בי"ב באב, יום השנה לעקירתם ממורג, יצאה תמר גלבוע מביתה ברמת־מגשימים שבגולן לטיול משפחתי על גדות הירדן. "חשבתי על כך שזה יום השנה לגירוש, ושזו הפעם הראשונה שאנחנו מסוגלים לציין אותו כסתם משפחה", היא סיפרה בשיחה שקיימנו למחרת. "הגירוש הוא עדיין אירוע משמעותי עבורי, אבל הוא כבר לא מגביל אותי, וכבר לא כל תאריך שקשור אליו יושב אצלי כבד בנפש. הוא קיים ואני יכולה לחיות איתו, וזה תהליך שאני מצליחה לעבור רק בשנים האחרונות. להסתכל על האירוע הזה קצת מבחוץ, לראות את התהליך כולו וגם את האפשרות לגדול ממנו".
היכולת של גלבוע להביט היום מעט מבחוץ על עקירתה מגוש קטיף, אינה מובנת מאליה. במשך שנים רבות היא התקשתה לעשות זאת. לאורך שנים, היא מספרת, מדי שנה בתקופה שבין אסרו־חג שבועות – התאריך שבו נעצר בן־זוגה יוגב כחודשיים לפני העקירה, ועד ח' אלול, המועד שבו נשרפו בתי הכנסת בגוש קטיף, היא הרגישה מכווצת. רק בשנים האחרונות, בביתם החדש בגולן, החל אצלה תהליך של ריפוי.
התמשכות התהליך עשויה להסביר מדוע נדרשו לגלבוע כל כך הרבה שנים להוציא לאור את ספר השירים שלה, "בַּמקום בו קברתי שורש", ספר ביכורים שרבים מהשירים בו מתארים את המסע הגדול שעברה מהאובדן והכאב של העקירה אל אפשרויות הריפוי וההשתרשות המחודשת. הספר יצא במסגרת הסדרה "חוט הכסף", סדרה לשירה מבית "משיב הרוח". גלבוע, שכותבת שירה במשך שנים רבות, מודה שלולא הדחיפה של אנשי משיב הרוח ובראשם המשורר אליעז כהן שערך את ספרה, הספר כנראה לא היה יוצא לאור.
"זה היה כנראה הזמן הנכון ליציאת הספר", היא אומרת. "אני סובלת מסוג של פוסט־טראומה בכל מה שקשור לגירוש, ולכן בהתחלה לא הייתי מסוגלת בכלל לגשת לזה. יש בספר טקסטים שבקושי יכולתי לומר בקול, ובקושי לקרוא. זה עיבוד נפשי מאוד ארוך שעדיין נעשה, אבל הגעתי לשלב שבו אני מסוגלת להוציא אותו החוצה ולהיות פחות או יותר שלמה איתו. ההסתבכויות והמורכבות קיימים כל הזמן, אבל בגלל המרחק יש לי מספיק ביטחון לא לפחד לחשוף את הכאב".
ואכן, השירים מכילים לא מעט כאב. החל מהשיר הפותח, שבו היא מתארת כיצד פרחים צהובים וצדי דרך גורמים לה לעצור ולבכות, ועד לשורות האחרונות בשיר החותם – "כִּי הַלֵּב שֶׁבִּי נַעֲשָׂה בַּזֶּלֶת, וְהָרַגְלַיִם רוֹעֲדוֹת מֵחוֹל". "אנשים שיודעים מהו כאב מוצאים מקום בספר הזה", אומרת גלבוע. "אנשים אמרו לי שהחזרתי להם את הכאב של גוש קטיף ואפילו את הכאב של פינוי ימית. הספר נותן מקום להכיר בכאב ולא לברוח ממנו. אני חושבת שהמגזר שלנו כבר יותר בשל היום להתמודד עם כאב".
