הקולוניאליזם ועל השתלטות האדם הלבן האירופי על יתר העולם. ברוח זו, הגישה המועדפת באוניברסיטאות רבות לחקר ישראל והציונות היא "פרדיגמת הקולוניאליזם ההתיישבותי", אשר רואה בישראל דוגמה לקולוניאליזם אירופי המבוסס על גזענות. בכנס האחרון של האגודה הסוציולוגית הישראלית, תיאוריה זו הוצגה כדרך הראויה והמומלצת לחקור את ישראל.
בהקשר זה, הימין הקיצוני הישראלי מתואר על ידי חוגים נרחבים בשמאל העולמי כביטוי קיצוני יותר של הגזענות הישראלית הכללית. גם בשיח הציבורי הישראלי, הכהניזם מובא לא אחת כדוגמה לגזענות יהודית־ישראלית. כראיה לכך מובאות הצעות חוק שכהנא העלה בכנסת (ונדחו כמובן): חוק למניעת התבוללות, האוסר על יהודים לקיים יחסי מין עם מי שאינם יהודים, וחוק המאפשר לגרש מישראל אדם שאיננו יהודי אם אינו מקבל את מעמדו כ"גר תושב". מעמד זה כולל, על פי כהנא, שורה של מגבלות, ובהן שלא להחזיק בעמדה שלטונית ולא להתגורר בשכונה יהודית.
על פניו, רעיונות מעין אלה נראים כגזענות פשוטה, אך לטענתי העניין אינו כה ברור ודרושים כאן הקשרים נוספים. כדי להבין זאת נחזור לראשית דרכו ופעילותו של כהנא. בדברים הבאים אתבסס על ספרו של החוקר היהודי־אמריקני ואיש השמאל, פרופ' שאול מגיד, "מאיר כהנא", שיצא לאור באנגלית.
"פנתר יהודי"
מאיר כהנא גדל בברוקלין שבניו־יורק, כבן למהגרים יהודים מאירופה. נעוריו עברו עליו בשנות החמישים בצל השואה, כאשר רבים מחבריו היו בני ניצולים. כותרת אחד מספריו באנגלית היא "לעולם לא עוד", והוא כנראה מי שהפיץ את הביטוי הזה כמענה הולם לשואה. היהודים בסביבתו, בברוקלין ובברונקס, סבלו מהצקות והשפלות, בעיקר מצד שכניהם לשכונות הפועלים – אפרו־אמריקנים. זה היה הרקע להקמת ארגונו, "הליגה להגנה יהודית".
מגיד מראה בספרו כיצד בשנים אלו הרטוריקה של כהנא הושפעה מארגונים שייצגו קבוצות אתניות אחרות, ובראשם "הארגון לעוצמה שחורה" ו"הפנתרים השחורים" (המקוריים מארה"ב, לא הגרסה הישראלית). כהנא אף אימץ את המוטיב המרכזי מדגל העוצמה השחורה, שבולט גם כיום בדגל של ארגון להב"ה – האגרוף המונף. כהנא התגאה באותה תקופה בכינוי שהודבק לו בכתבה עיתונאית בארה"ב, "פנתר יהודי". בהמשך הוא אימץ את המאבק לשחרור יהודי בריה"מ, והפך לפעיל רדיקלי ומוביל בתנועה זו, שלא נמנעה מפעולות אלימות ומעשי טרור (אם כי אחריותו הישירה להטמנת מטענים לא הוכחה).
ניכר מאוד אצל כהנא העלבון המתמשך בעקבות השפלת היהודים. מבחינה זו הוא פעל מתוך מוטיבציות זהות לאלו של רבים מהציונים הראשונים, ששאפו לכונן "יהדות של שרירים". הוא הושפע במיוחד מזאב ז'בוטינסקי, ודרש מחניכיו בליגה להגנה יהודית בניו־יורק להפגין הדר בית"רי, שאותו ראה כתשובת המשקל לחולשתו של היהודי הגלותי. בשנים הבאות, כאשר פיתח את התיאולוגיה שלו לאחר העלייה ארצה, הוא תיאר את השואה כאירוע של חילול ה' שהביא להשפלת עם ישראל, השפלה שהיא שוות ערך להשפלה של הקב"ה עצמו כביכול, וחילול שם שמיים.
בעיניי יש משהו בעייתי בהאשמת אדם שכל תפיסתו ותורתו צמחו כתגובה לפשע הגזעני הגדול של המאה העשרים, ושטוען שאיננו גזען – דווקא בגזענות. יהיה בוודאי מי שישיב כי גם קורבנות עלולים להפוך לפושעים. אך למעשה, גם דורות לאחר סיום העבדות בארה"ב קיימת שם הכלה רבה לשחורים שמביעים בעקבותיה דעות גזעניות כלפי לבנים. האם אין מקום לגלות יותר הבנה גם ביחס ליהודים, דור אחד אחרי השואה?
