ברשימה זו אבקש לשתף בהגיגים ובחשבון נפש כעבור 25 שנים במערכות החינוך התיכוני והעל־תיכוני, ונוכח משבר החינוך הפוקד אותנו.
במקביל למשבר הכללי, המתבטא במחסור אדיר במורים, ישנו משבר מקומי יותר, בציבור הדתי. ההליכה להוראה מאפיינת יותר ויותר את המגזרים שהם יותר “תורניים“ או חרדיים. בבתי הספר היסודיים הדבר מורגש כבר שנים, אבל גם בתיכונים המצב הולך ומשתנה. מציאת מחנכות ומחנכים שאורח חייהם דומה לאורח חייה של הקהילה – הופכת למשימה מורכבת יותר ויותר.
יש כמה סיבות לתופעה הזו. בתמצית ניתן לומר שהחברות הללו מתאפיינות ביותר מגויסות אידאולוגית ו“מסירות נפש“. על כן, למרות התגמול הנמוך, ההערכה החברתית למקצועות החינוך והרווחה נותרה גבוהה.
כשהייתי נערה, היה מאוד ברור מה נכון ל“בחורה טובה“ לעשות. הדרכים להיחשב כזו – לא היו רבות. היו כמה מקצועות בודדים שנחשבו גם מתאימים לחיי משפחה מושקעים, וגם ערכיים מספיק. הם נקשרו בשלושה תחומים: חינוך, רווחה ובריאות (יותר נכון סיעוד; רפואה נחשבה למקצוע שהורס חיי משפחה, אם את אישה). השאלה הנפוצה הייתה “איך תהיי אימא“, ואחריה באה השאלה האידיאולוגית: "מה חשוב לעם ישראל". כך הוסללנו להיות מורות, עו"סיות או אחיות.
המקצועות הללו נחשבו “נשיים“ יותר מבחינה מהותית – מתוך תפיסה שנשים הן יותר טיפוליות – וגם התאימו כמשכורת שנייה בבית, אחרי הגבר המפרנס. שעות העבודה הנוחות, והחופשות שתאמו לאלה של הילדים, הטו עוד את הכף לעבר העיסוק בהוראה. נדמה שרבות מאיתנו הגיעו אל התחומים האלה לא מבחירה חופשית או במסגרת תהליך של בירור ומציאת זהות עצמית ועצמאית, אלא כחלק מהנורמה.
האמת היא שגם בזירת הגברים, חיפוש מקצוע ופרנסה לא נכרכו לרוב עם חיבוטי נפש של מי אני ומה ייעודי בעולם, אלא בצורכי הפרנסה ובמימוש האידאולוגיה. במקומות רבים, החבר‘ה הטובים נחשבו כאלה שהלכו להוראה או לרפואה. מקצועות מפרנסים היטב לא זכו להכרה כאידאולוגיים וערכיים מספיק. אלה חברו למושג הישיבתי המקטין של “בַּלֶבָּת“ (בעל בית), כלומר אדם שנכנע למציאות החומרית של העולם הזה. הרעיון שתפרנס היטב את משפחתך, תתרום לצדקה ותקבע עיתים לתורה היה רק “בסדר“. ובכל זאת, החיים היו חזקים מהאידאולוגיות, ורבים מהגברים המשכילים הלכו למקצועות שנכרכו מסורתית עם גבריות ועם פרנסה טובה כמו הנדסה למיניה, עריכת דין, ניהול וכדומה.
כשהתחלתי ללמד תורה בבית מדרש לנשים צעירות, ריחפו באוויר שתי תמות מרכזיות. האחת, כאמור, הייתה הבניית הדרך למקצועות מסוימים, והשנייה הייתה התארגנות זריזה לענייני פרנסה, כלומר ללמוד מקצוע בהקדם. הנחת המוצא הייתה הקמת משפחה בגיל צעיר וגידול ילדים, שנתפס כתפקיד נשי בעיקר. לכן, אם נשים חפצו בהתפתחות אישית, מוטב היה להזדרז.
תהליכים חברתיים ותרבותיים רבים הביאו לשינוי המצב, ובהם צמיחתו של עולם לימוד התורה הנשי. רעיון לימוד התורה כאתוס התפתחותי דתי־רוחני, “תורה לשמה“, שהיה מקובל אצל הגברים מימים ימימה, התפשט גם בקרב הנשים. התודעה הפמיניסטית הגוברת עוררה אף היא תהליכים רבים של פתיחת העולם והאופציות המגוונות שבו, בפני נשים צעירות. הן החלו לשאוף להשתלב בצבא בתפקידים מגוונים, גם טכנולוגיים ומודיעיניים. עולמות ההשכלה התורנית והאקדמית נפתחו, ותוכניות פרחו כל התחומים.
לפני כשבע שנים הייתי ר"מית של קבוצת נשים צעירות, שכמחציתן רצו ללמוד לאחר מכן רפואה. לראשונה חוויתי את השינוי בעוצמה כזו. כשם חיבה קראתי להן “קבוצת הרופאות“. לימים הבנתי שזהו איננו מקרה חריג, אלא שיקוף של המצב הכללי. השלב הבא הוא שרבות מהן משתלבות בהייטק, לאחר התפקידים הנחשקים שעשו בצבא. אחרות ילמדו מדעי המחשב, הנדסה ועריכת דין. קבוצה קטנה יותר הולכת ללמוד מקצועות טיפוליים ומקווה להתפרנס מעבודה פרטית. תחומי החינוך והרווחה נשארו הרחק מאחור. מי שבוחרת בהן אף נמצאת בעמדת התנצלות, כאשר אפילו דור האימהות, שחלקן עו“סיות ומורות בעצמן, מזהיר אותן מהליכה למחוזות כה קשים ולא מתגמלים.