שרשרת של תמימות
תמר ויוגב גלבוע הגיעו למושב מורג בגוש קטיף חמש שנים לפני עקירתו, ובנו בו את ביתם. "קנינו שם בית, ומבחינתנו מצאנו מקום לתמיד. גם עכשיו, אם חוזרים לגוש קטיף – אני חוזרת מיד. עד היום אני מתבלבלת בין רמת־מגשימים וחספין לנוה־דקלים ומורג, ומשווה את האנשים בגולן לאנשים בגוש. יש דמיון מסוים בין שני המקומות בחיבור לקרקע, בנחת, בחיבור הטוב בין דתיים לחילוניים, אבל בגוש הכול היה יותר רך. אנשי הגולן הם אנשי בזלת, אנשי עקרונות. אני חושבת שיש פה גם פחות תנועה בתחום הרוחני מאשר בגוש קטיף".
יוגב, האיש שלי, סומן על ידי השב"כ, וכבר חודשיים לפני הגירוש עצרו אותו בסוג של מעצר מנהלי. זה השפיע עלינו מאוד. הייתי סוג של אם חד־הורית בגירוש, עם שלושה ילדים שאחד מהם תינוק בן שמונה חודשים. ביום שבו הכניסו מכולות למורג, הבן הגדול שלי, שהיה אז בגן חובה, חטף התקף היסטריה נוראי
כשלוש שנים וחצי לאחר שהתמקמו בגוש פורסמה תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון, והחל המאבק נגד מימושה. גלבוע, שהייתה אז סטודנטית, מספרת שהדיבורים על הגירוש הקשו עליה להתרכז בלימודים והביאו להפסקתם. במקביל, החל אצלה פרץ של כתיבה אישית. "מאז שהייתי בחטיבת הביניים אני כותבת. גיליתי את הכתיבה עם גיל ההתבגרות והיא הייתה מקום המפלט שלי הרבה שנים, אבל בגוש קטיף התחלתי לכתוב שירה ממש. זה התחיל מסדנת כתיבה בנווה דקלים בהנחיית טובי קליין-גרינוולד, שבה התחלתי להתמקצע. כתבנו גם על החיים בגוש קטיף עם כל האיומים הביטחוניים, וכשהתחילו הדיבורים על ההתנתקות עסקנו בזה בסדנה. שם זה נפתח".
כשבועיים לפני השרשרת האנושית שנמתחה בחודש אב תשס"ד ממחסום ארז עד הכותל המערבי, כתבה עליה גלבוע: "מְדַבְּרִים הַרְבֵּה עַל שַׁרְשֶׁרֶת אֱנוֹשִׁית/ עֲצוּמַת תִּקְוָה/ חֲתוּמָה בְּאוֹתָם פִּרְקֵי גּוּף,/ בְּאוֹתָם גַּרְמֵי יָדַיִם,/ שֶׁמָּא גַּרְמֵי מַדְרֵגוֹת –/ לִמְדוֹרֵי הַכָּרָה שׁוֹנִים./ פָּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ/ נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה,/ עֵינִי דּוֹאֲבָה,/ הֶהָרִים מְשִׁיבִים לִי/ קוֹל הֵדַי./ הָרֵי יְרוּשָׁלַיִם רְחוֹקִים,/ וּפֹה דְּיוּנוֹת זְהֻבּוֹת/ מַחְזִירוֹת לִי אוֹר שֶׁנּוֹעַד/ לֶעָתִיד לָבוֹא,/ מְשַׁבְּרוֹת בִּי דִּמְעוֹת תַּנִּין". השיר של גלבוע מתייחס באמביוולנטיות למפגן המרשים של השרשרת, ונחתם במילים: "בְּסַךְ הַכֹּל מִתְנַחֶלֶת קְטַנָּה אַחַת,/ מְפַחֶדֶת מִדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה מִדַּי,/ עַל חֲמוֹר לָבָן/ מְשׁוּחַ מִלְחָמָה,/ וּמַאֲמִינָה,/ תָּמִיד מַאֲמִינָה".
