בדיוק כשהיה נדמה שמפעלי הפרשנות המונומנטליים – על התנ"ך, הגמרא ומשנה תורה לרמב"ם – כבר הסתיימו, הושלם בימים אלה פירוש חדש מן הסוג הזה: פירוש למשנה, המכיל 60 (!) כרכים, ומתמקד בריאליה של עולם המשנה: ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הביוגרפיות של חכמים, החפצים המוזכרים בטקסט, וגם המציאות החברתית שהמשנה חושפת בין דפיה. הפרשן המדובר איננו רב אלא היסטוריון: פרופסור (אמריטוס) זאב ספראי, חוקר ארץ ישראל בתקופת בית שני ואיש אוניברסיטת בר־אילן.
ספראי התחיל את כתיבת הפירוש עם אביו המנוח, פרופ' שמואל ספראי, שהיה היסטוריון של תקופת המשנה והתלמוד, באוניברסיטה העברית. "לפני כ־25 שנה אבא עבר התקף לב, ואז הגעתי לבקר אותו פעם בשבוע", הוא מספר כיצד החל המיזם. "אחרי שמחליפים כמה מילות עדכון על הילדים, מה עושים במהלך הביקור? לומדים. בהתחלה למדנו הגדה של פסח, ומזה גם יצא פירוש יפה ("הגדת חז"ל", בהוצאת כרטא), ואחר כך עברנו למשנה. לא חשבנו מלכתחילה שמהלימוד הזה ייכתב פירוש, אבל ככל שהעמקנו ללמוד הבנו שהידע שנפרש בלימוד שלנו יכול להעשיר גם אחרים, והתחלנו לכתוב".
האב והבן כתבו פירוש לשני הסדרים הראשונים – זרעים ומועד – ורק אז פנו לפרסם את הדברים. המפעל המתמשך והיומרני התגלגל במהלך השנים בין כמה אכסניות. "בהתחלה פניתי למכללת ליפשיץ. הכרתי שם את פרופ' יאיר ברקאי, ששמע על הפירוש והביע עניין. גם לאבא היה יחס מיוחד למכללה שהוא למד ולימד בה לפני שפנה לאוניברסיטה, ובמידה רבה שם התעצבה תפיסתו המחקרית". מכללת ליפשיץ פרסמה כמה כרכים מהפירוש.
במשנה מוצגות עמדות שונות, וברוב המקרים לא מוכרעת הלכה. הדבר המדהים הוא שהיהדות בכל זאת נשמרה די מלוכדת, וההבדלים ההלכתיים שנוצרו לאורך הדורות בסך הכול די מינוריים
עם תחילת העבודה על הסדר השלישי, נשים, חלה האב ונפטר. את מקומו מילאה בתו, פרופ' חנה ספראי, חוקרת תלמוד בולטת. האח והאחות כתבו יחד את הפירוש לסדר נשים, ואז נפטרה גם חנה ממחלה, וזאב נשאר להשלים לבדו את שלושת הסדרים האחרונים. אחרי שמכללת ליפשיץ הגיעה למסקנה שהפרויקט גדול עליה והיא התקשתה לעמוד במעמסה, פנה ספראי לביתו האקדמי, אוניברסיטת בר־אילן, וגם היא פרסמה כמה כרכים מהפירוש. לבסוף אומץ הפרויקט על ידי הוצאת תבונות של מכללת הרצוג, שגם שיפרה מאוד את עיצובו.
מכיוון שקצב הדפסת הפירוש דידה הרבה אחרי קצב הכתיבה, מבין 60 הכרכים רק שלושת הסדרים הראשונים יצאו במהדורה מודפסת; שלושת הסדרים האחרים – נזיקין, קדשים וטהרות – ניתנים לקריאה במהדורה מקוונת בלבד, באתר "כותר" השייך למט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית). "תיאורטית דובר על כך שגם שלושת הסדרים האחרונים יופיעו בסופו של דבר גם במהדורה מודפסת, אבל לאור התמשכות הפרויקט והעלויות – אני מטיל בזה ספק", אומר ספראי. "מה גם שאחרי 25 שנה, לי כבר אין כוח לעסוק בכך".
