הוא היה ידוע בקרב מביני דבר כשקדן גדול וגאון עצום בתורה, בעל ידע נרחב בכל הש"ס וספרות הפוסקים. היה לו זיכרון צילומי וכישרון מולד לרכישת שפות, והוא למד צרפתית, גרמנית, איטלקית, רוסית, ערבית־יהודית, יוונית עתיקה ולאדינו. הוא תרגם וההדיר למעלה משישים ספרים – המוכרים שבהם הם "מלחמות היהודים" של יוספוס פלביוס ו"חובת הלבבות" של רבנו בחיי, ומעל כולם "ילקוט מעם לועז", ליקוט מדרשים, פירושים והלכות על ספרי המקרא. במקרה הזה הוא גם הוסיף כרכים פרי עטו על הסדרה שהחלה בדורות הקודמים.
ובכל זאת, 25 שנה לאחר שנפטר בי"ד תמוז תשנ"ז, שמו של הרב שמואל מוני קרויזר מוכר בעיקר ליודעי חן. דמות מופלאה שלא זכתה לפרסום שהיא ראויה לו, ולא במקרה. "הרב קרויזר היה דמות משמעותית שנשארה קצת בצל", אומר פרופ' אבריאל בר־לבב, ראש תחום מדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה, וידיד המשפחה, "בין השאר כי הוא חילק את מפעלו הספרותי הגדול. הוא פרסם בשלושה שמות שונים: שמואל קרויזר, שמואל חגי ושמואל ירושלמי. החלוקה הזו צמצמה את הרושם שמותיר המגוון הספרותי העצום שהשאיר אחריו איש אחד, שרוב פועלו היה עצמאי".
"הוא רצה לשמור את עצמו מתחת לרדאר", מספר הבן, אורי קרויזר. "הוא מאוד שמר על פרטיותו ולא רצה להתהדר בדברים שהוא עשה, והיה מסביר את ההתנהגות הזו בכמה דרכים. הוא היה אומר לנו שהוא בעצם רק מתרגם ומהדיר דברים של חכמים כל כך גדולים, ולכן לא ראוי שהוא ייקח לעצמו את הקרדיט. דבר שני שהוא נהג לומר זה שהוא חושש מחילול השם, כי אנשים חושבים שאם אדם מוציא ספר חשוב אז הוא אמור להתנהג באופן מסוים. והנקודה האחרונה, ואולי הכי חשובה, היא שהוא מאוד רצה לשמור על עצמאות, שהוא לא יצטרך לעשות משהו כי מסתכלים עליו כדמות. הוא לא רצה להיכנס לתבניות שאנשים מצפים להן. בכל מיני טפסי רישום, כשהייתי צריך למלא את הרובריקה של 'עיסוק האב', אבא היה אומר לי 'תכתוב – עצמאי'. נראה לי שהאמירה הזו, 'עצמאי', ממש סימלה את דמותו".
קבע את עקרונות האנציקלופדיה
הרב שמואל מוני קרויזר נולד בשכונת שערי־חסד בירושלים בערב שבת, כ"ו בחשוון תרפ"ג (1922). אביו, ר' חיים יוסף קרויזר, היה צאצא של רבי חיים מוולוזי'ן ובן למשפחת "פרושים" ירושלמית ותיקה שהגיעה לארץ עוד בעליית תלמידי הגר"א בתחילת המאה ה־19. אמו, ליבע, הייתה בת למשפחת זילברמן, שהגיעה גם היא לארץ הקודש באותה תקופה.
כילד למד שמואל־מוני במוסדות של קהילת הפרושים הירושלמים – "תלמוד תורה מאה שערים" ו"עץ חיים". הוא התבלט בכישרונו, אך התקשה למצוא את מקומו בעולם של קפדנות יתרה. "לאבא היה זיכרון נדיר עד כדי כך שהוא זכר טובה למלמדים שלו ב'חדר', וב'מעם לועז' יש פירושים שהוא הביא בשמם. אבל לאבא הייתה גם נפש רגישה, והוא חש שהמלמדים נוהגים בו בקפדנות יתרה", אומר בנו אורי. "הוא עבר ממקום למקום, עד שלבסוף בגיל 16 עזב את ירושלים ונסע ללמוד בישיבת לומז'ה בפתח־תקווה. שם הוא הרגיש סוף־סוף שנותנים לו חירות. היה לו סדר אחר מהסדרים של הישיבה, שתאם את הכישרון שלו ואת האופן שבו רצה ללמוד".