"השרשרת הייתה אירוע של תמימות", היא אומרת היום. "כעסתי על הדיבורים שהיו אז, על ניצחון הרוח ועל ההבטחה 'היה לא תהיה'. הרב שמואל אליהו התארח במורג כשבוע לפני הגירוש ואמר לנו 'תחזרו אחריי: היה לא תהיה זו לא תפילה, זו מציאות'. (האמירה 'היה לא תהיה' ביחס להתנתקות נאמרה במקור על ידי אביו, הרב מרדכי אליהו; א"ר). היו במושב שלנו אנשים עם אמונת חכמים אמיתית וכנה, שהאמינו שאם הרב אמר, אז כנראה הוא יודע על מה הוא מדבר. באמירה הזו של 'היה לא תהיה' היה היגיון מסוים, לעודד אנשים במאבק, אבל היה לי קשה לקבל אותה בפן הרגשי. אחרי הגירוש הרבה אנשים היו בדיכאון, אנשים חלו, נפטרו, התגרשו, משפחות התפרקו. הבן הגדול שלי למד בישיבת צפת, ובשבת הורים ניגשתי לרב אליהו וסיפרתי לו שאני מסתובבת עם כעס עליו הרבה מאוד שנים. שאלתי אותו למה הוא המשיך לדבוק באמירה הזאת גם כשכבר היה ברור שזה עומד לקרות. הוא לא ניסה להצטדק. הבנתי ממנו שהוא מבין היום שזו הייתה טעות".
לאורך כל המאבק, לא הזדהית עם הקו הממלכתי שלו?
"השאלה איך נאבקים הייתה מורכבת אצלנו מבחינה משפחתית. יוגב, האיש שלי, סומן על ידי אנשי השב"כ, וכבר חודשיים לפני הגירוש, עוד לפני שסגרו את מחסום כיסופים, עצרו אותו בסוג של מעצר מנהלי, על מסוכנות יתר. זה השפיע עלינו מאוד. הוא היה הגבר הנשוי היחידי מגוש קטיף שהיה עצור כל כך הרבה זמן. יוגב ימני מאוד, שלא מתבייש בעמדותיו. אני הייתי יותר מתונה. התקופה שלפני הגירוש הייתה מאוד קשה. נעזרתי בשכנים ובחברה שהייתה איתי בשבועות האחרונים. בגירוש עצמו הרב יהושע שפירא ומשפחתו היו איתי, כי למורג הגענו מישיבת רמת־גן.
"הייתי סוג של אם חד־הורית בגירוש, עם שלושה ילדים שאחד מהם תינוק בן שמונה חודשים. ביום שבו הכניסו מכולות למורג, הבן הגדול שלי, שהיה אז בגן חובה, חטף התקף היסטריה נוראי וצרח, ואני הייתי צריכה להיות ההורה האחראי והרגוע. לא הסכמתי שיגורו אצלי שב"חים. רציתי פרטיות בבית שלי. ביום של הגירוש עצמו חיכו איתי לסוף, כי הייתי מקרה מיוחד. דיברו אז על נחישות ורגישות, וכשהמפנים דפקו בדלת ואמרו לי שהם צוות מיוחד, שאלתי אותם אם הם רגישים ורגישים…".
גלבוע וילדיה פונו יחד עם משפחות נוספות ממורג לאולפנה בעפרה. יוגב השתחרר רק חודש לאחר העקירה. "הם חיכו שהאירוע ייגמר וה'מסוכנות' תסתיים. כשיוגב שוחרר למעצר בית, אמרתי לשופט שאין לנו בית".
