עיריית תל־אביב מחוקקת חוק עזר עירוני בנושא פתיחת עסקים בשבת, תושב העיר עותר לבית המשפט נגד החוק, ובית המשפט העליון קובע שהחוק חסר תוקף. בתגובה מאשרת הכנסת חוק ארצי, ובהמשך מחוקקת העירייה מחדש את החוק המקומי. נשמע לכם מוכר מהשנים האחרונות? ובכן, שרשרת האירועים הזו, שנשמעת אקטואלית כל כך, התרחשה לפני קרוב למאה שנה.
תחילת הפרשה בשנת 1926, אז חוקק לראשונה חוק העזר העירוני האוסר פתיחת עסקים בשבת בתחומי העיר תל־אביב. שנתיים לאחר מכן עתר לבית המשפט בעל בית קפה יהודי, ודרש לבטל קנס שהושת עליו בגין חוק העזר. הפרשה התגלגלה לבית המשפט העליון של ממשלת המנדט, ושם, לא תופתעו לשמוע, בוטל חוק העזר ברוב של שני שופטים אנגלים מול השופט היהודי, גד פרומקין. השופטים האנגלים סברו שהחוק יוצר אפליה אסורה של יהודים לעומת לא יהודים, שלהם הותר לפתוח את עסקיהם בשבתות, ואילו פרומקין חלק על מסקנתם. השופטים האנגלים אף תהו אם העירייה מוסמכת בכלל לחוקק חוק שכזה, משום שסמכות העירייה היא לחוקק חוקי עזר "המבטיחים את הסדר הטוב", וספק אם החוק שנפסל עונה להגדרה הזו.
ביישוב היהודי של אותם ימים לא אהבו את הפסיקה. סמכותה של עיריית העיר העברית הראשונה להעניק מעמד מיוחד ליום השבת נתפסה כעניין לאומי־ציוני, לא ככפייה דתית, והלחץ על שלטונות המנדט לחוקק חקיקה ראשית שתאפשר חוק עזר שכזה היה גדול. ואכן, במסגרת פקודה 500 (החקיקה המנדטורית כונתה "פקודה") של שלטונות המנדט הבריטי משנת 1935 הוסדר הנושא, ועיריית תל־אביב שבה וחוקקה את חוק העזר, בשינויים קטנים בלבד. עם זאת, האכיפה הייתה קלושה וחלקית. למרות לחצם של רבנים חשובים, בהם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, התקשתה העירייה לאכוף את האיסורים. מנגד, עד הקמת המדינה אימצו עוד 17 רשויות מקומיות יהודיות את אותו חוק עזר, מילה במילה, וחוקקו אותו בשטחן.
קדושה חילונית
פרשייה ישנה זו, ולצידה פרשת "חוק המרכולים" ופתיחת המרכולים בתל־אביב שהסעירה את המדינה בכמה גלים בעשור הקודם, הן חלק מספרם החדש של פרופ' גידי ספיר והרב דוד ארונובסקי, "סיפורה של השבת" (בהוצאת ידיעות ספרים). ספיר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר־אילן, מבכירי פורום קהלת, נחשב לאחד המשפטנים השמרנים הבולטים בישראל, ובעבר אף הוזכר כמועמד לכהונה בבית המשפט העליון. הרב ארונובסקי לימד בעבר בישיבות שונות, היה מזכיר האנציקלופדיה התלמודית משך תקופה ארוכה, וכיום הוא משמש כספרן בישיבת הר עציון ומקדיש חלק ניכר מעיתותיו לכתיבה ומחקר תורניים.
החיבור המשותף של שניהם פורש לאורך מאות עמודים את סיפורה המרתק של השבת, מפסוקי המקרא ועד הפיכתה בימינו לאחת הסוגיות המשמעותיות בתחום יחסי דת ומדינה בישראל. הקשר בין שני הכותבים של הספר, פרופ' ספיר והרב ארונובסקי, אף הוא בעל היסטוריה משלו. ראשיתה בלימודיהם המשותפים בישיבה התיכונית נתיב מאיר, שהייתה אז בשנות הזוהר שלה, והמשכה בלימודים בחברותא משותפת בישיבת הר עציון, שבה למדו השניים לאחר מכן.