משתלבים בתנועה הציונית
עם עלייתו ארצה, גישתו של כהנא קיבלה תפנית ונעשתה דתית יותר. כעת, וביתר שאת לאחר פסילת רשימתו לכנסת, הוא הדגיש כיצד לדעתו דמוקרטיה ויהדות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. גם כאן התבסס כהנא על המושגים "חילול ה'" ו"קידוש ה'", והציב את הגאווה והכוח היהודי אל מול החולשה, ההתבוללות וההתייוונות, כדי לעצב את יחסו לערבים מחד ולממסד הישראלי מאידך. זה היה הבסיס למאבקו בהתבוללות, כמו גם נגד גברים ערבים המחזרים אחר נשים יהודיות. אותה תפיסה פטריארכלית – שערבים ומוסלמים רבים שותפים לה – גורסת שבכך שהם "לוקחים את נשותינו", הם משפילים אותנו.
חוקר האסלאם פרופ' יוחנן פרידמן מסביר שהשריעה מתירה לגבר מוסלמי להינשא לאישה שאיננה מוסלמית אך אוסרת על מוסלמית להתחתן עם לא מוסלמי, משום שנישואים כאלה נתפסים כמשפילים את האסלאם. למעשה, כל נישואים שלא באישור המשפחה, ובוודאי לאדם מדת אחרת, נתפסים בחלקים נרחבים של החברה הערבית כפגיעה בכבוד המשפחה והשפלתה. אני משער שזה גם הרקע לחוקים שהציע כהנא, שהיה רגיש מאוד לנושא הכבוד וההשפלה בנושא ההפרדה בין ערבים ליהודים. כידוע, עניין ההתבוללות ממשיך להעסיק את תלמידו בן־ציון גופשטיין, מייסד ארגון להב"ה, שמציג עצמו כמי שעומד על משמר הכבוד היהודי.
בניגוד לנאמר לא אחת על כהנא ועל ממשיכי דרכו, אין להם "תורת גזע". זוהי תורה דתית שמדגישה את ערך הנקמה, ועסוקה בכוח וחולשה, קידוש ה' וחילול ה'. הן כהנא בזמנו והן ממשיכי דרכו כיום מצהירים שאינם גזענים ושהם מקבלים בברכה גרים – ערבים ואחרים. זה לא הופך את תפיסת עולמו לטובה או נכונה, ותומכיו בוודאי גולשים לעיתים לאמירות ותפיסות מכלילות.
בוויכוחים ברשת נטען לעיתים שכל גזען מסווה את אמונותיו האמיתיות ואינו מצהיר בפומבי שהוא גזען. זוהי שטות. הנאצים הצהירו בגאווה על גזענותם, וגם כיום קיימות קבוצות גזעניות המכריזות על כך בגלוי. לעומת זאת, הרטוריקה של כהנא ושל תומכיו היא יהודית, תורנית־דתית. אם להשוות אותה לתנועה כלשהי, מתבקש יותר להשוות לקבוצות מוסלמיות אדוקות ולוחמניות. בדומה לעוצמה יהודית, גם תומכיהן באים ממוצאים שונים ואינם לבנים ברובם (חלק ניכר מתומכי עוצמה יהודית, אולי רובם, הם מזרחים), וגם שם מתבססים על פסיקות הלכתיות.
לאחרונה חל פיצול בתנועת "עוצמה יהודית". ברוך מרזל וח"כ לשעבר מיכאל בן־ארי, שנפסלו מריצה לכנסת, ביקרו את ח"כ איתמר בן־גביר על התמתנותו בעיניהם. בתגובה הוא הצהיר ש"עוצמה יהודית אינה תנועת כך… ואני לא דוגל במשנתה". עם זאת, ברור שגם בן־גביר עדיין רואה ברב כהנא דמות הראויה להערכה. גופשטיין מצדד בבן־גביר, אך ממשיך לשלוח מדי יום לתומכיו קטעים מתורתו של הרב כהנא.
במאמר שהתפרסם לאחרונה ב"הארץ" טען ד"ר תומר פרסיקו שבן־גביר הוא כהניסט "על מלא", וביקש להוכיח זאת מהתמונה המפורסמת של ברוך גולדשטיין שהייתה תלויה בעבר בסלון ביתו. אלא שהרטוריקה של בן־גביר, שמדבר את שפת זכויות האדם ואיננו מציע הצעות דומות לאלו של כהנא בזמנו, מלמדת דברים אחרים. אגב, גם את גולדשטיין עצמו, שכרופא טיפל בערבים, הגיוני יותר לאפיין כדתי אדוק, קיצוני ונוקם, לא כגזען.
בשנותיו האחרונות התרחק כהנא מהציונות והתקרב לחוגים חרדיים קיצוניים בביקורתו על הממסד הציוני, אם כי בניגוד להם המשיך להאמין שחובה על יהודים לפעול בעולם הממשי להבאת הגאולה. לעומת זאת, ממשיכי דרכו הנוכחיים משתלבים יותר ממנו בתנועה הציונית. ד"ר מיכאל בן־ארי מתאר בשיעוריו את אנשי עוצמה יהודית כממשיכי דרכם של קנאי בית שני, של ברית הבריונים ושל הלח"י, ושואב השראה מאצ"ג, עגנון ואחרים.
עוצמה יהודית מייצגת, אם כן, את הקצה הלאומי והדתי בישראל של ימינו. אפשר וצריך להתנגד לאמירות גזעניות ולאלימות כלפי חפים מפשע, אך לתנועה זו אין "תורת גזע" אלא תורה יהודית דתית־לאומית, שכמו תורות דתיות קיצוניות אחרות נאבקת בערכי המערב הליברלי. 