הסתייגות מבית הכנסת
ייחודו של הפירוש הוא בהתמקדות ובפרטנות הרבה שלו ביחס לריאליה המשנאית: היסטוריה, גיאוגרפיה, חפצים, רקע חברתי, וכל מה שיכול להפוך את מילות המשנה ומונחיה למציאות חיה. בקריאת הפירוש מתקבל לעיתים הרושם שיותר משספראי מעוניין לפרש לנו את המשנה, מעניין אותו לחשוף מה היא מגלה לנו על מציאות זמנה.
ספראי מדגים את חשיבותה של הריאליה כבר במשנה הראשונה, זו שכל ילד דתי מכיר: "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעֲרָבִית? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן". "התשובה הזו", הוא אומר, "כבר מעוררת שאלה: למה שהמשנה תיתן לנו נקודת זמן שנוגעת לזמן ההליכה למקווה של הכהנים? זה הרי לא מופיע ביחס לשום הלכה אחרת, ובמשנה עצמה יש הצעות אחרות שנראות סבירות ופשוטות יותר, כמו צאת הכוכבים. מזה נובע כנראה שהמשנה הזו נכתבה על ידי חוגים כוהניים שהיה להם עניין להכניס את מציאות חייהם לתוך עולם ההלכה, או שבפשטות – בעולמם הסימן המובהק לרדת הערב היה אכן כשהכוהנים הטמאים ניגשים למקווה לטבול כדי שיוכלו לאכול את התרומה".
במשנה הבאה מופיעה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל לגבי זמן קריאת שמע בערב, הנובעת לכאורה ממחלוקת בנוגע לפירוש המלים "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" בפרשת קריאת שמע. בית שמאי סבורים שהקריאה צריכה להיעשות בזמן השכיבה בפועל, כשהאדם הולך לישון, ואילו בית הלל גורסים שהכוונה היא לזמן שבו בני אדם הולכים לישון באופן כללי, כלומר לאורך כל הערב.
"מאחורי המחלוקת הזו", מסביר ספראי, "מסתתר ויכוח בשאלה האם קריאת שמע צריכה להיות בבית הכנסת או לא. צריך לזכור שבתקופתם מוסד בית הכנסת רק התחיל להתפתח, וכשבית שמאי אומרים שחייבים לקרוא לפני השינה, ברור שהם לא רוצים שתקרא בבית הכנסת. לעומתם בית הלל מעוניינים, או לפחות מוכנים לאפשר, שהקריאה תהיה בבית הכנסת.
"ממקורות נוספים אנחנו לומדים שחכמים לא אהבו בהתחלה את מוסד בית הכנסת. כל תיאורי התפילה בספרות התנאים הם של אנשים שמתפללים בבית. על ר' עקיבא, למשל, מסופר שכשהיה מתפלל בבית היה מתנדנד מצד לצד, ואילו כשהתפלל בציבור היה עומד בלי לזוז, מן הסתם כי זה לא נעים להתנדנד בציבור. כלומר, בציבור אתה לא יכול להתפלל בטבעיות כמו שאתה רוצה. אבל במשך הזמן חכמים ראו שבית הכנסת הוא יצירה מאוד מוצלחת ושיש לה חשיבות אדירה לגיבוש הקהילה, בפרט כשבית המקדש כבר מזמן לא קיים, ואז הם משנים את עמדתם והראשונית והופכים לתומכים נלהבים של בית הכנסת, ומאיצים בציבור להתפלל בציבור ולא ביחיד. בתקופת האמוראים זה כבר בא לידי ביטוי.