למדנו לדבר על כסף, להיפרד מן התחושה שזו מילה גסה או עיסוק לא ראוי, ולהבין שזהו צורך הכרחי של החיים. כאנשים דתיים וערכיים, שבעבר התביישו וחששו מניקור עיניים, ובעיקר כנשים דתיות שלמדו להצניע עצמן – למדנו להכיר בערך עצמי, לדעת מה אני שווה, לנהל משא ומתן.
כל זה נכרך בתהליך חשוב נוסף: דור המחנכים שנעשינו אנחנו, חווה נעורים שהיה בהם יישור קו אידאולוגי, דתי וציוני, שגבה לעיתים מחיר של היעדר חיבור פנימה, עד כדי נורמות מנותקות. החידוש והשינוי שרצינו עבור ילדינו ותלמידינו היה קשור בנקודות הזיהוי העצמי והחיבור. את ההטבה לחברה כרכנו בשמחה ואהבה עצמית, ובתחושת משמעות.
גם העולם הדתי פונה מהיראה לעבר האהבה – לכיוון של רצון ובחירה, שמחה ותשוקה. האווירה פחות אידאולוגית מבעבר. אפשר לבכות את העניין הזה, אבל כרגיל הוא מורכב. חינכנו דור שיודע להרגיש את עצמו ולהתחבר לעצמו, שמזהה צרכים ורצונות אישיים. ניתן לראות בזה חולשה וויתור, אבל גם הרבה כוח, חיות ופנימיות. הנקודה הזו השפיעה גם על בחירת העיסוק. אפשר לראות את המצב הזה כמעין “בכל דרכיך דעהו“. במקום לקבוע אלו מקצועות ראויים יותר ופחות, דיברנו כיצד בכל מקצוע אדם יכול לעשות טוב. ערך ההשתלבות בחברה הישראלית עלה, והעיסוקים הלכו והתגוונו. שאלת המימוש והחיבור העצמי הפכו קריטיות.
בריחת מוחות
את התהליכים שתיארתי ניתן לראות בעין טובה, כהתפתחות חברתית ורוחנית שיש בה שמחה וחיוב. עם זאת, עלינו להתבונן באומץ גם על המחירים הכרוכים בהם. משבר המחנכים הוא ביטוי מובהק לכך. חסרים לנו אנשי ונשות חינוך, בוודאי איכותיים וכאלה שבוחרים בכך מלכתחילה. בסניפי התנועות חסרות קומונריות, במערכות הציבוריות הטיפוליות חסרים אנשי טיפול רבים ועוד ועוד. כפי שדיברו פעם על “בריחת המוחות“ באקדמיה ובטכנולוגיה, ניתן לומר היום כי אנחנו נמצאים במצב שבו גברים ונשים צעירים, מוכשרים וחזקים, שיכולים לתרום מכוחותיהם לתחומי הרווחה והחינוך, הולכים למקצועות נחשבים ומשתלמים יותר.
איזו מין חברה תיווצר לנו במצב כזה? אני זוכרת תחושות דומות שעלו בי כשהתוודעתי ליהדות ארה"ב, השולחת את ילדיה לחינוך פרטי יהודי, שעלותו יקרה מאוד. כך נוצר מצב עגום בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: כדי לפרנס משפחה של כמה ילדים, צריך להיות אמידים וממילא משועבדים למקצועות מכניסים מאוד. כמה מקום נשאר ללימודי רוח, אמנות, חברה וחינוך?
רבים מאיתנו התרגלו בשנים האחרונות למשכורות עתק מאזורי ההייטק. בקיץ הזה שמעתי בלי סוף שיחות על כסף, על יוקר המחיה ועל הנסיעות המשפחתיות לחו"ל. כשמעמידים מול המציאות הזו את סוגיית החינוך והרווחה – נדמה שאין לנו סיכוי. גם אם משכורות המורים והעו"סים יעלו (והן חייבות לעלות) הן עדיין יהיו רחוקות מאוד מלאפשר את רמת החיים שההייטק מאפשר. ההייטק חשוב למדינת ישראל, אבל הוא גם מציב רף בלתי אפשרי ואף מזיק של רמת חיים.
מה אנחנו מעמידים מול עינינו? לאן הולכים הלימוד והרוח, האמנות והספרות? נראה שהבורגנות מנצחת אותנו, וראוי שנציב מראה אל מול עינינו. אני מאמינה בדור הצעיר שרוצה טוב ועושה טוב, ואינני כותבת את הדברים בנהי ובייאוש אלא מתוך אמון ואמונה.
נדמה לי שאנחנו צריכים לדבר יותר ולהנכיח שוב במרכז את מה שמקובל בעם היהודי מדורי דורות, שהוא הערכת עבודת החינוך, הצדק והצדקה. נצטרך לחזור ולהחשיב אותם מתוך בחירה ומימוש של מי שראוי ומתאים להם, ליצור סביבם שפה של רצון ושמחה. גם היום אנשים מחפשים לעשות טוב ולהרגיש שיש בעשייתם משמעות. כחברה עלינו להחזיר את ההכרה, ההערכה וההתפעלות מן התחומים הללו.
הרבנית כרמית פיינטוך מלמדת בבית המדרש לנשים במגדל עוז ורבנית קהילת "אילנא דחיי"