את הקרדיט לניצוץ הראשוני שמתוכו צמחה כתיבת הספר, נותן ספיר לד"ר צבי צמרת. "לפני שמונה שנים יצא ספר שכתבתי יחד עם פרופ' דני סטטמן, 'דת ומדינה בישראל – עיון פילוסופי משפטי'. אחרי הוצאה של ספר כזה עושים כל מיני ערבי השקה, ואחד מהם היה פה (משרדי פורום קהלת, שבהם התקיים הריאיון; ש"פ). בערב ההשקה השתתפו פרופ' אהרן ברק, הרב יובל שרלו ועוד יהודי שאני מאוד מעריך וקוראים לו צבי צמרת (היסטוריון ואיש ציבור, שבין השאר עמד גם בראש ועדת צמרת בשנות התשעים, שהכריעה את הוויכוח סביב סדרי הנסיעה בשבת ברחוב בר־אילן בירושלים; ש"פ). הוא אמר לי, 'איך יכול להיות שאתם כותבים ספר על יחסי דת ומדינה בישראל, ואין שום דבר על שבת'. אמרתי לו 'תשמע, אתה צודק'. זו הייתה הדחיפה הראשונה.
"בהתחלה כתבתי מאמר אחד על עבודה, מסחר ובילוי בשבת מבחינה משפטית. אבל ברור לחלוטין שלסוגיה הזו יש גם היבטים תורניים, אז גייסתי את דודי, וככה התחלנו לעבוד יחד לפני כמה שנים. פרסמנו מאמר אחד שהפך אחר כך לפרק בספר, ועוסק בשאלה האם מנקודת מבט הלכתית, פשרה פוליטית בענייני איסורים היא מותרת ואולי אפילו רצויה. דודי מצא שבשנת 61' השאלה הזו עלתה בין הפוסקים בקשר להצעת חוק השבת.
"המאמר הזה פורסם בכתב העת 'מחקרי משפט'. ואז אמרנו אוקיי, אם אנחנו דנים בסוגיית השבת, בוא נדבר על הפיל הגדול שבאמצע הדרך – האם ניתן בכלל לנהל מדינה מודרנית תוך שמירת שבת. חזרנו לפולמוס פרופ' ליבוביץ והרב נריה מראשית שנות המדינה, ואמרנו: כמעט שבעים שנה חלפו, בוא נראה מה קרה מאז. מזה יצאו שני מאמרים. אחד פורסם בכתב העת 'דיני ישראל', והשני ב'שנתון המשפט העברי'".
השער ליהדות
שיתוף הפעולה בין ספיר וארונובסקי הלך ונמשך, עד שהם הבינו כי בעצם יש להם בידיים שלד לספר, אבל הוא דורש השלמות. "לפני שאנחנו מתחילים לתאר את מאבקי השבת והבעיות, היה לי חסר תיאור של מה זו בעצם השבת", אומר ארונובסקי. "פתאום הרגשתי שזה הופך לספר 'הבעיה של השבת', ולא אהבתי את זה. לא פעם חרדים אומרים על הציבור הדתי־לאומי שבמקום תרי"ג מצוות יש לו תרי"ג 'בעיות' שצריך לפתור. אז חשבתי שקודם צריך לספר ולפרט מה זו שבת, ורק אחר כך להתחיל לדון באתגרים שהמציאות מעמידה בפנינו. ככה באו לעולם הפרקים הראשונים. הפרק הראשון על טעמי השבת ועל רעיון השבת מהמקרא, חז"ל והראשונים ועד אחרוני הפובליציסטים בימינו, כאשר יש להם רעיון שלא מוזכר במקום אחר".
לא מצאנו שום ערעור, בטח לא אצל ההוגים המוקדמים של התנועה הציונית, על מעמדה של השבת. החריג היחיד זו התבטאות בודדת של ברנר שלא אכפת לו להעביר את יום המנוחה ליום ראשון. כולם ראו בשבת יום מיוחד שמוקדש למנוחה וגם לעניינים שברוח
"דודי רצה בתחילה להפריד בין קודש לחול, והוא גילה גמישות לא מבוטלת בעניין הזה", מחמיא ספיר לשותפו. "דווקא היה מעניין לגלות ולראות שחלק מהנימוקים של השבת שמופיעים במקורות עוברים טרנספורמציה ומקבלים גרסה חילונית, ולכן אני רואה את זה כרצף. אפילו לתפיסה של שבת כמשהו שקשור לעולם של קיימות והתחברות לטבע, מצאנו ביטויים בספרות הרבנית".