"יש ויכוח בין החוקרים האם ההלכה התעצבה מתוך המסלול המשפטי, של דיון פנים־הלכתי, או מלחצים חברתיים חיצוניים. אני חושב ששני הדברים נכונים, והמינון תלוי בהקשר. למשל, בהלכות שמיטה יש מרכיב חזק יחסית של לחצים חברתיים. קיום המצווה היווה נטל כלכלי כבד, והקשיים הובילו לוויתור על חלק מההלכות. בנוסף, בהלכות שמיטה דנו בדרך כלל רק פעם בשש־שבע שנים, כשהתקרבה שנת השמיטה. ומכיוון שהלימוד של התנאים היה כולו בעל פה, המסורות של הדברים שנאמרו לפני השמיטה הקודמת נשתכחו".
האם ומתי נכתבה המשנה
לשאלה ההיסטורית המרתקת ביותר – כיצד התפתחה ההלכה מפסוקי התורה ועד שעוצבה במשנה – אין לספראי תשובה. לדבריו, גם לא ניתן להשיב על כך: "ברוב התקופה שממתן תורה ועד עיצוב המשנה, עולם התורה וההלכה התקיים באופן 'תת־קרקעי', לפחות מבחינת הידע שלנו. לגבי הרוב המוחלט של התקופה הזו אין לנו מקורות שמתעדים את דרכי הלימוד ואת האופן שבו נלמדו הלכות מתוך פסוקי התורה, ולכן אין לנו מושג מה קרה. רק במהלך ימי בית שני אנחנו מתחילים לראות מקורות שמצביעים על אופני הלימוד. מהמקורות האלה ניתן אולי למשוך השערות דור או שניים אחורה, נניח עד תקופת החשמונאים, אבל לא יותר מכך.
"לגבי תקופת התנאים עצמה – מהמקורות שבידינו עולה שהיו הרבה מורים, שהיום אנחנו קוראים להם 'תנאים', שכל אחד מהם לימד חבורה קטנה של תלמידים. לכל רב היה את החומר שהוא קיבל מרבותיו, ואותו ביקש למסור לתלמידיו. לפי הגמרא התלמידים שיננו את החומר במשך 40 פעם, כיוון שהכול התנהל בעל פה. ואז בא רבי יהודה הנשיא ולמד את כל המסורות שהסתובבו בשטח, או ליתר דיוק את אלה שהוא זיהה כחשובות, וגיבש משנה משלו, שהפכה להיות המקור הסמכותי".
גם בנוגע למשנתו של רבי עצמה, קיים ויכוח מחקרי האם ומתי היא הועלתה על הכתב. "יש חוקרים שטוענים שגם משנת רבי עוד נמסרה בעל פה, ויש אפילו מי שטוענים שהמשנה התחילה להיכתב רק במאה ה־12. אני לא מקבל את זה", אומר ספראי. "לדעתי, לא ייתכן שטקסט יימסר בעל פה במשך אלף שנה ולא יחולו בו שינויים דרמטיים. יש אפילו 'ניסוי מדעי' בעניין הזה. בשלב מסוים של שליטת הבריטים בגאנה הם למדו שאחד השירים הפופולריים בין השבטים שם מתאר את הגבולות שהוסכמו ביניהם. הבריטים הקליטו את השיר הזה. כעבור כמה עשרות שנים פרצה מלחמה בין שני שבטים לגבי קו הגבול, ואז אחד הדיפלומטים הבריטים אמר: מה הבעיה, נביא את הקלטת של השיר ונפתור את הבעיה. אבל אז התברר שבשנים שעברו מאז נוסח השיר השתנה בשני השבטים, לפי הגבולות החדשים שהם תבעו לעצמם".
"בין כתבי היד השונים של המשנה יש מעט מאוד שינויי נוסח, וכך גם לגבי נוסחי המשנה בתלמוד הבבלי והירושלמי. לכן אני מסיק שלפני הלומדים היה טקסט כתוב. לעומת זאת, בכתבי היד השונים של הברייתא והתוספתא יש הרבה שינויים, חלקם שינויים שנעשו במכוון. למשל, יש ברייתא בבבלי שמדברת על מצב של שתי ספינות שעוברות במעבר צר, והשאלה למי מהן זכות הקדימה. אבל בארץ ישראל אין נהר כזה, כך שזו ברייתא בבלית. ישנן דוגמאות רבות נוספות לתופעה של החדרת מציאות בבלית לתוך ברייתות קדומות, וחוקרים בעבר כבר עסקו בנושא".