ישיבת לומז'ה של אותם ימים קיבצה בין כתליה צעירים שיתפרסמו בהמשך כגדולי עולם התורה הליטאי, בהם הרב שמואל רוזובסקי, לימים ראש ישיבת פוניבז', הרב חיים קנייבסקי, וייבדל לחיים הרב גרשון אדלשטיין. גם בקבוצה כזו בלט הרב קרויזר בשקידתו על תלמודו. התחנה הבאה שלו הייתה ישיבת גאוני וולוז'ין בתל־אביב. "הייתה שם ספרייה יקרת ערך, ואבא ישב שם ולמד בחברותא עם הרב שמריהו קרליץ, מי שהקים בהמשך את כולל 'חזון איש' בבני־ברק. בשנים ההלו הם למדו יחד את רוב הש"ס", מספר אורי.
כשהיה בן 20 שמע הרב קרויזר שהרב מאיר בר־אילן והרב שלמה יוסף זוין מקימים בירושלים את מפעל האנציקלופדיה התלמודית. הוא נפגש עם השניים והצטרף לצוות העורכים של האנציקלופדיה, עבודה שהוא התמיד בה במשך שני עשורים. "הרב זוין היה למעשה הראשון שנתן לאבא את התואר 'הרב'", אומר אורי, "למרות שאבא אף פעם לא רצה סמיכה כדי לא להתפרנס מרבנות. העבודה שאבא עשה שם משמשת עד היום את מערכת האנציקלופדיה, כי הוא קבע שם עקרונות וערכים שמשפיעים על כל צורת העבודה". קרויזר עבד במערכת האנציקלופדיה התלמודית במשך שני עשורים.
הבן, אורי קרויזר: הוא מאוד שמר על פרטיותו ולא רצה להתהדר בדברים שהוא עשה. הוא לא רצה להיכנס לתבניות שאנשים מצפים להן. בכל מיני טפסי רישום, כשהייתי צריך למלא את הרובריקה של 'עיסוק האב', אבא היה אומר לי 'תכתוב – עצמאי'
אופיו העצמאי של הרב קרויזר עיכב אותו מעט בשלב השידוכים. "אבא לא מצא את עצמו בתוך החברה שבה גדל, וחיפש משהו קצת אחר. לכן למרות שהיו לו הרבה מאוד הצעות, הוא נשאר רווק עד גיל 22 שנחשב בזמנו למופלג".
אחד מדודיו של קרויזר הציע לו להשתדך עם ציפורה, בתו של חסיד ברסלב בשם ר' ישראל דב־בער אודסר, מי שנודע לימים כ"בעל הפתק" ובו הכיתוב "נ נח נחמ נחמן מאומן". השידוך התאים, משום ששני בני הזוג חיפשו משהו שונה מהעולם שבו גדלו. "גם אימא לא בדיוק המשיכה בתלם של המשפחה", אומר אורי. "הוא יצא מבית פרושי, היא יצאה מבית חסידי, ושניהם יחד הקימו בית שמצד אחד לקח איתו מהטוב שבשני העולמות, ומצד שני בנה משהו שונה ועצמאי משלהם".
חתונתם של השניים נערכה בל"ג בעומר תש"ו (מאי 1946). ציפורה עבדה במשך השנים בבית החולים הדסה, בתחילה כאחות ובהמשך כאחראית חדר ניתוח. דרכם להקמת משפחה לא הייתה סוגה בשושנים. בנם הבכור נפטר בגיל צעיר מבעיה בלב, ורק בשנת 1951 נולד הבן גד. "אחרי שגד נולד הרופאים הזהירו את אימא מפני לידה נוספת, אבל היא רצתה עוד ילד", מספר אורי. "זה לקח 13 שנים והרבה תפילות, ולבסוף אני נולדתי".
