ב"מרכז הרב – הישיבה המרכזית העולמית", הנחשבת לאם ישיבות הציונות הדתית, יציינו רק בעוד כשנה, בתשפ"ד, מאה שנים להקמתה בידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אך אם תשאלו את הרב ד"ר יוחאי רודיק, ייתכן שהיה אפשר לקיים את החגיגות כבר בתשפ"א.
"אני לא בא לקבוע מסמרות לכאן או לכאן", מצטנע רודיק. "הדעה המקובלת, שנשענת על הקביעה של הרב צבי יהודה, היא להתחיל את ספירת שנותיה של הישיבה בתרפ"ד, אחרי שהראי"ה חזר ממסע גיוס כספים בארה"ב והתגבשה סביבו קבוצת אברכים ראשונה".
ועם זאת, מספרו החדש של רודיק על תולדות ישיבת מרכז הרב, "חיים של יצירה" (בהוצאת מוסד הרב קוק), עולה שהתאריך המשמעותי יותר ביחס לייסודה של הישיבה, חל בחורף תשפ"א. אז נשא הראי"ה לפני חכמי "מרכז הרב" – מי שהפכו לגרעין הישיבה העתידית – נאום מפורסם שנודע לימים בכינוי "הרצאת הרב". שמו של הספר החדש לקוח מאחד המשפטים הידועים והמצוטטים מאותו נאום: "לחיים של יצירה אני קורא אתכם". הספר, המבוסס על עבודת הדוקטורט של רודיק, מכיל קרוב ל־600 עמודים ובהם גם תמונות היסטוריות ומסמכים נדירים.
ההתארגנות לקראת הקמת הישיבה התנהלה בשני מישורים – רעיוני ומעשי. "במישור האידיאי", מסביר רודיק, "התמקדו ההכנות בגיבוש תוכנית לימוד ייחודית ומפורטת, שחרגה באופייה ובתכניה מישיבות אחרות באותה תקופה. במישור המעשי, ההכנות נגעו במספר תחומים – הקמת תנועת 'דגל ירושלים' שאחת ממשימותיה העיקריות הייתה הקמת הישיבה העתידית, יצירת גוף ארגוני בשם 'מרכז הרב', הקמת 'בית דרשות מרכזי' בירושלים, ובניית מעון מגורים לראי"ה ששימש גם כמשכן ראשוני לתלמידי הישיבה".
הרב קוק רצה להקים ישיבה שיהיה בה לימוד תורה מתוך חדוות יצירה, עם יעדים אינטלקטואליים ומעורבות בעם ישראל. מקום של התפתחות אישית ושל לימוד תנ"ך, קבלה, אמונה, מחשבה – דברים שלא היו מקובלים בישיבות אחרות באותם ימים
על פי המחקר שערך רודיק, צעדים אלו החלו כבר בתרפ"א, אז התגבש הגרעין הראשוני של "חוג חכמי מרכז הרב". רודיק מציג עדות אותנטית לכך שחוג זה אכן החל לקרום אז עור וגידים, בדמות מכתב ששלח הראי"ה לבנו הרצי"ה בשנת תרפ"א, ובו כתב: "התחילו איזה מצעירי הישיבות לבוא לשיעור שאני אומר ביפו… וכעת החילונו בשמונה פרקים להר"מ [רמב"ם]'. גם בחוברת שיצאה לאור באותה שנה ומפרטת את ייעודו של חוג חכמי מרכז הרב, מודגש כי "המרכז הוא הגרעין להגשמת השאיפה של יסוד 'הישיבה העולמית' בעיר הקודש ירושלים".
מדוע לדעתך הרצי"ה ראה את שנת ייסוד הישיבה בתרפ"ד?
"השאלה היא מהו הגורם העיקרי להגדרת מוסד כישיבה. מחד גיסא אפשר לומר שהתארגנות של קבוצה, ואפילו קטנה ביותר, של 25 בחורים צעירים שמגיעים בערבים ללמוד עם הראי"ה, זו התחלת הישיבה, בוודאי כשהראי"ה עצמו מדבר לפניהם על 'חיים של יצירה', שזה חלק מחזון הישיבה העתידית. מאידך גיסא אפשר לומר שזו הייתה התארגנות אקראית, שלא שיקפה את חזונו הגדול של הראי"ה בעניין 'ישיבה מרכזית עולמית', ושלא היה קשר בין ההתארגנות הזו ובין הבחורים שעלו ארצה בהמשך כדי ללמוד בישיבה אמיתית, עם בחורים שלמדו בה ברציפות, בהנהגת הרב וצוות ההוראה".