כדוגמה להתפתחות ההלכה ולמהפכה המשפטית של חז"ל, שהגיעה לשיאה בתלמוד הבבלי, מביא ספראי את נושא איסור מלאכה בשבת. "אף שאמרתי שאני לא יודע איך בדיוק התפתח לימוד התורה ממתן תורה עד המשנה, אני די בטוח שכשמשה אמר לבני ישראל 'לא תעשו מלאכה' הוא לא פירט להם את ל"ט מלאכות. בכלל, 'אבות מלאכות' זה מושג מובהק של התלמוד הבבלי. אף שהרשימה של ל"ט מלאכות מופיעה כבר במשנה, התלמוד הירושלמי לא רואה אותה כרשימה סגורה. ואכן, היא לא כוללת הרבה איסורים שאנחנו מכירים כגון האיסור לטלטל מה שלא הוכן לשבת (מוקצה), או לאכול מה שלא הוכן לאכילה בשבת. במגילות קומראן נמצא ניסוח שאומר שאסור לאכול בשבת כל דבר שלא הוכן מראש. זה הבסיס לכל דין מוקצה. ואז אתה מגלה מקורות קדומים שמראים שבהתחלה דווקא היה מותר לטלטל בשבת את כל כלי המלאכה, ובמשך הזמן התחילו לאסור עוד כלי ועוד כלי, עד שבסוף נאסר הכול.
"האמת היא שרוב האנשים בכלל לא צריכים את הניסוחים המשפטיים האלה, כמו ל"ט מלאכות. כל אדם מבין מעצמו מהי מלאכה אסורה, גם ללא ההגדרה המשפטית. כך גם בדיני החזרת אבידה. כל אדם סביר מבין שאם יש באבידה סימנים אפשר וצריך להחזירה, ואם אין לה סימנים – אי אפשר להחזיר והיא שייכת למוצא. הגמרא דנה ומתעמקת בשאלה המשפטית מה מאפשר לאבדה שהיא ללא סימנים להפוך לקניינו של המוצא. זו בעיה מבחינה משפטית, וזה תהליך של משפטיזציה שהאדם הממוצע בכלל לא נזקק לו. לסבתא שלי, שלא ידעה לקרוא, היה מאוד ברור מה מותר ומה אסור לעשות בשבת, כי הייתה לה מסורת ברורה. ואם היה לה ספק במשהו היא נמנעה מלעשות אותו, ליתר ביטחון.
"לפעמים המשפטיזציה הזו מאוד בעייתית ויוצרת מצבים ואיסורים משונים. למשל, חכמים מאוד רצו לאסור רפואה בשבת, כי הם הבינו שאם יתירו – לא תישאר שבת. מאיפה אנחנו יודעים שעצם פעולת הרפואה בשבת אסורה? מהברית החדשה. שם כתוב שישו היה מרפא בשבת, והפרושים קפצו עליו ואמרו 'איך אתה מעז, הלא זה אסור'. אבל בעולם ההלכה שלנו אין אמירה מפורשת שכל פעילות הרפואה אסורה, אלא מתחילים לנמק את זה בגזירות: אם תעשה פעולה כזו וכזו, אתה עלול להגיע למצב שתעבור על אחת מל"ט מלאכות. זה נשמע נימוק לא ממש מוצלח, כשברור שהרצון הוא למצוא דרך לאסור את כלל הפעילות הרפואית. אבל מכיוון שזה לא כתוב במפורש בתורה, הם צריכים למצוא דרך משפטית לגיטימית כדי לאסור את זה".
