אין ספק שהסופר והמחזאי האנגלי רג'ינלד אַרקֵל (1882־1959) הכיר את הגנים המרהיבים שמקיפים את ארמונות המלוכה והאצולה בארצו, והיה עד לתהפוכות שעברו עליהם בימי חייו. לאחר תקופת הזוהר ה"קלאסית" במאות ה־18 וה־19, גנים מפורסמים רבים – והארמונות שבמרכזם – החליפו ידיים, מראה וסגנון; בעיקר בעקבות מלחמות העולם, שרוששו את אנגליה, הגבירו את העיור ודלדלו את כוח העבודה הזמין בכפרים, ומעל הכול – דחקו רבות ממשפחות האצולה הישנה והאליטה החברתית אל סף פשיטת רגל. עד שנות החמישים, תקופת פרסומו של הספר באנגליה, רבים מהארמונות והגנים הללו נמכרו בהדרגה והפכו למלונות פאר ולבתי ספר פרטיים. רבים אחרים יצאו מבעלות פרטית והם מנוהלים כיום על ידי "האגודה הבריטית לשימור המורשת" ופתוחים לציבור הרחב.
הספר משקף את התהפוכות שעברו על הגנים ה"גדולים", הגנים של בתי האחוזה, מבעד למבטו האישי של אחד, הרברט פּינגאר, שנולד בסוף המאה ה־19, החל את חייו כתינוק נטוש שאומץ על ידי אשתו של רועה פרות בכפר, והיה לגנן ואחר כך לגנן ראשי בגן הגדול של בית האחוזה המקומי – עד שהוצא לגמלאות כשבית האחוזה נמכר לבעלים חדשים, והוא עצמו עבר בהרבה את גיל השבעים וכבר לא היה כשיר לעבודה הקשה הכרוכה בתפקיד.
"אתה נוטע עץ, רואה איך הוא גדל, קוטף את הפירות וכשאתה מזדקן – אתה יושב בצילו. כשאתה מת שוכחים אותך – כאילו מעולם לא היית. אבל העץ ממשיך לצמוח וכולם רואים בו דבר מובן מאליו. הוא היה ויהיה שם תמיד", כך מסכם מר פינגאר הזקן, או "פרח תרח", כפי שהוא מכונה בלגלוג מהול בחיבה באחרית ימיו, את ההיסטוריה של בני האדם ושל העצים.
קטן קומה וצולע בעקבות תאונת קפיצה, אבל נבון ונחוש מאוד, מפלס לו בֵּרְט האסופי דרך בין ילדי האיכרים, שיכולות גופניות הן העיקר בעיניהם. הוא מנצח אותם – במוח, לא בכוח; במענה לשון חריף או בשתיקה מעוררת כבוד. בבית הספר מגלה אותו המורה, מרי בריין, רווקה זקנה מרכיבת משקפיים וגם מורה חביבה ויעילה. לצידה מגלה "הרברט הצעיר, שהתגנב כמו חתלתול מבוהל לתוך עולם צונן…", גן עדן של ידידות, חמימות אימהית שלא זכה לה בין המון ילדיה של אימו המאמצת, וגם ידע. יחד עם המורה מרי הם משוטטים לאורך התעלה הישנה והמוזנחת שמחברת את נהר התמזה, באמצעות עשרות "תאי שיט", לנהר הסֶוֶורן, וברט לומד להכיר את פרחי הבר ואת שמותיהם, ומנתח אותם באולרו על מנת לגלות את המבנה הפנימי שלהם ותכונותיהם. לאורך התעלה ועל פני מימיה העכורים מהזנחה גדל שפע עצום של צמחייה, ולפני הילד הצולע אך תאב הדעת נפתח עולם שבו ירצה לחיות את חייו.
התרסה מול הכומר
ספרו של ארקל כתוב כמו שאיש אינו כותב בימינו: אופטימי אך לא מתקתק, חף מרוע גם אם אינו חופשי מקונפליקטים, מרתק בלי אף רצח שיוסיף לו מתח, ורווי הומור אנגלי ללא טיפה של ציניות או רשעות. הוא גם לא "רומן רומנטי", לאחר שהגיבור נגמל בנעוריו מאהבה ונותר ברווקותו כל חייו.
צליעתו משחררת אותו מהגורל המזומן לילדי הכפר עם סיום בית הספר היסודי: להפוך לנערי אורווה, לעבוד בשדות או לרעות את העדר המשפחתי. נחישותו והאינטליגנציה החדה שלו מסייעות לו למצוא את מקומו המתאים לו ביותר. פריצת הדרך שלו מתרחשת בתחרות הפרחים השנתית, במחלקת פרחי הבר לילדים. הוא מחשב את דרכו בזהירות, בוחר בפרחים הנגישים לו, שאיש אינו מתעניין בהם כי הם קטנים ופשוטים וגדלים על גדות התעלה. ודווקא צרור הפרחים שלו, הקטן מכולם, "שסודר בקפידה בכלי גדול לפשטידה", זוכה בפרס הראשון.