ארונובסקי: "וכמובן שיש גם להפך. הרעיון של קדושה, שברור שביסודו הוא רעיון דתי, מצאנו אותו גם בגרסה חילונית אצל הוגים כמו ביאליק למשל. מין 'קדושה חילונית' של הקדשת יום בשבוע לעיסוק בענייני רוח".
ספיר: "גם הרעיון של שבת כברית, כמשהו שמאפיין את הקשר בין א־לוהים לעם ישראל דווקא, מצא את דרכו גם להגות החילונית. נכון שאצלם א־לוהים יוצא מהתמונה, אבל הרעיון של שבת כמשהו שמייחד דווקא את עם ישראל חוזר על עצמו, ודאי אצל ההוגים הראשונים של התנועה הציונית אבל גם אצל כותבים מאוחרים יותר, והיה מאוד מעניין לראות את הקשר הזה".
ארונובסקי: "למעשה כמעט לא מצאנו שום ערעור, בטח לא אצל ההוגים המוקדמים של התנועה הציונית, על מעמדה של השבת. החריג היחיד שכן מצאנו זו התבטאות בודדת של ברנר על כך שלא אכפת לו להעביר את יום המנוחה ליום ראשון, אבל זו ההתבטאות היחידה ברוח הזו, והיא יוצאת דופן. כולם ראו בשבת יום מיוחד שמוקדש למנוחה וגם לעניינים שברוח".
מה באמת מייחד את השבת והופך אותה לסוגיית מפתח?
"סוגיית השבת הייתה לא פעם השער לעולם של החילון", מסביר ארונובסקי. "לפחות בחוץ לארץ היא הייתה המצווה שהכי קשה לקיים. במיוחד ברגע שעולם התעסוקה נפתח בפני יהודים, וממסחר זעיר ומלאכה זעירה הם עברו להיות שכירים אצל מעסיקים לא־יהודים. התוצאה הייתה שהשבת אותגרה באופן מתמיד על ידי המערכת הכלכלית.
"היהודים לא נטשו את השבת מרצון. בהתחלה רואים, בארה"ב למשל, מניינים מוקדמים לתפילות שבת בשביל יהודים שחייבים ללכת לעבודה ורוצים להתפלל לפני שהם רצים לעבודה. ברור שבמצב כזה, הילדים כבר לא שומרים. אבל צריך לומר שלפעמים יש לשבת גם אפקט הפוך. אתה יכול לראות לא פעם אצל ציבור מסורתי שהקשר העיקרי שלהם לעולם של היהדות הוא היבטים מסוימים של שבת. גם בעולם החזרה בתשובה השבת תופסת מקום של כבוד, ברוח המשפט הידוע 'בוא תעשה אצלנו שבת'.
"בהיבט הציבורי, בהקשר הרחב יותר של יחסי דת ומדינה, זו גם הסוגיה שפוגשת אותנו באופן הכי תדיר. כל ישראלי פוגש אותה כל שבוע. יש אולי סוגיות מציקות יותר, כמו נישואין וגירושין, אבל הפגישה איתן לא כל כך כוללת ותדירה כמו עם השבת".
בג"ץ ושידורי הטלוויזיה בשבת
כרגיל במדינת ישראל, אי אפשר בלי בית המשפט העליון. ספיר: "בפרק שבו אנחנו עוסקים בעבודה, מסחר ובילוי בשבת, אנחנו עורכים דיון מקיף בשאלת תפקידו של בית המשפט בשינויים שחלו בחברה הישראלית מאז קום המדינה בנוגע לשבת הציבורית, ולפרשנות ואכיפת חוקי השבת במדינת ישראל. יש כאן כל מיני סיטואציות שצריך להסביר – איפה בית המשפט מתערב, ובאלו מקומות הוא נרתע מלהתערב".