הישיבה הנשכחת ביפו
הפרק הראשון בספר נפתח בציטוט מזיכרונותיו של הרב אברהם שוער, חבר ילדות של הראי"ה קוק, שפורסמו בביטאון "זרעים" של בני עקיבא:
ובעודני שקוע בחזיונותי וקולו של אברהם יצחק הולך וחזק ואני שומע – יום יבוא ואני אהיה גדול מאד בתורה, גדול מאד, ואז… והוא נוגע בי כדי להפנותי אליו, ואני רואה פניו לוהטים והוא מלחש: אעלה לארץ ישראל, לירושלים, עיר הקודש ואייסד שם ישיבה גדולה מאד כעין 'כרם ביבנה', ובאו אלי בחורים מכל אפסי הארץ ואני אהיה ראש הישיבה.
הבחירה של רודיק להבליט את חלום הילדות של הראי"ה להקים ישיבה בירושלים, מצביעה על כך שלתפיסתו הקמת ישיבת מרכז הרב הייתה מרכיב מהותי בהגותו ובחזונו של הראי"ה.
"אחת השאלות המרכזיות שעלו אצלי היא איזה טעם מצא הראי"ה להקים עוד ישיבה בירושלים, שבאותם ימים כבר היו בה כמה וכמה ישיבות", הוא אומר. "כדי לענות על כך בדקתי שני דברים – מה התרחש בעולם הישיבות בירושלים באותה תקופה, ובמקביל מה היה המצב בעולם החינוך החילוני. גיליתי שעולם הישיבות הירושלמי של אותם ימים התקיים בעיקר מכוח האינרציה. אנשים ישבו ולמדו תורה כי זה מה שיהודים עושים, אבל בלי התלהבות, בלי חידוש. אחד מבני היישוב הישן תיאר זאת במילים: 'נמצאו בו גדולי תורה באים בימים, אבל בלי שום תסיסה לעלייה וגדלות'. מצד שני היה היישוב החדש, שקמו בו מוסדות כמו הגימנסיה והאוניברסיטה העברית, אבל שם רצו לייצר את 'היהודי החדש'. היו קיצוניים כמו ברדיצ'בסקי, שדיברו על ניתוק מוחלט מכל העבר הדתי וההלכתי, אבל גם המתונים יותר כמו אחד העם ראו ביהדות סוג של תרבות.
"הרב קוק הרגיש שאף אחת מהאופציות הללו לא מספיקה. הוא רצה להקים ישיבה שיהיה בה לימוד תורה מתוך חדוות יצירה, עם יעדים אינטלקטואליים ומעורבות בעם ישראל. מקום של תורה וגדולה, של התפתחות אישית ושל לימוד תנ"ך, קבלה, אמונה, מחשבה – דברים שלא היו מקובלים בישיבות אחרות באותם ימים. לא לשבת ללמוד רק כי אבא וסבא למדו בישיבה, אלא ליצור בבחורים רצון ומוטיבציה לחדש. זו גם הייתה המהות של אותו נאום יסודי, 'לחיים של יצירה הנני קורא אתכם'".
להקמת הישיבה בירושלים קדם ניסיון קצר להקים ישיבה ביפו, ששולבו בה לימודי קודש וחול. הישיבה שקמה בתרס"ט, אחרי לא מעט עבודת הכנה, נועדה בחזונו של הרב קוק לייצר מנהיגות חינוכית ליישוב החדש, ותוכנית הלימוד שלה נראתה בהתאם. באגרת שפרסם רודיק, הראי"ה כותב על תלמידי הישיבה ביפו ש"לומדים הם השפה הצרפתית הנהוגה פה בין חשובי העמים היושבים בארץ, והגרמנית היותר פועלת לעדן את הרגש של בני בית המדרש… נקווה גם לקבוע שיעורים לערבית, לטורקית, מתמטיקה ולימודי הטבע, הגיאוגרפיה וההיסטוריה".
רודיק: "לימודי החול בישיבה לא נועדו רק להעשיר את עולמם של התלמידים אלא גם להיאבק בהשקפותיהם החינוכיות של מוסדות כמו הגימנסיה, ולעצב את עולמם הרוחני של צעירי הדור".
