בסדר ובמסגרת יש משהו מרגיע. כל דבר נמצא במקום שלו. הכללים ברורים. כל אחד יודע את התפקיד שלו, אפשר לחזות מה יקרה מחר ומחרתיים וכך החרדה פוחתת. פוחתים גם הפחדים, הנובעים מחיפושו של האדם אחר תפקידו וייעודו. אפשר להתפנות לעשייה ברוכה, מתוך המקום הקבוע והידוע מראש.
תחושות אלו, של סדר וארגון מופתי, עולות מתוך הקריאה בעשרת הפרקים הראשונים של ספר במדבר. פרקים אלו מתארים את הסדר המדוקדק של המחנה, את מספרי השבטים, את סידורי המסע ואת תפקידי הלווים. כל אדם בישראל מכיר את מקומו המדויק בזמן החנייה והמסע.
אלא שבפרשתנו נראה שלפתע, באמצע תיאור סדרי המסע, אנו יוצאים מאותו סדר מופתי ועוברים לעסוק בפרשיות שנראות כלל לא קשורות לעניין ואף לא קשורות זו לזו (פרקים ה־ז): שילוח טמאים, אשם גזילות, פרשיית סוטה, נזיר, ברכת כוהנים וקרבנות הנשיאים. לכאורה, מקומן הטבעי של הפרשיות הללו הוא ספר ויקרא.
אולם עיון מעמיק יותר יגלה כי פרשיות אלו לא במקרה נמצאות בלב התיאור על סידור המחנה, לפי שהן משקפות את הסדר העמוק יותר שאמור לשרור במחנה – את הסדר הרוחני.
סידור רוחני למחנה
מחנה ישראל איננו מחנה רגיל. זהו מחנה שבמרכזו שורה השכינה על המשכן וממנו היא משפיעה על כולו. בספר במדבר, המשכן הופך להיות למרכיב מרכזי ומארגן במרקם החיים החברתי של מחנה ישראל. המחנה מסודר סביבו ויונק ממנו השראה וקדושה. זאת בניגוד לספר ויקרא, המתאר את הצדדים הפולחניים של המשכן. כך ניתן להבין מדוע חנוכת הנשיאים מופיעה בפרשתנו ולא בפרשת שמיני. אנו פוגשים כעת את הפן החברתי של המשכן, שלו שייכים כלל שבטי ישראל. חנוכת המשכן הופכת כאן ל"חנוכת הנשיאים".
השפעה זו של המשכן על המחנה ניכרת באופן מובהק בברכת כוהנים. התורה דורשת מהכוהנים לא להסתגר במחנה שכינה, אלא להקרין ממנו ברכה ושפע על המחנות החיצוניים יותר. גם שילוח הטמאים מן המחנה נובע ישירות מקדושת המחנה כולו, שעליו שורה השכינה.
גם ברבדים פנימיים יותר של המחנה יש לערוך סדר, לאור נוכחות השכינה בתוכו: יש להילחם בגזל, המנסה לעוות את הסדר הנכון של הרכוש. הפוגע בסדר הזה נדרש לבוא אל המשכן כדי לכפר על עצמו ולהביא אשם גזלות. אף אם אין לו למי להחזיר את הגזלה עליו להחזיר את הממון לכהן, שהופך להיות לנציג השכינה.
פנימה יותר. המחנה סביב המשכן נדרש לערוך סדר גם ברובד המשפחתי ולהסדיר חשדות לניאוף. כאן מופיעה פרשת סוטה, היוצרת את החיבור בין המשכן לבין היחידה החברתית הבסיסית ביותר – המשפחה. כאשר יש משבר כואב יש ללכת למשכן ושמו של ה' נכנס לתמונה כדי לסייע להסדרת העניין. כך נוצרת חברת מופת הפועלת בדיוק ובארגון, בזכות האנרגיה הרוחנית שמשרה המשכן על סביבותיו.
אלא שבתוך כל הסדר הטכני והרוחני המתואר היטב בפרשה קיימת עדיין פרשייה אחת הדורשת הסבר למיקומה ולמהותה – פרשיית הנזיר.
נתיב התפתחות אישי
רבים עסקו בדמיון שבין הנזיר לבין הכהן: שניהם לא נטמאים למתים, הנזיר לא שותה יין בדומה לכוהנים בעבודתם, ואף גידול השיער מכונה "נזר א־להיו על ראשו" (ו, ז), בדומה לציץ המכונה "נזר הקדש" (שמות כט, ו). אולם דווקא בגידול השיער קיים הבדל חד בין הנזיר לכהן. בעוד הנזיר מצטווה לגדל את השער פרא, הכוהנים מצווים שלא לפרוע את ראשם בשום מצב (ויקרא י, ו). גידול השיער פרא, שעליו מצווה הנזיר, מזכיר דווקא את האנשים היוצאים מהסדר החברתי הרגיל, כגון המצורע (ויקרא יג, מה), שיוצא מחוץ למחנה, והאבל. אף הדמויות המוכרות בתנ"ך שגידלו את שערן פרא, כגון שמשון ואליהו (מל"ב א, ח), היו דמויות שחיו מחוץ לסדר החברתי הנורמטיבי ואף ערערו עליו.
הטיפול בשיער מהווה נקודת מפגש בין החיות הטבעית של הגוף לבין ההשפעות התרבותיות והסביבתיות על האדם. השיער הוא בעצם שילוב של בגד, שניתן לעצבו כרצוננו, אך הוא חלק מן הגוף. הסדר החברתי לרוב דורש את גילוח השיער או לפחות ריסון שלו. כך למשל בכללי הצבא ובחובת כיסוי הראש לאישה (שלא במקרה נלמדת מהפרשייה הקודמת – מפריעת ראשה של הסוטה). לא פעם המריבות הקשות בין מסגרת הלימודים למתבגרים הן סביב גידול השיער, שדרכו הם מנסים לבטא את ייחודם.
תפקידם של הכוהנים הוא להוביל להשראת שכינה דרך הסדר החברתי הנורמטיבי ולכן הם מקפידים להסתפר. לעומת זאת הנזיר מקדש את עצמו דווקא דרך הפרישה מהחברה, דרך ההתמקדות בקדושתו ובייחודו האישי, הפורץ את המסגרות הרגילות. בדומה לו גם המצורע והאבל מתכנסים בתוך עצמם ומגדלים את שערם כדי לעבד את התהליכים האישיים שלהם בנפרד מהחברה. לאור זאת, האיסור של הנזיר בשתיית יין מקבל משנה תוקף. הנזיר אמנם פורץ את המסגרות הרגילות ומקדש את עצמו כאינדיבידואל, אך בשל זאת עליו לשמור על הוויסות הפנימי שלו ועל הנורמות החברתיות שהפנים. האלכוהול, הפוגע בניהול העצמי התקין, יהרוס את כל ההתקדשות הזו ויוביל לפריצת מסגרות סתמית.
אם כן, דווקא בלב עשרת פרקי הפתיחה לבמדבר, העוסקים בסידור המדויק של המחנה, על רבדיו הפיזיים והרוחניים, מזדקרת לה פרשיית נזיר כנתיב התפתחות חלופי – חוץ מערכתי. חברה מתוקנת נדרשת לסדר ולגבולות, אולם עליה גם להיות גמישה ולאפשר ליחידים זליגה פנימה והחוצה כחלק מהתפתחותם הרוחנית הבריאה.
