ברשימה הקודמת דיברנו על התפתחותה של תורת הפרשנות – ההרמנויטיקה. על רקע זה מבקש אני להציג בפניכם שתי גישות מנוגדות לפרשנות המקרא. הראשונה התפתחה במאה ה־19, והשנייה התפתחה במחצית השנייה של המאה ה־20.
ברשימה הקודמת כיניתי את המאה ה־19 כמאה של ההיסטוריה והאבולוציה. בתקופה זו התפתחה הפרשנות הפילולוגית־היסטורית של המקרא. גישה זו מתבססת על הבנת הבסיס הלשוני של הטקסט והרקע ההיסטורי שלו, ומתוכה מבקשים להסיק מתי נכתב הטקסט ומה כוונותיו. הטענה היא שכדי להבין את הטקסט עלינו לחזור אל הסיטואציה ההיסטורית שבה הוא התחבר. ותחילה עלינו להבין ולנתח נכונה את מילות הטקסט ואת השפה העתיקה שבה נכתב, ולא להשליך פרשנויות מרבדים מאוחרים יותר של התפתחותה.
רעיונות אלו הופיעו כבר בעבר, ומבחינה מסוימת אפשר לומר שזהו המשך לזרם קיים בעולם הפרשנות היהודי הקלאסי, ולמאבקם של חכמי ספרד וצרפת על הפשט כנגד הפרשנות הדרשנית. אחד המפתחות לפרשנות הפשט היה, כפי שמראים רבי יונה אבן ג'נאח ואחרים, ההשוואה לשפות שמיות אחרות ובנוסף גם ההקשר ההיסטורי. במידה מסוימת גם הרמב"ם הלך בגישה זו. אולם במאה שעברה, הפרשנות התפתחה לכיוונים אחרים, מה שהייתי קורא פרשנות ארכיאולוגית. דהיינו, ניסיון להבין את שלבי התפתחות הטקסט הנמצא בפנינו. הדבר הגיע לשיאו בביקורת המקרא של המאה ה־19, וכיום מפעילים זאת גם ביחס לתלמוד. הרעיון הוא לנתח את הטקסט ולפרקו לשכבות ושלבי התפתחות. אגב, ניצני הגישה הזו לפירוש המקרא מופיעים כבר בכתביו של שפינוזה.
ההשלמה מקלקלת
אולם במחצית השנייה של המאה העשרים התחיל עידן אחר בפרשנות המקרא. אז התחילו להשתמש בכלי ניתוח ספרותי, שמקורם בחקר הספרות. זוהי גישה המנוגדת לשיטת הפרשנות הפילולוגית־היסטורית. כדי להבין את הביקורת של הגישה החדשה כלפי הפרשנות הפילולוגית־היסטורית, ביקורת שאני מסכים איתה, אביא את הדוגמה הבאה: נניח שמישהו כתב שיר. אנו יכולים לחקור את ההיסטוריה של השיר, את המחיקות ואת הנוסחאות הקודמות, וגם יצירות ספרותיות אחרות שאולי קשורות לשיר שבפנינו (אגב, כל זה היה אולי אפשרי בעידן שבו השתמשו בכתב יד, אולם כיום כשעברנו לכתוב במחשב, ההיסטוריה של הטקסט הולכת לאיבוד, אלא אם נשמור את כל הגרסאות הקודמות, כפי שאני נוהג לעשות).
אנו יכולים גם לנסות ולהבין את השיר באמצעות מעקב אחר התאריך שבו נכתב. נניח שנראה שבאותו תאריך אהובתו של המשורר נטשה אותו, וניקח את הפרט הזה כעזר להבנת השיר. זהו יישום המורשת של הפרשנות הפילולוגית־היסטורית, הייתי מוסיף – בגרסתה הארכיאולוגית. אולם אנו יכולים ללכת בכיוון אחר. אנו יכולים לקרוא את השיר בפני עצמו, ולהניח שכל הנתונים הנדרשים להבנת השיר נמצאים בתוכו. זו גישתה של הפרשנות החדשה, המכונה גם הביקורת החדשה. היא מעדיפה להסתכל על היצירה בכללותה כיצירה שלמה מתוך עצמה, שאנו לא צריכים ללכת ולחפש את פירושה על סמך מקומות אחרים. החיפוש של מקבילות חיצוניות, כפי שמחפשים לספרות המקראית מקבילות בתרבות האוגריתית או השומרית, הינו פחות חשוב לפי שיטה פרשנית זו.