הישיבה ביפו פעלה שש שנים בסך הכול, ונסגרה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשנותיה המועטות עברו בה עשרות בודדות של תלמידים, חלקם מוכרים, כמו הרב יצחק לוי (ממייסדי מרכז הרב), הרב יהושע קניאל (רבה של חיפה), ר' הלל פרלמן ("מר שושני" על פי הדעה המקובלת), והרב צבי יהודה קוק, בנו של המייסד. על פי רודיק, "חשיבותה של הישיבה ביפו לא הייתה בהיבט הכמותי, אלא בעיקר בחזון שלה, במגמות, ובהעזתו החינוכית של הרב, כגרעין סמלי לישיבת מרכז הרב שהוקמה עשור לאחר מכן".
עם זאת, בין הישיבה ביפו לזו שבירושלים היו הבדלים מהותיים. בתוכנית הלימוד שלה וגם במיקומה, פניה של הישיבה ביפו היו לעבר אנשי היישוב החדש, מתוך ניסיון להציב אלטרנטיבה למוסדות החינוך החילוניים שלו. הישיבה בירושלים, לעומת זאת, ראתה עצמה כחלק מעולם הישיבות הקלאסי; כזו שמציגה אמנם תפיסה חדשנית ותוכנית לימוד שונה, אך קבוצת השייכות שלה ומקור תלמידיה הם היישוב הישן והקהילות התורניות במזרח אירופה.
רף קבלה שלא התממש
כל ראש חודש נערכה שיחה. הרב היה מיסב בראש השולחן שבאולם האורחים הגדול, כשבני הישיבה ישבו או עמדו, הצטופפו, ולא אמרו צר המקום… רעיונות על הישיבה המרכזית העולמית ועל תורת ארץ ישראל, על האחריות של עיסוק בתורה בירושלים עיר הקודש, ועל הקשר בין הישיבה לבניינה של ארץ ישראל (מתוך זכרונותיו של שבתי דניאל, תלמיד ישיבת מרכז הרב בשנותיה הראשונות)
הפן הטכני של גיוס הכספים ובניית בית הרב קוק, שבתוכו שכן גם בית המדרש של הישיבה, דרש מאמצים גדולים, והקשיים הכלכליים המשיכו ללוות את הישיבה לאורך שנים רבות. עדויות של תלמידים מימיה הראשונים מספרות על מצוקת רעב, שאף גרמה לחלקם לשקול לעזוב את הישיבה כדי להתפרנס מחקלאות. הרב עצמו יצא למסעות גיוס כספים, אולם מטבע הדברים עיקר עיסוקו היה בפן הרעיוני והרוחני של הישיבה.
בספרו של רודיק מובאות לא פחות מארבע תוכניות לימוד שנכתבו בשנותיה הראשונות של הישיבה. "תוכנית אחת נכתבה על ידי הרב הנזיר בחנוכה תרפ"ב על פי בקשת הראי"ה, תוכנית נוספת נכתבה בתרפ"ד על ידי הרב יצחק לוי שהיה מזכיר הישיבה, תוכנית לימודים שלישית הוקלדה במכונת כתיבה בתרפ"ו בשם הראי"ה, ותוכנית לימודים רביעית הוקלדה אף היא במכונת כתיבה ומופיעות עליה הערות בכתב ידו של הראי"ה".
ארבע תוכניות הלימוד הללו שונות מעט זו מזו, ונראה שחלקן לא יצא אל הפועל גם בשל בעיות תקציביות, אך הן מצביעות על החשיבות הרבה שייחס הרב קוק, יחד עם הצוות שגיבש סביבו, לעקרונות החינוכיים של הישיבה המרכזית העולמית, ולחידוש הרעיוני שהוא שאף לחולל באמצעותה.
רודיק: "בניגוד ללימוד הישיבתי המסורתי, שהצטמצם בעיקר ללימוד הגמרא, הראי"ה הציב מערכת לימוד מורכבת ורחבת היקף. לצד לימוד הלכה מתוך התבססות על מהלך הסוגיות בתלמוד בבלי וירושלמי והתעמקות בשיטות הראשונים והאחרונים, היא כללה גם לימוד אגדה, שלא נחשבה כתחום מקובל בישיבות הוותיקות. נוסף על כך, הוצבו בפני תלמידי הישיבה ארבעה תחומים נוספים שלא נלמדו באופן שיטתי בעולם הישיבות – תנ"ך, תולדות ישראל, לימודי ארץ ישראל ובכללם ההלכות התלויות בארץ וחקר גבולותיה, וכמובן אמונה ומחשבת ישראל".