לגיטימציה למרד בסמכות
ספראי מודה שלפירוש שלו יש גם מטרה חינוכית: "אני רואה את הפירוש הזה כתרומה של משפחתנו למאבק בפונדמנטליזם הדתי. למרבה הצער, שיטת תורה ועבודה, או הציונות הדתית המודרנית, לא עיצבה לעצמה דרך לימוד עצמאית. משום מה, ברוב המוחלט של מוסדות הלימוד של הציונות הדתית לומדים באותן שיטות כמו שלומדים בישיבות החרדיות הקיצוניות ביותר, ולא משתמשים בארון הספרים המדעי לצד ארון הספרים המסורתי. ואז אתה מפנים את העמדה שבהלכה לא הייתה מעולם התפתחות, ומכאן שגם אסור ליצור התפתחות כזו בימינו. וכשאתה נתקל בשתי עמדות שונות אתה מנסה לעקם אותן כך שיתאימו כביכול זו לזו, וכך אתה מטשטש את המחלוקת.
"הפירוש הזה מציע שיטת לימוד חלופית, שלא נלחמת בפרשנות המסורתית אבל מצרפת אליה את הישגי המחקר המדעי. עד היום זה לא נעשה באופן שיטתי ביחס לכל שישה סדרי משנה, אלא נכתב כמאמרים על סוגיות שונות שהחוקרים התעניינו בהן".
דרך עיונו במשנה, ספראי מפריך מיתוסים רבים שדבקו בדרך הלימוד המסורתית. "היום מטפחים מאוד את ערך 'אמונת חכמים', שפירושו למעשה משמעת לרבנים, מה שסותם את האפשרות להתפתחות. אבל כשאני הולך למקורות הקדומים אני רואה דווקא לגיטימציה למרד בסמכות. מצד אחד אומנם ישנו דין 'זקן ממרא' (חכם שחולק על הסנהדרין וחייב מיתה על פי התורה; י"ש), שמבטא רצון במשמעת. אבל בפועל, חכמים 'גילחו' את הדין הזה מכל משמעות מעשית. קודם קבעו שאם החכם רק דיבר נגד סמכות חכמים זו לא עבירה. רק אם אדם פעל באופן עצמאי פי שיטתו – יחול עליו דין זקן ממרא. אחר כך קבעו שכדי שהדין יחול, צריך לכפור בעמדת הסנהדרין שיושבת בלשכת הגזית. אבל בפועל, כנראה שלא היה באמת מוסד כזה.
"לעומת כל זאת במסכת הוריות, שאותה פחות לומדים, נאמר במפורש שאם אדם הוא חכם, ואפילו בסך הכול תלמיד שיודע ללמוד, והוא חושב שהסנהדרין טועה – בכלל אסור לו לנהוג כגישת הסנהדרין, ואם ביטל את עמדתו מפני עמדתם, הוא צריך להביא קורבן על החטא שחטא בכך. אנחנו גם יודעים מהמקורות שבפועל, מציאות של נידוי כלפי חכם שכפר בסמכות הרוב התקיימה רק בדור מרד החורבן ובדור יבנה. שם מופיעים כיפופי הידיים סביב 'תנורו של עכנאי' או מחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע. זה בעצם הדור הראשון שבו חכמים הופכים מאופוזיציה לממסד ושבו הרוב מנסה לכפות את עמדתו על המיעוט, ובית המדרש חווה טראומות נוראיות בשל כך. באירוע קודם של הכרעה לפי הרוב שהיה באותו יום בבית המדרש, הגמרא מסכמת ש'היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל'".
ברוב המוחלט של מוסדות הציונות הדתית לומדים באותן שיטות כמו בישיבות החרדיות הקיצוניות ביותר, ולא משתמשים בארון הספרים המדעי. ואז אתה מפנים את העמדה שבהלכה לא הייתה מעולם התפתחות, ומטשטש את המחלוקות
מה הכוונה שהסנהדרין כנראה לא התקיימה?