מעט לפני הולדת בנו השני החליט הרב קרויזר לצאת לחפש את דרכו העצמאית, בין השאר עקב שינויים בהנהלת האנציקלופדיה התלמודית שבה עבד. הצעד הזה הוביל בסופו של דבר לחיבור שהפך למפעלו המרכזי – התרגום וההוצאה לאור של "ילקוט מעם לועז".
הבן, אורי, מספר כיצד השתלשלו הדברים: "בשלב מסוים הוא עסק בההדרת ספר שכתב אחד הראשונים, רבי דוד אבודרהם, על התפילה. בבית הדפוס תפס אותו מישהו ואמר לו 'תכיר, זה ר' חנוך וגשל, והוא מתחיל להיות מו"ל'. אבא ניצל את ההזדמנות ואמר לו שיש סדרת ספרים חשובה בשפת הלאדינו, שהוא היה רוצה לתרגם ולהוציא לאור בעברית. השיחה הזו הייתה תחילתו של מסע משותף ורב שנים. אבא הוציא לאור ספרים רבים בהוצאת וגשל, ובראשם כמובן ילקוט מעם לועז'".
למען פשוטי העם
ילקוט מעם לועז הוא סדרת ספרים ובה אוסף ביאורים, מדרשים, סיפורים והלכות על ספרי התנ"ך, שנכתבו בלשון פשוטה יחסית ונועדו להמון העם. מייסד הסדרה היה רבי יעקב כולי, מחכמי ירושלים במאה ה־16. ר' יעקב כולי הספיק לכתוב פחות משני כרכים, על ספר בראשית ורוב ספר שמות. במהלך המאות ה־18 וה־19 נרתמו אישים נוספים להמשיך את המפעל הספרותי: ר' יצחק מאגריסו סיים את ספר שמות והמשיך לכתוב על ספרי ויקרא ובמדבר, ר' יצחק ארגואיטי חיבר את הפירוש לספר דברים, ומחברים אחרים כתבו על חלק מספרי הנביאים והמגילות. הספרים, שנכתבו בשפת הלאדינו, היו נפוצים ואהובים בקרב קהילות ספרדיות, שם נהגו לקרוא בהם בבתי הכנסת בין מנחה לערבית או בשולחן השבת המשפחתי.
לאדינו, אותה שפה ספרדית־יהודית שבה נכתב "מעם לועז", לא דוברה כמובן בבית שבו גדל הרב קרויזר, והוא למד אותה במיוחד עבור תרגום הספר. "אני זוכר כילד שאבא הביא הביתה מהספרייה הלאומית עותק של 'מעם לועז' בלאדינו, והראה לי אותו", מספר הבן הגדול, גד. מלאכת התרגום של הרב קרויזר לא הייתה קלאסית. רוב הזמן הוא היה נאמן למקור, אולם במקרים שבהם חשש שהדברים לא יהיו מובנים לקורא בן ימינו, הוא הרשה לעצמו שלא להסתפק בתרגום בלבד. במקרים ספורים הוא גם השמיט קטעים שלדעתו כבר אינם רלוונטיים בימינו. כל זה נבע מתפיסת עולמו שעליו להנגיש את היצירה באופן שתשמור על רוחו של המחבר אך תהיה מובנת לציבור הרחב.
"הדבר הכי מעניין בעיניי ברב קרויזר הייתה העמדה שלו כמתווך תרבותי", אומר פרופ' בר־לבב. "היו לו חוש לשוני מדהים ויכולת קליטה מהירה של שפות, וכך הוא הבין את הלאדינו באופן מדויק למרות שזו לא שפה שהוא גדל עליה. פרופ' לואיס לנדאו מאוניברסיטת בן־גוריון, שכתב דוקטורט על 'מעם לועז', התפעל מאוד מהתרגום של קרויזר וכתב שבמקומות שבהם קרויזר היה נאמן למקור, ניתן לראות עד כמה הוא מתרגם מעולה. המטרה של הרב קרויזר לא הייתה להביא תרגום אקדמי מדויק. הוא פעל בעולם של בני אדם, ורצה לייצר תוצאה שתתאים לקהל הקוראים.