מה לגבי מקצועות החול, שהיו חלק מתוכנית הלימוד בישיבה ביפו?
"הרב קוק ראה חשיבות רבה בעיסוק בלימודי החול, אבל באופן מעשי היה סבור שיש לעסוק בהם רק אחרי העמקה רבת היקף בלימודי הקודש".
בחזונו הציב הרב קוק תהליך קבלה קפדני לישיבה: "תלמיד הבא להתקבל צריך להיות מצוין במידותיו התרומיות, בקי לפחות בסדר גמרא אחד ומוכשר להיות נושא ונותן בחקר ההלכה בשכל ישר. ואין צריך לומר שהוא צריך לדעת את התנ"ך ידיעה יסודית כללית, וכמובן תוכן כל ספר ופרטי פרקיו".
חלק מתלמידי הישיבה ענו על הקריטריונים הללו. בהם למשל אישים כמו הרב שאול ישראלי, שלימים אף עמד בראש הישיבה, הרב משה צבי נריה, הרב דוד סלומון (רב המושבים עין גנים וכפר אברהם), הרב אברהם שדמי (ראש ישיבת "בית זבול") ועוד. אך גם כאן, אילוצי התקופה הובילו לכך שרבים התלמידים הגיעו אל הישיבה בלית ברירה, כמפלט מהמצב הקשה באירופה, ובעיקר ברוסיה ואוקראינה.
באותם ימים, התקבלות לישיבת מרכז הרב הייתה אחת הדרכים לקבל מהממשל הבריטי "סרטיפיקט", אישור כניסה לארץ ישראל. כך הגיעו אל שולחנו של הרב קוק מכתבי בקשה רבים, שמאחוריהם עמד בעיקר הרצון לצאת מאירופה ולהיכנס בשערי הארץ, ולאו דווקא אופייה הייחודי של הישיבה. בין התלמידים שהגיעו בדרך זו היו גם מי שדבקו בתורתו ובתפיסותיו של הרב קוק, כדוגמת הרב ישראלי, אך מי שהוכרו כממשיכי דרכו של הרב קוק למדו בישיבה בתקופות מאוחרות יותר, לאחר פטירתו של הראי"ה.
סוג נוסף של תלמידים היו תושבי הארץ שנמשכו לרעיונותיו של הראי"ה. כאלה למשל היו דוד רזיאל, לימים מפקד האצ"ל, שלמד בישיבה שלוש שנים, ויחיאל אליאש, מייסד תנועת בני עקיבא. בין באי הישיבה היו גם צעירים חלוצים דתיים שהגיעו ארצה כדי להיות עובדי אדמה. הם לא ראו עצמם כתלמידים מהמניין, אך הגיעו לשיעורים בישיבה וראו בראי"ה מורה רוחני.
בניגוד לטענות שנשמעו בעבר מעל גבי דפים אלו, על כך שהישיבה מנתה מניין אברכים שהמתינו בעיקר לקבלת המלגה החודשית, רודיק אומר כי בשנותיו של הרב קוק כראש ישיבה למדו בה מדי שנה בין חמישים לתשעים בחורים, והיא שימשה מרכז רוחני ותורני פורה. הוא אף מציג המחשה מעניינת לכך שהישיבה שימשה אבן שואבת עבור כלל הציבור בירושלים: "תלמידי הישיבה הוותיקים העידו שמנהג ההקפות השניות במרכז הרב, שעד היום מושך אליו מאות אנשים, הוחדר לעולם הישיבות הירושלמי על ידי הראי"ה בעצמו, וכבר אז הגיעו אליו אנשים ונשים מכל רחבי ירושלים".