"בימי בית שני היה גוף שנקרא סנהדרין, אבל הוא לא היה מועצת חכמים והוא לא קיים מערכת משפטית. זה היה גוף שניהל את המקדש עצמו, מתוך עימות גדול עם ממסד הכוהנים. רוב חברי הגוף הזה היו בכלל צדוקים, חוץ מעשר שנים, בימי המלכה שלומציון שתמכה בפרושים, והיא הביאה למועצה הזו רוב פרושי. אגב, אצל יוספוס בכלל לא מוזכר גוף בשם סנהדרין. כשהקנאים השתלטו על ירושלים הם רצו לדון אנשים למוות, ואז הקימו גוף של 70 אנשים ששפטו את מי שרצו. זו הפעם היחידה שלגוף כזה הייתה סמכות שיפוטית, אבל לא ישבו בו חכמים אלא נכבדי קהל. חכמים השתדלו מאוד לנכס לעצמם את השליטה במערכת המשפט התורנית, אבל ברוב המקומות זקני העיר הם ששפטו".
סימנו את המטרה מראש
לדברי ספראי, המסורת התנאית ככלל נמנעה מהכרעות. "במשנה הרבה פעמים מוצגות עמדות שונות, וברוב המקרים לא מוכרעת שם הלכה. גם כשאומרים 'הלכה כ…', זו בדרך כלל רק דעתו של חכם מסוים ולא בהכרח הפסיקה המקובלת על כולם. ולמרות זאת, הדבר המדהים הוא שהיהדות בכל זאת נשמרה די מלוכדת, וההבדלים ההלכתיים שנוצרו לאורך הדורות בין הקהילות השונות בסך הכול די מינוריים. ההכרעות ההלכתיות שכן נעשו, נעשו לרוב על ידי 'שר ההיסטוריה', בתהליך חברתי מתמשך ולא על ידי מוסד כלשהו. כך למשל, ההכרעה כבית הלל. אבא שלי כבר כתב שזו הכרעה חברתית היסטורית ולא החלטה של מוסד כלשהו, ויש גם די הרבה הלכות כבית שמאי. אבא מנה כעשר, ואנחנו בפירוש שלנו מצאנו כמה עשרות כאלה. חכמים ייחסו את ההכרעה כבית הלל לבת קול, אבל אנחנו יודעים מסיפור 'תנורו של עכנאי' שאין משגיחים בבת קול.
"אגב, חלק גדול מהמחלוקות בין בית הלל לבית שמאי רק מוכיחות עד כמה רחבות היו ההסכמות ביניהם. למשל, המחלוקת האם בקידוש מברכים קודם על הזמן (ברכת שהחיינו) ואחר כך על היין (בורא פרי הגפן) או להפך, מעידה שהדברים העיקריים בסוגיה הזו היו מוסכמים על בית הלל ובית שמאי: היה מוסכם שיש דבר כזה קידוש, עניין שלא מוזכר בתורה, ושעושים אותו על יין, ומה הברכות שיש לומר. כל זה כבר היה מוסכם, וכל המחלוקת היא לגבי סדר הברכות.
"כשאנחנו מדברים על 'משמעת לחכמים' צריך גם לזכור שבמקור חלק גדול מהסמכויות כלל לא היו בידיהם, והחכמים עשו מאמץ היסטורי ארוך וממושך לנכס לעצמם כמה שיותר סמכויות. למשל, סידור קידושין וגירושין לא היה במקור בידי חכמים, וגם הדיוטות יכלו לעשות את זה. היום זה כמובן לא יעלה על הדעת".