"התרבות היהודית", מוסיף פרופ' בר־לבב, "שרדה מאות שנים משום שידעה לתרגם את עצמה בהתאם לצרכים המשתנים של העם. בהקשר הזה, חיבורים כמו 'מעם לועז' או 'צאינה וראינה', שבמובן מסוים הוא חיבור מקביל ביידיש, הם תרגום תרבותי של מדרש ופרשנות שמיועד ליהודים הפחות משכילים, לפשוטי העם שלא ידעו לקרוא עברית. במקרה של 'ילקוט מעם לועז' התוצאה הייתה פרשנות מדרשית לפרשת השבוע, שהייתה מאוד מושכת. מה שעשה הרב קרויזר בתרגום שלו היה לשמר את הרעיון הזה ולתרגם את הספר לא רק לעברית אלא גם למציאות הישראלית. לשם כך הוא התאים את השפה וגם השמיט קטעים מיושנים יותר, שפחות התאימו לבני דורו".
הצלחת המיזם הביאה את הרב קרויזר להצטרף לשרשרת המחברים הקודמים של "מעם לועז". לאחר שסיים לתרגם את החלקים הקיימים, הוא כתב בעצמו את הילקוט על הספרים הנוספים שלא היה להם מקור בלאדינו. "העובדה ש'מעם לועז' נכנס לתרבות הישראלית, בניגוד למשל ל'צאינה וראינה' שנשאר רק בקרב דוברי היידיש, היא דבר מדהים ומיוחד שקרה לגמרי בזכותו. בעיני זו תרומה תרבותית עצומה", אומר פרופ' בר־לבב.
"ביום הראשון של השבעה לאבא", מספר אורי קרויזר, "נכנס אלינו רב ידוע ואמר שהוא זוכר את אבא שלנו משכונת שערי חסד, איך בימי בין הזמנים אבא ישב בשקדנות בבית הכנסת הגר"א. ואז אותו רב הוסיף: 'אבא שלכם קורץ מהחומר של גדולי הדור'. מבין המילים היה ברור שמבחינתו זו הייתה פחיתות כבוד שמי שהיה יכול להיות אחד מגדולי הדור, בסופו של דבר מוציא ומתרגם ספרים ל'עמך'. אבל זו בדיוק הייתה הנקודה שהייתה חשובה לאבא – שאפשר יהיה להסביר תורה לרבים, שכל יהודי יוכל ללמוד תורה. זה מה שמצא חן בעיניו בספר של ר' יעקב כולי, ואבא לא ראה בכך שום פחיתות כבוד".
הבן גד מוסיף: "אבא תמיד ציטט את ש"י עגנון שאמר שמכל הספרים שהוא כתב, הספר החשוב ביותר הוא 'ימים נוראים' כי אותו לוקחים לבית הכנסת. מבחינת אבא שלי, אם אתה מצליח להכניס ספר שלך לבית הכנסת, אתה זוכה לנצחיות. זה ההישג הגדול. מדי שנה אני נוהג ללכת למכור את החמץ שלי בבית הכנסת 'זהרי חמה' במחנה יהודה. כשאני נכנס ורואה שם את הכרכים המשומשים של 'מעם לועז', אני יודע שאבא הגשים את מטרתו".
התאכזב מחוכמת המערב
על מפעלו החשוב הזה לא חתם הרב קרויזר בשמו, אלא בשם העט "שמואל ירושלמי ברח"י" (בן רבי חיים יוסף – שמו של אביו). גם לכך הייתה מבחינתו משמעות. "רק בספרים הראשונים שהוא הוציא הוא חתם בשם שמואל קרויזר", מסביר הבן אורי. "בהמשך הוא עבר להשתמש בשמות העט שמואל חגי ושמואל ירושלמי, כדי לשמור על פרטיותו ועל העצמאות שלו. למרות זאת, היו רבים שהכירו אותו ושלחו לו מכתבים להתייעצות. הוא נהג לומר שיש כמה דוקטורטים שאנשים עשו בזכותו, כאשר המידע שהוא חשף בפניהם הפך לעבודת מחקר. הוא היה איש שיחה שאהב לתרום מידיעותיו ודעותיו, ובשעות המרובות שבהן ישב בספרייה הלאומית אנשים היו מבקשים ממנו שיתרגם להם משהו או שיחווה את דעתו בנושא שבו עסקו.