קצת יותר מעשור הספיק הראי"ה לעמוד בראש הישיבה המרכזית העולמית, עד שבשנת תרצ"ה הלך לעולמו. "מותו של הראי"ה, שהיה הדמות הדומיננטית בהנהגת הישיבה, סימל במידה רבה את קיצה של תקופת הזוהר בחיי הישיבה", אומר רודיק. "תקופת הרב קוק לא הצטיינה בתנופה כלכלית או פיתוח ארגוני, אלא בגיבוש דפוסיה העתידיים והווייתה החינוכית של הישיבה. בהספד המרגש שנשא הרב נריה הוא אמר שהראי"ה היה 'הראשון אשר דיבר אלינו בשפה חדשה, ואשר הראה לנו כי המחיצות שנראו לנו צרות מקיפות את הכל, וכי התחומים רחבים'. לימים, אגב, הספיד חנן פורת את הרב נריה עצמו באותן מילים ממש".
משקיעה לצמיחה
את שני העשורים שבין פטירת הראי"ה ועד כניסתו של בנו הרצי"ה להנהגתה, מכנה רודיק בספרו "שעת הדמדומים". הרב יעקב משה חרל"פ, ששימש כראש הישיבה עוד בתקופת הראי"ה, המשיך בתפקידו. הרב חרל"פ, יחד עם גדולי התורה הנוספים בצוות הישיבה, כדוגמת הרב הנזיר והרב יצחק אריאלי, המשיכו לנהל את לימוד התורה בישיבה. דמותו של הרצי"ה בלטה פחות, עקב בחירתו להתמקד באותן שנים בגיבוש כתבי אביו והוצאתם לאור.
מן השיחות שערך רודיק עם מי שלמדו בישיבה באותן שנים ומהמסמכים ששרדו עולה תמונה קודרת למדי. הרכב התלמידים בישיבה הצטמצם, מבחינה כמותית ואיכותית. "הייתה תחושה של נעילת שערים, תחושה שזה הסוף", סיפר הרב מרדכי פירון לרודיק.
"הרצי"ה העביר שיעורי אמונה, אולם השתתפו בהם בסך הכול 10־15 תלמידים", מספר רודיק. "הרב הנזיר העביר שיעורים ב'הגיון העברי השמעי' לחמישה עד שבעה תלמידים. הרב חרל"פ העביר שיעורי גמרא שאליהם הגיעו בין שלושים לארבעים תלמידים, אבל מעורבותו המעטה בהווי הישיבה מנעה קשר הדוק עם התלמידים".
עליית קרנה המחודשת של הישיבה קשורה לשלוש התארגנויות שניסו להפיץ את חזונו של הראי"ה, ושהביאו למיסוד הקשר העמוק בין תורת הרב קוק לציונות הדתית. קשר כזה התקיים כבר בפועלם של יחיאל אליאש והרב נריה, אולם שלוש התארגנויות אלו הן שהפכו אותו לנרחב ומקיף, כפי שמוכר לנו כיום.
הראשונה הייתה זו של אנשי הקיבוץ הדתי, ששאפו ליצור שילוב ייחודי של ערכי היהדות עם ערכים חברתיים ושוויוניים. "השאיפה הזו נתקלה בקשיים", אומר רודיק. "בחלקים נכבדים של הקיבוצים זלזלו בקיום המצוות, ולימוד תורה נתפס כפרזיטיות. כדי לפתור את תחושת המשבר האידיאולוגי וכדי לחזק את חיי הדת, הוצע לאפשר למעוניינים לצאת להשתלמות תורנית בישיבות גבוהות, כדי שיעמיקו את תודעתם במישור הדתי ובאידיאולוגיה הציונית־דתית".
התלמידים הצעירים הזרימו כוחות חדשים לנוף האנושי בישיבה, אולם בינם לבין התלמידים הוותיקים לא נוצר קשר, והם היוו כיתה נפרדת. בסופו של דבר ולאחר תקופה לא ארוכה הופסקה היוזמה, בעיקר בשל מחסור בכוח אדם בקיבוצים.
התארגנות שנייה ומשמעותית יותר הייתה של בוגרי ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה. במטרה לחזק את הצד הדתי והתורני שלהם נשלחו הבוגרים לתקופת לימוד בישיבות גבוהות כמו "חברון" בירושלים, פוניבז' בבני־ברק וכפר־חסידים. ל"מרכז הרב" לא נשלחו תלמידים בשל מצבה הרעוע והיעדר הוויית לימוד בין כתליה.
