התגלות והיעלמות, חשיפה והסתרה, הם המוטיבים המובילים את פרשתנו. שם הפרשה, "וירא", שואף כמובן לראיית הדברים ולא לכיסויים, ואולם הפרשה נפתחת דווקא בהיעלמות שמו של אברהם. לאחר ברית המילה, אותה עבר בשלהי פרשת לך־לך, ישנה סדרת פסוקים שבהם אברהם פועל באינטנסיביות אבל ללא אזכור שמו. כינויי גוף שונים מחליפים את הזיהוי הפשוט לכאורה, "אברהם". שמו חוזר אליו רק כשהוא מגיע לאוהל רעייתו (יח, נ).
האם ניתן לקשור זאת בחוויה המכוננת של ברית המילה, אשר קובעת לו למעשה זהות חדשה? האם אנו נרמזים על התפתחות דרמטית אחרת בתודעתו של אברהם, בכל הנוגע לנוכחותו מול א־לוהים? אין לדעת, אך יש להקשיב לפעולות המדווחות עם הגעת המלאכים לביתו, אל מול שמו הנאלם בזרימת הפסוקים.
שרה גם היא מציצה ונסתרת. היא שומעת מפתח האוהל, והיא צוחקת בקרבה ולא בגלוי. "ההסבר" של א־לוהים לצורך שאברהם יעודכן על האירועים הצפויים לבוא, מנוסח גם הוא מעולם הגילוי והכיסוי: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (יח, יז). באופן מטפורי, ה' "יורד" לעולמנו כדי לבדוק מה אכן קורה בסדום ובעמורה.
אזור הדמדומים
גם באירועי סדום נמשכת האווירה של חשיפה והסתרה יחד. בנות לוט מוסתרות בבית, ואנשי סדום החוטאים מבקשים לפרוץ לתוכו ולבטל את האינטימיות המשפחתית והמוסרית. הסנוורים שבהם הם מוכים מסתירים מהם את יכולת החשיפה. נמצא שדווקא האור עצמו הוא המאפשר כאן את הסתרת המראה הכמוס (יט, יא), כאשר המילה "פתח" רחבה הרבה יותר מאשר רק פתח של בית.
"השחר" עומד לחשוף את סדום לגורלה המר (יט, טו). מובן שהדרישה מלוט להימנע מלהביט לאחור אמורה גם היא לקיים הבדלה כלשהי בין האיום הנסתר ובין אפשרות ההצלה. יכולתו של לוט להימלט מהחורבן מוגבלת, ובאה לביטוי בשם העיר "מִצְעָר" (יט, ב) דהיינו הדבר הפחוּת יותר, המצער יותר, שרק אליו לוט מסוגל להיחשף. לעומתו, אברהם מסוגל "להשקיף" על המציאות ולהתמודד עם סודותיה (יט, כח).
המציאות הכוללת כה מוכחשת על ידי לוט ובנותיו, עד שתחושתן היא שלא רק סדום חרבה, אלא שכבר "וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ" (יט, לא). היין, כמו אצל נח, שב להיות כעין פתרון דמדומים בין ראיית המציאות ובין הכחשתה, והבנות משכרות את אביהן.
גם פרשת המסע של אברהם אבינו לגרר אפופה באווירת המסתור. שרה אמנו מוצגת כאחותו, ואבימלך מתוודע לטעותו בחלום הלילה. אברהם מסביר שהסתרה זאת חיונית במקום שאין בו יראת א־לוהים (כ, יא), כיון שבמקום שכזה המציאות דחויה בפני דמיונות. ההסתרה והרתיעה מראיית העובדות חלה גם על הגר. היא אינה מוצאת דרכה במדבר באר שבע, ומנסה להרחיק את ישמעאל ממנה כדי שלא תראה במותו (כא, טז). תהליך הריפוי שלה מתחיל בעת שהיא רואה באר מים, ובמובן זה לא הבאר היא שלפתע צצה, אלא אצל הגר חל תהליך התעוררות מסוים.
אולם במקביל לכל אלה מתרחש מהלך ראייה נרחב ומשמעותי יותר. בתחילה, כאמור לעיל, נדמה שנוצר קשר מחודש בין אברהם לשמו. השילוב של ברית המילה וביקור המלאכים עורר כנראה בתוכו שלבים נוספים בדרגת הנבואה והשליחות שלו. בין האישיות האמונית ההולכת ומתחזקת ובין תחושת ההתבטלות בפני א־לוהים ("וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר"; יח, כז), שמו של אדם נדמה לזמן מה כלא ברור.
המתפלל הראשון
היחסים בין אדם לשמו אינם אחידים. יש כאלה החשים ניכור לשמם, ויש כאלה הרואים בו את יסוד טבעם. אברהם אבינו ושמו הם מקשה אחת, שכנראה עברה הפרדה זמנית לצורך הבהרה פנימית. באוהל אשתו שמו שב אליו, ואין זה מקרי.
בהמשך, זהותו של אברהם מתגבשת עוד יותר: "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה" (כ, ז). אברהם הוא הראשון הקרוי נביא, והראשון אשר מיוחסת לו תפילה. הוא האדם הראשון ששיחתו עם א־לוהים היא תפילה, ומהותו המכרעת היא נבואה.
החשיפה המלאה בפרשת "מחבואים" זאת באה בעקדה. בתחילת פרשתנו אנו מוצאים: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו…" ובסופה במהלך עקדת יצחק: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ־לֹהִים אַתָּה" (כב, יב). אברהם זוכה לכך שהשם "יודעו" אישית, כפי שיקרה בעתיד גם עם משה רבנו. הרי אין א־לוהים "זקוק" לניסוי העקדה כדי לדעת משהו על אברהם. כמעט להפך, א־לוהים יודע בנבואה את אברהם דווקא משום שהוא ירא א־לוהים. ובכך, מחבואי הנפש נחשפים בשליחותו של העברי הראשון.
מירון ח' איזקסון הוא משורר, סופר ופרופסור לספרות באוניברסיטת בר־אילן