פרופ' אבריאל בר־לבב: היו לו חוש לשוני מדהים ויכולת קליטה מהירה של שפות, וכך הוא הבין את הלאדינו באופן מדויק למרות שזו לא שפה שהוא גדל עליה. העובדה ש'מעם לועז' נכנס לתרבות הישראלית היא דבר מדהים שקרה לגמרי בזכותו
במקרה של "מעם לועז", הבחירה בשם עט נבעה גם מרגישות תרבותית. "הוא לא רצה שמי שיפתח את הספר הזה, שמקורו ביהדות ספרד, יראה שם אשכנזי. הייתה לו הערכה גדולה לר' יעקב כולי, ובפתיחה שלו לתרגום הוא גם כתב ש'אף שהמחברים שבאו אחריו השתדלו להמשיך את מפעלו אחרי הסתלקותו מן העולם ועשו כמתכונת החיבור המקורי, כפי שכתבו ר' יעקב כולי זצ"ל, בכל זאת לא הגיעו לתכונת הספר הראשון'. בדברים האלה על ממשיכי דרכו שלא הגיעו לרמת הספר הראשון אבא הכניס גם את עצמו. מבחינתו הוא הרגיש שהוא רק ממשיך דרכם של ענקים".
ספר ידוע אחר שקרויזר תרגם היה "מלחמות היהודים" של יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו). בעולם האקדמי היו מי שמתחו ביקורת על מלאכתו וטענו לחוסר דיוק. "אבא למד יוונית עתיקה כדי להביא את הכתבים של יוספוס לקהל", מספר גד קרויזר. "אומנם היה קיים התרגום של ד"ר שמחוני, שהיה מדויק אבל קשה לקריאה. המטרה של אבא הייתה להנגיש לציבור יצירות מופת או חומרים שהיו צריכים הבהרה. הוא ראה כל הזמן מול עיניו את הקהל, לא כמו האקדמיה שחיה במגדל השן ועושה שם עבודה חשובה, אבל בלי לחשוב על הציבור הרחב. הוא פעל מחוץ לעולם האקדמי, אבל לא מתוך תחרות איתם או מתוך תחושה שגם הוא היה צריך להיות שם באקדמיה. התרגום שלו ל'מלחמות היהודים' יצא בשנת 65', והתרגום האקדמי יצא יותר מ־35 שנים לאחר מכן. במשך כל אותן שנים הציבור נהנה מהנוסח החדש והקריא שלו".
"קרויזר היה יכול להצטרף לעולם האקדמי ולהצטיין בו, אבל זה פחות עניין אותו", מסכים פרופ' בר־לבב. "אומנם לא הייתה לו השכלה אקדמית פורמלית, אבל הוא למד והכיר את כל החומרים. הייתה לו עמדה עצמאית של חירות פנימית שאפשרה לו לעשות מה שהוא חשב שנכון לעשות. בזמנו, כשיצאה ביקורת על מלאכת התרגום שלו ל'מלחמות היהודים', פרסמתי ב'הארץ' מאמר שהסביר שהתרגום שלו לא אקדמי אלא נעשה במישור אחר לגמרי. הוא פעל בעולם של בני אדם. לא עניין אותו הקרדיט שלו והקידום, אלא התיווך התרבותי, להנגיש ולהביא את המידע".