"בדיונים פנימיים שנערכו בבני עקיבא נמתחה ביקורת חריפה על הכוונת הבוגרים לישיבות לא ציוניות, המנתקות את תלמידיהן מהוויית החיים הארץ־ישראלית", מספר רודיק. בעקבות הביקורת הוחלט לייסד את ישיבת "משכן ישראל" בראשות הרב יעקב כלאב. חלוצי הישיבה היו הרב יהושע רוזן, הרב נחום רקובר, שמחה רז ועוד. על הנייר התקיימה "משכן ישראל" כישיבה מצד עצמה, אולם חלק ניכר מסדרי הלימוד שלה, כמו גם כלכלת תלמידיה ומגוריהם, התקיימו בישיבת מרכז הרב. כעבור שנה וחצי, עקב מצוקה כלכלית, נטמעה הישיבה לחלוטין במרכז הרב. "משכן ישראל" הייתה ראש חץ לקבוצה השלישית והמשמעותית ביותר – שבט "איתנים" של תנועת בני עקיבא.
"שילוב של כמה גורמים הפך את שבט איתנים בכלל ואת גרעין גחל"ת בפרט למחוללי שינוי משמעותי", אומר רודיק. אחד הגורמים הבולטים הללו היה ההרכב של אותה חבורה צעירה, שכללה את מי שמוכרים כיום כגדולי רבני המגזר הדתי־לאומי – הרב זלמן מלמד, הרב דב ליאור, הרב יעקב פילבר, הרב יעקב אריאל, הרב צפניה דרורי, ועוד רבים נוספים. בראשם עמד מי שהיה מרכז שבט איתנים וכיום נחשב לזקן רבני הציונות הדתית: הרב חיים דרוקמן. החבורה הזו לא חיפשה רק מקום ללמוד בו, אלא גם מענה אידיאולוגי לקונפליקט שבין האידיאל של מדינת ישראל שומרת מצוות, ובין קיומה של מדינה חילונית.
קשר מיוחד נוצר בין אותה חבורה לרצי"ה קוק. "במפגש בין בוגרי ישיבת בני עקיבא, חדורי החזון והארץ־ישראליות, עם הרצי"ה, ממשיך דרכו של אביו, נמצא מענה לקונפליקט באמצעות תפיסתו האמונית של הראי"ה", אומר רודיק. "בפני הצעירים שרקמו בסתר חזון תורני מקיף ביחס לחברה הישראלית, הוצבה שיטת חשיבה שראתה בהקמת המדינה, על אף תחלואיה ומצבה הרוחני, ראשית התגשמות חזון הנביאים על גאולת העם והארץ".
הצטרפותה של קבוצה זו סימנה גם את ראשיתה של התקופה השלישית שאליה מתייחס רודיק בספרו, תקופה של קרוב ל־30 שנה שבהן עמד הרב צבי יהודה קוק בראש הישיבה המרכזית העולמית. שנים אלו היו תקופת השיא של הישיבה. בשנת 1960 אף הונחה אבן הפינה לבניינה החדש של הישיבה בשכונת קריית משה. עם המעבר אליו, ב־1964, צמח מספר התלמידים לכ־200.
שנים אלו הן שביססו את מעמדה של "מרכז הרב" במגזר הדתי־לאומי ובציבוריות הישראלית בכלל. תורתו של הראי"ה קוק הפכה לאבן פינה בכל מוסדות הלימוד של המגזר. רבנים בוגרי הישיבה ייסדו עשרות ישיבות נוספות ברחבי הארץ, והפיצו את משנתה ורוחה. גוש אמונים ותנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון הוקמו יצאו כידוע מבית מדרשה של "מרכז", וכך גם רשת החינוך "נועם צביה".
ספרו של רודיק מסתיים בי"ד באדר תשמ"ב, יום פטירתו של הרצי"ה. את הבחירה שלא לכתוב על 40 השנים שחלפו מאז על הישיבה, מסביר רודיק גם בחוסר רצונו להיכנס למחלוקת ולפילוג שהתרחשו בסוף שנות התשעים. "עיקר ההשפעה והחידוש של מרכז הרב היו בשנים שלפני כן, עד מותו של הרצי"ה", הוא אומר, "בשנים שלאחר מכן קשה להצביע על חידוש משמעותי שיצא מהישיבה".