הזכייה הזו מפגישה אותו עם הגברת הצעירה מן העיר, שתהפוך בקרוב לאדונית האחוזה המקומית ולמעסיקה שלו בגן האחוזה בעשורים הבאים. כשהוא מסיים את בית הספר ומגיע זמנו לצאת לעבודה, הוא עובר את "טקס הבגרות" המזומן לכל ילד בכפר: ריאיון אצל הכומר. "מה אתה מתכוון לעשות?", שואל הכומר. ברט פינגאר הצעיר עונה: "אנ'לא יודע, אדוני". אבל דבר אחד ברור לו: הוא לא רוצה לעבוד בחווה, להיות עגלון או רועה פרות.
למזלו, הגברת שראתה אותו כשקיבל את הפרס הראשון נוכחת בראיון, והיא מציעה לו עבודה לטעמו: לעזור להקים את הגינה החדשה של האחוזה. ואז מתנהל הדיאלוג הבא: "'באמת, שרלוט', אמר הכומר, 'הייתי מעדיף שלא תתערבי. מה את יודעת על ענייני הכפר? את נמצאת כאן רק שתי דקות'. 'אדוני הכומר', נשמעה התשובה המפתיעה, 'ומה אתה יודע על גן עדן? לא היית שם אפילו רגע'". הדיאלוג הזה, חצוף במידה והומוריסטי, מאפיין את ההומור האנגלי הדק שבספר.
הרברט פינגאר מתייצב השכם בבוקר בגן האחוזה. שם הוא פוגש את הגנן הראשי, מר אדיס. אדיס אינו מרוצה: הוא אדם חביב וטוב אבל איש מקצוע רציני, והוא מניח שעד מהרה "יזרקו עליו את מחצית השרצים הצעירים וחסרי התועלת שבכפר…". איך יוכל אז להשביע את רצון מעסיקיו, כפי שנדרש מאיש במעמדו? בעשורים האחרונים של המאה ה־18 עובר הגן האנגלי שינויים מפליגים. "ערוגות ושבילים סימטריים ו(דמויי) מקדשים קלאסיים הלכו ונעלמו…", אבל מר אדיס הוא גנן ראשי זה שלושים שנה, והוא לא מתכוון לשנות את דרכיו. ברט פינגאר הצעיר, שיש לו כמה רעיונות משלו, נתקף לא פעם בתסכול ושעמום מהשגרה עד כדי ייאוש. אבל הוא מתעודד מן הניצחונות הרבים על מחלות הצמחים, המזיקים, החלזונות.
חצבת האהבה
הרומן מלווה את ברט פינגאר לאורך השנים. הוא מתאהב בנערה הלא נכונה ולומד לקח. ובכל זאת, "היו לתקרית השלכות. אהבה (היא) כמו חצבת… היא מחסנת את הקורבן מפני מתקפה נוספת. בדרך כלל אין אדם לוקה בה פעמיים", קובע המחבר, רג'ינלד ארקל בן ה־68, בסגנון אנגלי־ג'נטלמני טיפוסי. ואכן נראה שה"חצבת" הזאת תקפה אותו עצמו רק פעם אחת, משום שבגיל שלושים נשא לאישה את אליזבט אוונס. אבל גיבור הספר נותר רווק כל חייו.
פינגאר יורש את משרתו של מר אדיס כשזה יוצא לגמלאות, וממונה לגנן הראשי. בינו ובין גבירת האחוזה נוצרים יחסים של מעין אחווה ושיתוף פעולה הדוק. האופי של יחסים אלה, שנראים לעין כיחסי כניעות וצייתנות מושפלת־ראש של הגנן, לעומת העליונות והסמכות האריסטוקרטית של בעלת האחוזה, מעצבן את הקורא בן זמננו האמון על ערכי שוויון בין־אישיים. אבל בעצם זוהי כניעות למראית עין, שמולה מפעילים "נחותי המעמד" את כלי הנשק היעילים שלהם. ובדרך כלל, במערכת היחסים הפיאודליים־למחצה, שבהם האריסטוקרטים הכפריים ובני המעמד הכפוף להם תלויים אלה באלה – שני הצדדים נמנעים מלמתוח את החבל עד לקריעתו.