קשה להקיף את כל עבודתו של קרויזר, שערך, תרגם וההדיר ספרים רבים. בניו מספרים שהיה לו חשוב לפרסם כתבי יד מתקופת הראשונים, שהיו ספונים במרתפי הספריות. נדבך חשוב נוסף בעבודתו היה הוצאת ספרים של מחברים שנספו בשואה. כבן למשפחה ארץ־ישראלית ותיקה לא היו לו קרובים שנרצחו בידי הנאצים; עם זאת הוא נמנע מלקנות תוצרת גרמניה, ועסק בתרגום והוצאה לאור של כתבים מהתקופה. כך למשל, בהקדמה לספר "עונג שבת" של רבי דוד שפירא מוורשה, שנספה בשואה, הסביר קרויזר כי "עלינו לשקוד ולהציל את מה שניתן להציל מיצירותיהם של קדושינו שגופותיהם נשרפו ונשמותיהם קיימות, כדי שדורנו יוסיף לשתות מאותן בארות היצירה שנחרבו ברשעת הגויים".
את כישרונו לשפות ניצל קרויזר לא רק לתרגום ספרים, אלא גם להרחבת אופקיו. "מגיל צעיר אבא חיפש עולם של מוסר ומידות. הוא היה צמחוני, וחשב שיוכל למצוא רעיונות מוסריים גם בחוכמת המערב", מספר אורי. "הרבה מהעיסוק שלו בתורה היה סביב הרצון למצוא את המידות הטובות, והוא חשב שאולי לתרבות המערב יש מה להציע. כחלק מהחיפוש הזה הוא למד שפות וקרא ספרות קלאסית בשפת המקור – צ'כוב, דוסטויבסקי, טולסטוי, את 'עלובי החיים' בצרפתית. כל הספרים האלה היו אצלנו בבית. אבל מבחינתו, החיפוש הזה הנחיל לו אכזבה עצומה. כשאני עברתי את החיפוש אחר הדרך שלי, הוא אמר לי כמה פעמים עד כמה הוא התאכזב מתרבות המערב וממה שיש בה. אני זוכר שבת אחת, כשאחיינית שלי הייתה מאושפזת בבית חולים והלכנו לבקר אותה אחר הצהריים. ראינו מחוץ למחלקה הגריאטרית חבורה של ילדי חיידר עם הרב'ה שלהם, שנעמדו ליד המחלקה והתחילו לשיר זמירות. הוא אמר לי 'אתה רוצה לראות מה זו תרבות? זו תרבות, את הדבר הזה לא מצאתי בשום מקום'".
גלויות לעירייה
בניו של קרויזר מצטטים את אמירתו הקבועה על כך שהישגיו הם תוצאה של 90 אחוז עמל, ו־10 אחוז כישרון. הם ראו מקרוב את עמלו, כשהיו מתעוררים באמצע הלילה ואביהם היה שקוד על עבודתו, וגם את כישרונו. בערבי שבתות של חורף המציא האב משחק שבו הוא היה עוצם את עיניו, הילדים היו מגישים לו אחד מהספרים הרבים שהיו פזורים ברחבי הבית, האב היה ממשש את הספר, שואל מאיזה חדר בבית הוא נלקח, וברוב המקרים ידע לומר מהו הספר. הוא ניצל את המשחק כדי להרחיב את ידיעותיהם של הילדים ולספר להם על הספר ומחברו.
במשחק אחר שהיה נהוג בבית, הוציא אחד הילדים גמרא כלשהי מתוך הש"ס, הציג אותה לאב ממרחק והקריא את המילים הראשונות בעמוד. גם כאן, ברוב המוחלט של המקרים ידע הרב קרויזר לומר מהי המסכת שנפתחה, ובאיזה עמוד. "היה לו זיכרון צילומי של צורת הדף", אומר אורי.