מול טענות שעולות לעיתים כלפי דתיים ליברלים, שפרשנותם להלכה יורה קודם כול את החץ ואז משרטטת סביבו את לוח המטרה, נחלץ ספראי לטעון שכך בדיוק גם נהגו חז"ל: "ההלכה לא נוסדה מתוך פרשנות הפסוקים אלא מתוך קביעת מדיניות, שדרשות הפסוקים היוו מבחינתה רק אסמכתא. איך אני יודע שדרשות הפסוקים הן אסמכתא בלבד? הנה דוגמה פשוטה. כתוב 'ביום השמיני ימול בשר עורלתו', וחכמים דורשים: ביום – ולא בלילה. אבל כתוב גם 'שבעת ימים תאכל מצות': האם גם כאן דווקא ביום ולא בלילה? מכאן אתה מבין שחכמים קודם כול החליטו שמילה לא תהיה בלילה, ואז הסמיכו לזה את הדרשה מהפסוק.
"נכון שהבבלי יוצר לפעמים תחושה שבאמת לומדים הלכה מהדרשות, אבל בספרות התנאים ובירושלמי מובאת גישה אחרת. למשל: המשנה במסכת נגעים (ט, ג) מביאה שיום אחד נשאל ר' אליעזר שאלה הלכתית, ואמר: לא שמעתי מה ההלכה אומרת במקרה הזה. ר' יהודה בן בתירא ניסה לפתור את השאלה באמצעות דרשה מאחד הפסוקים, ועל זה אמר לו ר' אליעזר: אם לקיים דברי חכמים באת – אפשר ללמוד מן הפסוק. כלומר, יש לנו עמדת חכמים מוקדמת לדרשה, ורק אם הדרשה תואמת את העמדה המוקדמת אנחנו מקבלים אותה.
"זה נכון גם לגבי המושג 'הלכה למשה מסיני'. אבא שלי כתב מאמר על המושג הזה והראה שלפחות בספרות התנאים עד הבבלי, המונח הזה לא בא לבטא תיאור היסטורי אלא לומר שמדובר בהלכה חזקה וידועה. הוא הראה סדרה של הלכות שנאמר עליהם שהם 'הלכה למשה מסיני', למרות שזה לא ייתכן כפשוטו. למעשה, שני חוקרי תלמוד חשובים מהמאה שעברה, גולאק וגילת, טענו שגם האבחנה בין 'מדאורייתא' ו'מדרבנן' לא מכוונת למקור ההיסטורי של ההלכה שבה מדובר, אלא לעוצמתה. הלכה חזקה וחשובה תכונה 'מדאורייתא', והלכה עם מעמד משני תכונה 'מדרבנן'.
"בדור שלנו יותר קשה לחדש חידושים, מפני שעצם מושג החידוש כבר נחשב רפורמי. הרש"ר הירש כבר כתב שהסכנה הגדולה ביותר של הרפורמים היא ההקפאה של ההלכה; כלומר שבגללם לא ישנו גם את מה שצריך לשנות. ניבא ולא ידע מה ניבא".
מסלול חיים
ספראי, בן 74, נולד בירושלים זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות. "כשאימא שלי הייתה צריכה ללדת אותי, אבא היה מגויס במלחמת העצמאות ולא יכול היה לבוא איתה", הוא מספר. "אח שלו היה פצוע. הגיסה ישבה עם האח הפצוע. סבתא הייתה בפוסט־טראומה אחרי שבנה, הדוד שלי, נהרג. כך שמי שיכול היה ללוות את אמא שלי היה דוד אחר שלי, שהיה אז בכיתה ו'. תאר לעצמך את המראה הזה: הילד מכיתה ו' הולך עם גיסתו, כשהיא עם צירים, ומלווה אותה לבית החולים".