חי את הרב
רודיק נולד בחיפה בשנת 1956, ולמד בישיבת בני עקיבא בחדרה. משם המשיך לישיבת הר עציון, שם למד אצל הרב ליכטנשטיין. רק לאחר שסיים את מסלול ההסדר עבר ללמוד במרכז הרב, במשך עשר שנים. "בגוש קיבלתי את ההסתכלות היותר רחבה ופתוחה על העולם, וגם את החשיבה והניתוח הרציונלי. במרכז קיבלתי את הפן היותר נשמתי, והשילוב של שני המקומות מאוד תרם לפיתוח האישיות שלי", הוא אומר.
הקרבה של רודיק לעולמה של מרכז הרב באה לידי ביטוי גם בהיבט הגיאוגרפי: ביתו בשכונת קריית משה בירושלים, שבו אנו משוחחים, מצוי במרחק דקות ספורות של הליכה מ"מרכז". אבל בעיקר מלווה אותו כל השנים הזיקה הנפשית לעולמה של הישיבה. "הרב צבי יהודה היה אומר שלמרכז הרב יש רק דלת כניסה ואין דלת יציאה. גם כשאני לא לומד בישיבה אני מרגיש מחובר, היא חלק מהחיים שלי".
בהמשך שימש רודיק במשך שמונה שנים כמנהל החינוכי של בית הרב קוק. "הקמנו שם יחד עם הרב יוחנן פריד ואחרים מרכז תיעודי גדול, שהרעיון שלו היה להכיל את כל החומר על הראי"ה. אספנו חומרים בספריות ומאנשים פרטיים, וסידרנו אותו לפי מדורים. אני זוכר שנסענו לבית של הרב נריה, והוא הראה לנו חדר מלא מהרצפה עד התקרה בחומרים על הרב קוק. למחרת חזרנו לשם עם שתי מכונות צילום וצילמנו חלק ניכר מהחומר, שהפך להיות תשתית המרכז התיעודי.
"במקביל הייתי אחראי למדור ראיונות. במסגרתו שוחחתי והקלטתי למעלה מ־70 אנשים, שהצעיר שבהם היה בן 85. הרגשתי שאני מתעד עולם הולך ונעלם של אנשים שראו במו עיניהם את הראי"ה, למדו בישיבתו ושתו מתורתו. שמעתי המון סיפורים על הווי החיים בישיבה, על הקשר האישי עם הרב קוק. הרב היה אז חלק כל כך גדול מחיי, עד כדי כך שיום אחד כשהטלפון בבית צלצל, הבן הצעיר שלי, שהיה אז בן שש, ענה. כששאלתי אותו ממי השיחה הוא אמר 'לא יודע, אני חושב שזה הרב קוק'. רוחו ריחפה על הבית".
בהמשך פנה רודיק ללימודי יהדות באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה, ובעקבות הצעתו של פרופ' מוטי בר־לב החליט להקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לתולדותיה של ישיבת מרכז הרב, עבודה שכעת מתפרסמת כספר. ב־20 השנים האחרונות משמש רודיק כמפמ"ר מקצוע מחשבת ישראל במשרד החינוך.
"אני מרגיש משיכה וקרבה נפשית עמוקה למשנת הראי"ה", אומר רודיק לקראת סיום שיחתנו. "הראי"ה הצליח לחיות בהרמוניה גדולה, עם שילוב מאוד מיוחד בין עולם הקודש לחול. ההסתכלות שלו על העולם יצאה מתוך עולם של קודש, מידיעה שהקב"ה נמצא בכל מקום. זה לא משנה אם אתה רופא, צייר או כל דבר אחר – הרעיון הוא שכל מה שאתה עושה, אתה בוחן מנקודה של קודש.
"במסגרת העבודה שלי ראיינתי ציירת בשם חיה שוורץ, שהייתה אז בת 80. היא סיפרה לי שבצעירותה התקבלה ללימודים בבצלאל, אבל לא היה לה איפה לישון. באופן טבעי אבא שלה לקח אותה לבית הרב ושאל את הראי"ה אם יש אפשרות שהיא תישן שם לילה אחד. הלילה האחד הפך לשלוש שנים שבהן היא התגוררה שם. הציורים שלה נתלו במסדרון שמחבר בין בית הרב לבית המדרש. היא סיפרה שכשהרב היה צועד שם הוא היה מתקרב אל הציורים, מתבונן בהם ואומר 'יפה, יפה'. החיבור הזה של אדם שמסתכל על העולם כולו ורואה בכל דבר כלים לעבודת השם, זו השקפת עולם שאני מאוד מתחבר אליה".