המשחקים הללו, שבאמצעותם עירב את ילדיו בתחומי העניין שלו ובעבודתו, היו גם הם חלק מחייו של הרב קרויזר. "אימא הייתה חוזרת בשעות מאוחרות מעבודתה בבית החולים, ולאבא היה חשוב שלא נהיה ילדי מפתח, לכן הוא היה בבית. איש של המשפחה ושל הילדים", מתאר אורי. "לא היה לו חדר עבודה שבו הוא מסתגר. את העבודה שלו הוא תמיד עשה בפינת האוכל שבמרכז הבית, ולא במקרה. הלימוד שלו לא היה מנותק. כשחברים או בני משפחה היו באים לבקר, הוא היה חלק מההמולה. בכלל הייתה לו רגישות מאוד גדולה לילדים. יש הרבה תמונות שהנכדים יושבים על הברכיים שלו תוך כדי שהוא עובד וכותב. גם כשאנחנו היינו ילדים הוא היה יושב איתנו מדי פעם והיינו כותבים יחד סיפור על מאורעות היום שהיה, והוא תמיד היה מוציא מזה גם מוסר השכל".
בית משפחת קרויזר היה בית של תורה, אולם שמואל וציפורה לא המשיכו את המורשת החרדית שבה גדלו. בתחילת דרכם התגוררו בשכונת הבוכרים, אך מהר מאוד עברו לשכונת יפה־נוף באזור בית־הכרם, שהייתה מגוונת יותר מבחינת האוכלוסייה. הילדים נשלחו למוסדות דתיים־לאומיים. הבן הגדול, גד, למד בישיבה לצעירים של מרכז הרב ובישיבה התיכונית מרום־ציון. אורי הבן הצעיר נשלח כבר בילדותו לממ"ד שקם בשכונה, ומשם המשיך לישיבת נתיב מאיר ולישיבת ההסדר בהר עציון.
"אבא לא היה ציוני באופן שבו זה נתפס בציונות הדתית. לא הייתה בו תפיסה של קדושה כלפי המדינה", מספר אורי. "מצד שני, הייתה בו תודעה עמוקה של שותפות ושל חשיבות הנשיאה בנטל המקום שבו הוא חי. עם הקמת המדינה הוא התגייס לצבא, ועד גיל 55 המשיך לעשות מילואים כקצין בהג"א. זה היה חשוב לו. מעבר לזה שהיה בעל מידות ורגיש לכל אחד, הייתה בו אכפתיות לסביבה. הוא החזיק בכיסים שלו גלויות מבוילות, וכשהיה הולך ברחוב ורואה משהו מקולקל או לא תקין, מיד היה כותב גלויה לעירייה ומשלשל אותה בתיבת הדואר הקרובה – אם זה פנס תאורה שלא עבד, או מקום שנדרש בו מעקה כדי שהילדים לא יתפרצו לכביש ליד בית הספר. יש לנו בבית מכתבים מפקידי עירייה שמדווחים לו שבעקבות הפנייה שלו תוקן הפנס או הוצב אותו מעקה בכביש.
"כשאחי התחתן הוא גר בגבעת־מרדכי, ובשבת הלכנו אליו ברגל מיפה־נוף, במה שמכונה 'כביש בזק'. בכל הדרך לא מצאנו מקום לשבת לנוח. במוצאי שבת הוא כתב גלויה לעירייה, וכעבור זמן מה הוצב שם ספסל והוא קיבל מענה שזה בזכות הפנייה שלו. כששיפצו את כביש בזק אחרי שהוא נפטר, פנינו לעירייה ותרמנו ספסל על שמו. כעת שוב יש חפירות במקום, ואנחנו מחכים שהן יסתיימו כדי שנוכל להחזיר את הספסל לטובת הרבים".
במהלך 25 השנים שחלפו מאז פטירתו, לא זכתה דמותו של קרויזר לפרסום, בטח לא בקנה המידה הראוי לה. "כשישבנו שבעה אנשים אמרו לנו שהוא היה 'גאון בענווה', אבל הוא לא עשה את זה מצדיקות אלא פשוט ברח מהדברים האלה באופן טבעי", אומרים בניו. "כבר כילדים היה מעין חוזה בלתי כתוב בינינו לבין אבא שאנחנו לא מספרים לאנשים על כל פועלו. לא במקרה במשך 25 שנה לא עסקנו בפרסום והפצה של דמותו. עכשיו, כשכבר חלפו השנים, חשבנו שראוי שאנשים בכל זאת יכירו וידעו. אבא כבר יסמוך עלינו שזה בסדר".