קושי ביום העצמאות
יחד עם משפחות נוספות ממורג, הצטרפה משפחת גלבוע ליישוב טנא־עומרים בדרום הר חברון, אבל גם שם הם לא מצאו מנוח. לאחר מספר חודשים הם עברו להתגורר ביצהר, חזרו לטנא־עומרים לעוד כמה חודשים ומשם, בעצת הרב יהושע שפירא, עברו לרמת־גן, שבה התגוררו לאחר נישואיהם. "בגלל המצב המיוחד והמורכב של הגירוש השונה שחווינו, אני חושבת שהיינו בדיכאון. בשנתיים שאחרי הגירוש ממש התגלגלנו בקבר. לא היינו חיים בנפש. היה לנו קשה לדבר, לא יכולנו לתקשר עם אף אחד. הרגשנו בדידות שאין לתאר. במהלך התקופה שלנו בטנא־עומרים עברנו כל מיני עיבודים וטיפולים. אני זוכרת שבאחת הסדנאות התחדדה אצלי התחושה שכשאין אדמה בטוחה לדרוך עליה, ואין ביטחון במקום, יש גם תחושה של ריק וחלל. זו כאילו תחושה נפשית, אבל גם תחושה פיזית. אבל גם תוך כדי התחושות הקשות יכולתי להבחין שבסופו של דבר אפשר לגדול מזה. אני חושבת שזה קרה רק בגלל שלא הכחשתי את גודל הכאב, התמסרתי לחור השחור ונתתי לו להיות במלוא העוצמה".
באחד השירים את משתמשת בביטוי "אני לא חוקית". זו הייתה התחושה בתקופת העקירה?
"אחת לשבוע הייתי נוסעת לבקר את יוגב בכלא. הרגשנו שלפי המדינה אנחנו נמצאים במקום שאנחנו לא אמורים להיות בו. סוג של נבגדים. בשנים הראשונות שלאחר הגירוש היה קשה לחגוג את יום העצמאות. היינו נפגשים עם חברים ועושים מנגל זיכרון. כשהבן הגדול שלנו התגייס ולבש מדים בפעם הראשונה, הייתה לו בחילה. זה לא היה משהו פוליטי אלא נפשי. לקח לו זמן להסתגל למדים, אבל בסוף הוא היה חייל לתפארת. הטראומה צצה לך במקום שאתה לא צופה. הבן שאחריו משרת עכשיו בדרום הרצועה וזו סגירת מעגל מטורפת. הוא נמצא בכרם־שלום, קרוב מאוד בקו אווירי למקום של מורג. כשהוא נכנס פנימה לשטח הרצועה ושלח לנו תמונות, התרגשנו מאוד".
התקופה שלאחר העקירה התאפיינה אצל גלבוע גם במחסום כתיבה. את השיר הראשון שהצליחה לכתוב, ומופיע בספר, היא פתחה כך: "אֵין לִי מִלִּים לְתָאֵר/ בַּיִת שֶׁלִּי, לֹא/ גָּדוֹל בִּמְיֻחָד,/ דֶּלֶת סְטַנְדַּרְטִית שֶׁיּוֹגֵב צָבַע,/ הָיְתָה גִּנָּה קְסוּמָה וּפְשׁוּטָה,/ וְגִדַּלְנוּ פְּרָחִים וְגָדֵר חַיָּה/ זֶה הָיָה בֵּיתִי, וְהָיָה/ חוֹל, שֶׁלָּגַעַת בּוֹ זֶה לָחוּשׁ/ טֶבַע לֹא דּוֹמֵם".
"היינו אז ביצהר", היא משחזרת, "ואני זוכרת את עצמי יושבת מול דף ואומרת 'את חייבת לכתוב'. הייתה לי אז תחושה של חנק. בשנתיים שאחרי הגירוש היו לי המון דלקות גרון קשות, ובמשך שבועיים־שלושה גם לא יכולתי לדבר. בטיפול רפלקסולוגי שעברתי שאלו אותי כמה זמן כבר יש לי בעיות נשימה. בכלל, מאז הגירוש קשה לי לנשום עמוק".