בהקשר זה מציין ספיר את האופן שבו השפיע בית המשפט העליון על סוגיית שידורי הטלוויזיה בשבת. "מקובל להגיד שבנושא הזה בית המשפט כביכול לא התערב. בסוף שנות השישים יש לנו את בג"ץ שמחה מירון ובג"ץ אליצור, שעתרו נגד ההיתר להפעלת שידורי הטלוויזיה בשבת, ובג"ץ כביכול נמנע מלהתערב. אבל אנחנו גילינו שלפני מירון יש בג"ץ קודם, פחות ידוע, שבמסגרתו מי שנתן את האור הירוק לשידורי הטלוויזיה בשבת, בניגוד לעמדת הממשלה, הוא בג"ץ. השופט ברנזון, כשופט תורן, נתן החלטה בכתב יד בליל שבת ובעצם פתח את הדרך לשידורים בשבת. אחר כך בית המשפט העליון עשה את עצמו כאילו הוא לא מתערב בסוגיה של השידורים בשבת, כאשר הוא היה זה שדחה את עמדת גולדה מאיר וממשלתה וחייב את המדינה לפתוח את השידורים בשבת".
לא מצאנו שום ערעור, בטח לא אצל ההוגים המוקדמים של התנועה הציונית, על מעמדה של השבת. החריג היחיד זו התבטאות בודדת של ברנר שלא אכפת לו להעביר את יום המנוחה ליום ראשון. כולם ראו בשבת יום מיוחד שמוקדש למנוחה וגם לעניינים שברוח.
אחד המקרים הבולטים שבהם הפך בית המשפט לשחקן מרכזי בזירה היה פרשת המרכולים בתל־אביב. באופן לא מפתיע השופטים הדתיים סולברג והנדל מצאו את עצמם בדעת מיעוט במקרה הזה, כמו השופט היהודי פרומקין בבית המשפט המנדטורי.
אחת הבעיות המרכזיות בנוגע למסחר ותעסוקה בשבת היא היחס בין שתי מערכות החקיקה בנושא. האחת היא פקודת העיריות וחוקי העזר שחוקקו מכוחה, אשר מסדירה את נושא המגבלות על שעות פתיחת עסקים, והשנייה היא חוק שעות עבודה ומנוחה. ספיר מציין כי במשך שנים חשב, בדומה למשפטנים רבים, שכל אחד מהחוקים הללו עוסק בנושא אחר, למרות נקודות ההשקה. פקודת העיריות עוסקת בשאלה מתי מותר ומתי אסור לפתוח עסקים, ואילו חוק שעות עבודה ומנוחה עוסק בשאלה מתי מותר להעסיק שכירים ומתי מותר לעצמאים לעבוד בעסק שבבעלותם. ואולם, חוק שעות עבודה ומנוחה אינו אומר דבר על השאלה האם מותר או אסור לפתוח עסקים בשבת.
כאשר החל מאבקם של בעלי המכולות הפרטיות בתל־אביב הם באו לפגישה אצל ספיר, ובפיהם טענה שנשמעה לו משונה. לדבריהם, חוק שעות עבודה ומנוחה, שתוקן בשנות השישים, אינו אוסר רק על עבודה בשבת, אלא גם על פתיחת עסקים. ספיר שמע אך לא התרשם, ואף היה קצר רוח כלפי הטענה.
"חשבתי שהם מדברים שטויות", הוא משחזר. "אבל אז בפסק הדין בא השופט סולברג ואמר, בואו נבדוק את ההיסטוריה החקיקתית, בואו נבדוק את התכלית ובואו נבדוק את לשון החוק. המסקנה שלו, שהיום אני חושב שקשה מאוד לערער עליה, הייתה שמשלושת הכיוונים האלה ברור שחוק שעות עבודה ומנוחה אוסר לא רק על עבודה אלא גם על פתיחה של סוגי עסקים מסוימים. אותי סולברג שכנע, וגם למדתי מזה קצת ענווה. לא למהר לזרוק מי שמאתגר את מה שאתה יודע וחושב. הנקודה המעניינת היא שהיית מצפה שאם סולברג כותב נימוקים כבדי משקל שכאלו אז מי שכותבת את חוות הדעת העיקרית, הנשיאה דאז מרים נאור, תתייחס לדברים. אבל לא. היא לא מתעלמת מקיומו אמנם אבל היא מנפנפת את הדברים בלי לחלוק עליהם לגופם".