ספראי למד בבית הספר "דוגמא", ומספר שאת זיקתו לגמרא הוא חייב למורה יונה פרנקל (לימים פרופסור, חוקר אגדות חז"ל וחתן פרס ישראל): "מכיתה ח' של בית הספר יצאנו שלושה תלמידים שידעו לקרוא דף גמרא ללא קושי. יונה פרנקל המנוח היה מורה איום ונורא, ומצוין. פחדנו ממנו ושנאנו אותו, אבל בזכותו אני יודע גמרא. בתיכון הגעתי לנתיב מאיר, שם סבלתי נורא והשתעממתי נורא. אומנם למדו הרבה גמרא, אבל היו יותר מדי חזרות. הייתי משתגע: כמה זמן צריך לחזור על שש שורות של גמרא? ב'סדר הכנה' כבר ידעתי את הגמרא, בסדר הלימוד שיננו ושיננו, ואחר כך ב'סדר ערב', שוב חזרה על הטקסט. כבר אז היה לי קשה עם דרך הלימוד המסורתית. הרגשתי שמשהו שם לא בסדר, אם כי לא ידעתי בדיוק איך לנסח את מה שמפריע לי. בבית, אבא כבר לימד אותי בסגנון אחר".
לאחר הישיבה התיכונית פנה ספראי להתגייס לצה"ל. "לא רציתי ללכת לישיבה גבוהה, למרות שהופעל עלי לחץ כבד מצד הר"מים. אני זוכר שאחרי כמה שנים, כשכבר הייתי דוקטור צעיר, פגשתי את הר"מ שלי. הוא שאל מה אני עושה, ואמרתי שהלכתי ללמוד באוניברסיטה ויש לי כבר דוקטורט. אז הוא אמר: לא נורא, הבן שלך כבר יהיה בן תורה. אני כמובן לא ראיתי את זה ככה. הלכתי לנח"ל, והייתי בין המקימים של מעלה גלבוע. מאוד רציתי חיי קיבוץ, אבל בתקופה מסוימת הגרעין המייסד של הקיבוץ קרס ולא הצלחנו להחזיק את הקיבוץ. אז התפזרנו לכל מיני כיוונים".
בלימודיו באוניברסיטה העברית התמחה ספראי בגיאוגרפיה היסטורית, והרבה לסייר בשטח. הוא השלים שלושה תארים בחוגים לתלמוד ולהיסטוריה באוניברסיטה העברית, והדוקטורט שלו עוסק באופיו של היישוב באזור השומרון בתקופה הרומית־ביזנטית. הוא החל ללמד באוניברסיטת חיפה ("לא רציתי לעבוד באוניברסיטה העברית, איפה שאבא שלי לימד"). בשנת 1974 נישא לדינה, בת קיבוץ יבנה, ומאז ועד היום הם מתגוררים שם.
המגורים באזור המרכז גרמו לו לעבור לאוניברסיטת בר־אילן, שבה לימד ומילא שלל תפקידים במשך עשרות שנים; בין השאר היה ראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל, וסגן הרקטור של האוניברסיטה. לצד הקריירה האקדמית והעיסוק המחקרי, הוא לא ויתר גם על חיי הקיבוץ: "נשארתי עד היום חבר קיבוץ. אני מאוד מזוהה עם הקיבוץ וגם לקחתי על עצמי תפקידים בקיבוץ".
ומה הפרויקט הבא?
"קודם כול, זה די חדש שסיימתי את הפרויקט הזה. אם כי בשלוש־ארבע השנים האחרונות כבר היה לי פחות מה לעשות בו. מצד שני יש לי הרבה יותר זמן, ומצד שלישי, לצערי, גם פחות כוח. אני עדיין מחפש את דרכי להמשך. יש לי חשק לכתוב על כמה דברים שלא הגעתי אליהם עד היום. הייתי רוצה לעסוק בהלכה של 'המסכתות הקטנות', שנשארו מחוץ למעגל של התלמוד הקאנוני: מסכת גרים, מסכת עבדים, מסכת עריות, מסכת כותים. אף אחד כמעט לא לומד את המסכתות האלה. דווקא הרב קניבסקי כתב עליהן פירוש ארוך. כנראה חיפש נושא מקורי לכתוב עליו, משהו שעוד לא 'משומש'. כבר התחלתי לעסוק בזה בעבר, אבל עוד אין לי תמונה כוללת של המסכתות האלה. זה נושא שמאוד מפתה אותי, אבל זה גם פרויקט גדול ואני לא יודע אם יש לי כוח אליו".