עזיבת הקהילה שלהם בטנא־עומרים והמעבר לרמת־גן, אפשרו לתמר ויוגב להתחיל להשתקם. תמר החלה במסלול ישיר לתואר שני בספרות, יוגב סייע בהקמת מדרשת אוריה ברמת־גן. "חזרנו להיות משמעותיים ועושים", אומרת גלבוע. ובכל זאת, אחרי חמש שנים בעיר, הם החליטו לעזוב ולהצפין לרמת־מגשימים שבגולן. "היה לנו קצת משעמם, התחלנו להתגעגע לאדמה, והרגשנו בשלים לחזור לגור קרוב לאדמה ולמרחב. אני גם לא כל כך התחברתי לקונספט של 'להאיר את העיר'. ליוגב נפתחה אופציה של עבודה בגולן, ועזבנו".
בגולן החלה גלבוע לעבוד כרכזת תוכן במדרשת הגולן, ובמקביל המשיכה כל הזמן לכתוב. היא השתתפה בכיתת השירה "מזמור" של משיב הרוח המיועדת לכותבים מתקדמים, ובסדנת כתיבה שהעביר אליעז כהן במסגרת בית המדרש לתורה וחיים של מדרשת הגולן.
בהקדשה לספר כתבת: "לסבתא אלה, למפגש שמיים וארץ, ולאלו שנותרו מאמינים". איך שירי הכאב על העקירה מתחברים לשירים שלך על דמותה של סבתך ניצולת השואה?
"אני מאמינה בתת־מודע הקולקטיבי ובכאב היהודי שתמיד אנחנו מתחברים אליו. כל מיני אנשים שעברו כאבים בחיים מוצאים את עצמם בספר הזה. החיבור בין סבתא שלי לגוש קטיף לא בא ממקום של השוואה בין חורבן גוש קטיף לשואה, אלא מדובר פשוט בשני דברים שמאוד עיצבו אותי. סבתא שלי השפיעה עלי מאוד. היא לימדה אותי לדבר אמת ולא לפחד. לא הזיז לה כלום. היא עברה חיים קשים. איבדה בשואה שבעה מתוך שמונת אחיה, ואחיינים רבים. בעלה הלך להילחם בצבא ההונגרי ואימא שלי, בתם היחידה, נולדה להם רק אחר כך, כשסבתא שלי הייתה בת 37. לאורך כל חייה כאב לסבתא הקור מאושוויץ ולא היה לה טוב. היא לא הייתה אישה שמחה. עד היום היא מאוד נוכחת בחיים שלי. היא נפטרה לפני עשרים שנה, אבל התמונה שלה עדיין תלויה אצלי במשרד ואני מסתכלת עליה לפחות פעם ביום. אני רוצה גם לחלום עליה, אבל בשנים האחרונות היא לא באה לי בחלום".
חוזרת כל קיץ
גלבוע, בת 44, נולדה וגדלה בירושלים. "הבית שלנו עסק הרבה בשואה. אבא שלי היה תינוק בתקופת השואה, ובמובנים רבים אנחנו בית אשכנזי טיפוסי שהשואה הייתה מאוד נוכחת בו. אני זוכרת שכילדה פחדתי מהיטלר פחד מוות. פעם גם אמרו לי שאני סובלת מסוג של טראומה משנית". לאחר לימודים בתיכון חורב הירושלמי, היא יצאה לשירות לאומי בחצור הגלילית. משם המשיכה ללימודים במדרשת שובה, שם נפתח בפניה העולם החסידי. כעבור זמן הכירה את בן זוגה יוגב והם עברו לגוש קטיף. הם הגיעו לשם עם ילד אחד, נעקרו עם שלושה, וכיום יש להם שישה. הבת שנולדה כשנה לאחר העקירה נקראת מורג. לבתם הקטנה הם קראו לבונה נחמה. "לבונה נולדה חודשים ספורים לפני שנכנסנו לבית שלנו ברמת הגולן, וזה היה סוג של סגירת מעגל. ציפייה לגאולה ולנחמה".