הפרשנות החדשה הפכה למקובלת יותר ויותר באוניברסיטאות, זאת לצד הפרשנות הפילולוגית־היסטורית שגם היא ממשיכה להתקיים. בין שתי הגישות האלו קיים מתח מתמיד. שיטה ספרותית זו מאפיינת למשל את פירושיו של פרופ' יונה פרנקל ז"ל לאגדות חז"ל. ולעניות דעתי, מתודה זו מיושמת בצורה מבריקה גם על ידי פרופ' מאיר וייס ז"ל בפרשנות המקרא, למשל בפרשנותו לספר עמוס. כך גם על ידי תלמידיו. לפי גישתו, אנו מסתכלים בטקסט המקראי שלפנינו ויכולים להבין אותו בעזרת הסתכלות במקומות וקטעים אחרים של המקרא הקשורים אליו.
דודתי יטקה ז"ל הייתה ציירת. היא הייתה ניצולת המחנות והגיעה לישראל חסרת כול. אני זוכר שאבי, שהיה בארגנטינה, היה עוזר לה והיא הייתה שולחת לו במתנה תמונות שהיא ציירה. אחת התמונות שהיא ציירה ממש כשהגיעה ארצה, נעשתה על שק תפוחי אדמה. היא שמה את השק על המסגרת וציירה עליו. בצד השני של השק נשאר עדיין ההדפס המקורי של השק, שאיכשהו גם השתלב קצת בתמונה. האם זה משמעותי בהבנת הציור? הרעיון המרכזי של פרופ' מאיר וייס הוא שלפעמים צריך להתעלם מהחומרים המקוריים ששולבו ביצירה.
למשל, בספר בראשית מסופר "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱ־לֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה…". מי הם בני הא־לוהים? התורה לא סיפרה. אולם אנו יכולים להשלים את החסר על ידי כל מיני סיפורים על מלאכים שנפלו וכו', סיפורים ממקורות ספרותיים של עמים אחרים מתקופה שקדמה למקרא. אולם מכיוון שהתורה לא השלימה זאת, פירוש הדבר הוא שהתורה לא רצתה שנפרש כך. יש משמעות לשתיקה. אם אני מספר סיפור לנכדים שלי, נניח כיפה אדומה, ואני שותק בדברים מסוימים, אני מבקש מהפרשן: אל תשלים אותי על ידי הסיפורים שאנשים אחרים מספרים. ההשלמה הזאת מקלקלת, שהרי בכוונה דילגתי על כמה פרטים בסיפור.
אתגר לגישה המסורתית
ישנה גישה מעניינת נוספת ביחס לשתיקה זו של המקרא. לפיה, השתיקה והפרטים החסרים בכמה מסיפורי המקרא יוצרת ניגוד מכוון לסיפורים הקודמים, שהיו בהם מוטיבים אליליים ומיתולוגיים. זוהי שתיקה שמביעה התנגדות ואי קבלה של המסרים האליליים של אותה ספרות. בגישה זו הלך למשל הד"ר משה דוד קסוטו ז"ל. אולם הכיוון הספרותי של הביקורת החדשה ושל פרופ' וייס לא שם את הדגש על כיוון זה. הם יאמרו שעלינו לבחון ולנתח את הסיפור כפי שהוא בפנינו, ולהתעלם מההקשרים לסיפורים דומים לכאורה שמקורם בתרבויות האחרות.
שתי המתודות הפרשניות הללו מהוות אתגר לגישה המסורתית ביחס למקרא. המתודה הפילולוגית־היסטורית הובילה לניתוק מהטקסט ולהסתכלות עליו ממרחק; הוא כבר לא טקסט מקודש. כאמור, את הדרך הזו הוביל כבר שפינוזה. אך באופן מפתיע, הרב קוק הציעה גישה מעניינת שלא שוללת אותה לחלוטין: הוא טען שאנו יכולים לקבל במידה מסוימת את הניתוח ההיסטורי של הטקסט, ויחד עם זאת להישאר מחויבים לו ולהתייחס אליו כטקסט שבסופו של דבר ולמרות הכול הוא תוצאה של התגלות א־לוהית. הגישה הספרותית של הביקורת החדשה לכאורה תמימה הרבה יותר, אולם גם כאן טמונה במידה מסוימת סכנה דומה. גישה זו הופכת בעצם את הטקסט למעין סוג של יצירת אומנות, וגם זה עלול להוביל את המפרש להסתכל על הטקסט "מהצד".
לקראת סוף המאה העשרים הגיע עידן אחר, והוא הביא בכנפיו את הפרשנות הסטרוקטורלית. על כך בפעם אחרת בע"ה.