עוסקים במצוי, לא ברצוי
סוגיה מרכזית שמקומה נפקד מהספר היא שאלת התחבורה הציבורית בשבת. מתברר שגם שני המחברים התלבטו והתווכחו ביניהם האם להכליל אותה. "אמרתי לך שישאלו אותנו למה אין פרק על תחבורה ציבורית בשבת", פונה ארונובסקי לספיר כשאני מעלה בפניהם את העניין. ספיר מצידו מסביר שעיסוק מחקרי בשאלה הזו בנקודת הזמן הנוכחית הוא בעייתי. "אין באמת קורפוס משמעותי משפטי סביב הנושא הזה, וממש בימים שבהם אנחנו מדברים הוא עובר תהליכים של שינוי והתהוות. הכול קורה עכשיו, והייתה לי תחושה שאם נכתוב על זה הדברים עלולים להתיישן מהר מאוד".
באופן כללי, ספרם של ספיר וארונובסקי לא מנסה לתאר את הרצוי אלא עוסק במצוי. "אצלי זה נובע משלוש סיבות", מציין ספיר, "הראשונה היא שקצת התעייפתי מלספר לאנשים מה ראוי, ומצאתי שהרבה פעמים יותר מעניין לספר לאנשים מה קורה בפועל, לתת להם את כל הרקע המתאים, ושהם יחליטו בעצמם מה ראוי.
"דבר שני, התחום שלי הוא משפט חוקתי. החידוש הגדול בספר שלי ושל סטטמן הוא שגם אחרי שמקבלים את העקרונות הגדולים של חופש דת, חופש מדת והגנה על רגשות דתיים, נשאר מנעד גדול מאוד של אפשרויות לגיטימיות להסדרים בתחומי דת ומדינה. ממילא אפשר לטעון טענה לפה וטענה לשם, אבל רוב הסוגיות בנושא של השבת הן לא חוקתיות. לכן גם אם אגיד מה נראה לי נכון, אני לא אביא כמעט שום ערך מוסף מיוחד מההתמחות שלי.
"הסיבה האחרונה היא שגם אם אנחנו הולכים על שבת במסלול התרבותי, נשאלת כמובן השאלה מה לגיטימי שמדינה תאכוף בשם ערכים מהסוג הזה, ושאלה שנייה, מעשית, היא מה מידת האפקטיביות של כפייה מהסוג הזה. אז העדפנו להתחיל מהתשתית ולתת לאנשים אינטליגנטים שרוצים לחשוב על הנושא בצורה יסודית את התשתית לחשיבה מהסוג הזה".
ארונובסקי מעדיף להשיב באמצעות אזכור שיח שהתנהל בין הרב הרצוג, הרב הראשי בתקופת קום המדינה, ובין ד"ר זרח ורהפטיג – מראשי המפד"ל, תלמיד חכם ופוליטיקאי שהיה שר הדתות במשך 12 שנה. "עם חקיקת שעות עבודה ומנוחה הוקמה ועדה שנתנה היתרים לעבודה בשבת", מספר ארונובסקי, "ובין אנשי הוועדה היו מי שביקשו מהרבנות הנחיות מה הם צריכים לעשות – למי להתיר ולמי לא. בתשובה כתב הרב הרצוג לוורהפטיג שלא יצפה ממנו לתת לאנשי הוועדה הנחיות מתי להתיר חילול שבת ומתי לא. הרי לא מדובר בענייני פיקוח נפש מיידי, אלא יותר בשאלות כלכליות של ענפי ייצור שאם לא יעבדו בשבת ייגרמו להם הפסדים גדולים. לדבריו, בכלים ההלכתיים לא ניתן להתיר אף אחד מהדברים, אבל למי שצריך להיות בוועדה מותר לשחק במגרש הפוליטי הזה.
"דברים דומים כתב גם הרב אריאל בימינו., ואני מרגיש אותו דבר לגביי. איזה ערך יש בזה שאני אשב, בלי שאני צריך לקבוע בפועל מה לעשות ולקבל החלטות, ואציע תיאורטית 'בואו נפתח פה ובואו נפתח שם'? מי אני? אני מבין שמי שנמצא בשטח, חשוף לצרכים ומבין אותם – נדרש לפשרות. אני גם מקבל את הצורך בפשרות מהסוג של אמנת גביזון־מדן או אמנת כינרת. אבל אין טעם שאני אעסוק בזה".