אחרי 11 שנים בגולן, גלבוע מרגישה שהם מצאו את מקומם. "אמנם אנחנו אנשים של תנועה בנפש ולפעמים חסרה לנו התנועה, אבל אנחנו מוצאים אפיקים לבטא אותה". לצד עבודתה במדרשת הגולן, למדה גלבוע לפני כמה שנים תקליטנות. "אני לא עוסקת בזה בפועל, אבל אני מאוד אוהבת מוזיקה ומאוד מאזינה. ניגנתי שנים בחליל צד, ומוזיקה מכל הסוגים מלווה אותי כל החיים – ממוזיקה קלאסית עד רוק כבד ומוזיקה יהודית מתחדשת. לאנשים מסוגי יש משהו מאוד מדויק בתקליטנות. זה דורש גם קשב חזק לעצמך, וגם תנועה של פנים וחוץ, רצוא ושוב. זה דורש לראות איך מה שאני חושבת מהדהד החוצה, ואיך אני מחזירה פנימה את מה שבחוץ".
גם אחרי תהליך ריפוי ארוך, גלבוע עדיין חווה לעיתים תקופות קשות. "יש לי נטייה למלנכוליה וסוג של רגישות יתר, ולכן תהליך העיבוד אצלי מאוד ארוך ותובעני. אין לי את היכולת לוותר לעצמי, כי כל הבירורים נעשים אצלי עד הסוף. לפעמים אני גולשת למטה וצריכים לחכות כמה שבועות עד שאחזור לעצמי. לא הייתי יכולה לכתוב את מה שכתבתי אם לא הייתה לי הנטייה הזו לעצבות ולהתחפרות.
"לפעמים אני מרגישה שהחברה עדיין לא יודעת לגלות מספיק רגישות גם בנוגע לפצע של גוש קטיף. מישהי מהמגזר אמרה לי לפני עשר שנים: עזבי, שחררי, היה, נגמר, תתקדמי. דווקא אנשים מבחוץ מגלים יותר רגישות. אני מאמינה שאי אפשר להניח את הגירוש בצד. גם כעם, ההתנתקות הזאת חוזרת לפתחנו כמעט כל קיץ. היא לא הועילה לנו כל כך. כאם לחיילים אני מבינה את המורכבות ואת מה שההישארות בגוש דרשה מאיתנו כמדינה וכצבא, אבל בסופו של דבר אני חושבת שלא עזר לנו לא להיות שם".
אליעז כהן סיפר בערב ההשקה שכחלק מתהליך הוצאת הספר הוא שלח אותך לכתוב גם כמה שירים על זוגיות וטבע.
"אכן, וזה היה טוב מאוד. יש לי נטייה לא לכתוב את המקומות האלה, אבל אני כן שם. אני אימא ואישה ואחת שמאוד מחוברת לטבע, אז היה חשוב לי להנכיח גם את המקומות הטובים האלה. בעזרת ה', אם יהיה עוד ספר, אני מקווה שאצליח לכתוב בו יותר אהבה ופחות דברים כואבים. כבר עכשיו אני יכולה להגיד שבסופו של דבר עם כל מה שעברנו, הגירוש וההתנתקות והדיכאון והשיקום המאוד ארוך, אני כן חושבת שגדלנו מזה. אני לא יודעת כמה שנים היה לוקח לי להגיע לאיפה שאני היום, ולדעת מי אני מבחינה תודעתית ואינטלקטואלית. זה הכריח אותי לגדול, וגם את זה לקח לי זמן להגיד".
גלבוע ממשיכה כל הזמן לכתוב. "בלי הכתיבה אין לי קיום בעולם הזה. היכולת לכתוב משמשת אותי מאוד. השם שלי הוא תמר, אבל הרבה שנים הייתי תמי שזה יותר נחמד ותמים. כשהגענו לגולן שיניתי לתמר. אני מרגישה שהשליחות שלי בחיים היא להתמיר. להפוך את המים המלוחים, ולנסות להפיק מהם משהו".