קורה שלא ניתן למנוע את התנגשות הרצונות סביב הנהלת הגן: הגננים רוצים להרגיש שהגן הוא יציר כפיהם, "ומביטים בצינה רבה על חידושים (שלא הם) אחראים להם. אפילו הצעה, גם אם נוסחה בטקט רב, אינה מתקבלת תמיד ברוח טובה…" ו"גברת צ'רטריס, שהחליטה להיות אדונית גינתה שלה, החלה לתפוס שלא כך יהיו פני הדברים". אבל פינגאר אינו מתעמת ישירות עם האדונית. הוא מנצח אותה באמצעות ערמומיות ומעקפים, ומשכנע אותה במעשים ובהפתעות מתוחכמות שהאמון בשיקול דעתו משתלם לה. הוא מגדל עבורה בחשאי תותים בחממה החדשה שהוקמה על אפו וחמתו של אדיס, ובחודש אפריל, ב"מסיבת תה קטנה וחביבה" שבה היא מארחת את ידידיה, הוא מגיש לה את התותים, "כאילו פסעה השנה קדימה והקפיצה אותם בבת אחת אל השבוע האחרון של יוני…".
זו אולי לא מהפכה מרעישה, אבל בהקשר המקומי, בכפר האנגלי הקטן בראשית המאה העשרים, גידול פירות מוקדמים בחממה היה אירוע משמעותי. בדומה להצלחותיו בגן האחוזה, זוכה פינגאר גם להצלחות בקהילה הכפרית. בדרכו השקטה, במילים מעטות ורק על מה שהוא בטוח בו, הוא זוכה להערכה כללית. "הגנים נראו טוב מתמיד, ושכנים מבתי האחוזה האחרים החלו לחקות את השיפורים שהנהיג…". אבל מלחמת העולם הראשונה, ועוד יותר השנייה, מערערות את הסדרים הישנים, ובמקביל לבגידת הגוף וההזדקנות של הגנן הראשי פינגאר ואדונית האחוזה גברת צ'רטריס – גם האחוזה עצמה והגן הגדול סביבה משתנים ללא הכר.
אחוזת דאונטון
דרך סיפור חייו של הגיבור שלו, גנן באחוזה קטנה בכפר קטן באנגליה, מצליח הסופר ללכוד את רוחה ואת המבנה המעמדי החצי־פיאודלי של החברה הכפרית באנגליה הוויקטוריאנית, ואת השינויים שחלו בהם בעשורים שעד אמצע המאה העשרים. אנגליה בשנות הארבעים הייתה שונה מאוד מאנגליה של סוף המאה ה־19, ושינויים מהותיים עוד יותר התרחשו בעקבות מלחמת העולם השנייה והתפרקות האימפריה הבריטית.
ארקל, שנפטר ב־1959 ושספרו פורסם ב־1950, לא הספיק ללכוד את השינויים הקיצוניים האלה, ולכן הספר נקרא כגרסה נוספת של "אדונים ומשרתים" או "אחוזת דאונטון". אבל בניגוד אליהם, אַרקֵל בוחר לספר את הסיפור שלו מלמטה, מתחתית הסולם החברתי ולא, כפי שהיה אופנתי באנגליה מאז ג'יין אוסטין והאחיות ברונטה, מלמעלה; מצמרות הסולם החברתי כלפי המעמד הבינוני והנמוך ומעמד הפועלים. בזה הוא מזכיר את "שארית היום" של קאזואו אישיגורו, הספר רב המכר מ־1989 והסרט עטור הפרסים.
ספרו של אישיגורו ללא ספק מרשים יותר מ"זיכרונותיו של גנן אנגלי". אבל ההבדל העיקרי הוא בכך שאישיגורו, שכתב ארבעים שנה אחרי ארקל, מנתח את המבנה המעמדי באנגליה האריסטוקרטית ומבקר אותו. גם המשרת בספרו, כמו הגנן פינגאר, תלוי באופן מוחלט במעבידו האריסטוקרטי ומגלה נכונות כנועה לקבל תלות ושליטה זו ולחיות במסגרתה. אבל אצל אישיגורו, בסוף חייו הוא מתעמת עם עצמו ובוחן את משמעות הכניעות והדרת הכבוד שהיו כרוכות בתפקידו, ואת המחיר האישי־פסיכולוגי והחברתי ששילם בגללם. ספרו של ארקל נכתב בימים שחשבון נפש כזה עוד לא עלה על הדעת. ולכן מומלץ ליהנות ממנו כמות שהוא, מהרוח החיובית והטובה ששורה עליו – ככלות הכול, הוא נכתב לאחר סיומה של מלחמת העולם הנוראה – ולהתייחס אליו כאל סיפור חביב ומהנה על אידיליה כפרית (מדומה), שחלפה מן העולם לטובת קיום מסובך ומסוכסך אך שוויוני יותר.
