היצירות המוזיקליות שכתב על ספר בראשית כבר נוגנו ביותר מחמישים קונצרטים, שנערכו ב־17 מדינות. בכולם הוא השתתף עם אשתו רוחמה, אולם רק בקונצרט האחרון הוא ראה פניה שטופות בדמעות התרגשות.
"זה היה אירוע מיוחד במינו", מתאר ברלינר. "הקונצרט התקיים בקירגיזסטן על שפת אגם איסיק־קול, שנחשב לאחד המקומות היפים בעולם. על הבמה היו 150 נגנים, אנשי תזמורת ומקהלה, והרקע מאחוריהם היה הנוף הפתוח לאגם, להרים ולשמיים. רגע השיא היה כשמקהלת הבנות שרה פוגה, קטע קולי מורכב עם חלקים של ארבעה ואפילו שישה קולות. כשהמקהלה סיימה את הקטע שלה הסתכלתי על רוחמה שישבה לידי, והפנים שלה היו רטובות לגמרי. בהמשך מארגני הקונצרט סיפרו לנו שברגעים האלה חצי מהקהל בכה. הייתי בלא מעט קונצרטים בחיים שלי, אבל אני חושב שבאף אחד מהם הקהל לא בכה ככה".
איך אתה מסביר את הבכי הזה?
"ההסבר שלי הוא העוצמה שטמונה בתורה. אם מצליחים להעביר את הטקסט של התורה באופן נכון, הוא יכול להיות הדבר הכי מרגש שיש", אומר ברלינר, ורעייתו רוחמה מוסיפה: "הקריינית הקירגיזית הקריאה את הקטעים ממש בחיל ורעדה, ושאבה את כל הקהל לתוך הטקסטים. בקונצרט אחר, שנערך בגרמניה, הייתה קריינית שהקריאה בסערה, אבל דווקא משהו בקריינות השקטה יותר יצר חוויה עמוקה".
ברלינר מתאר את האירוע במתינות וברוגע, כיאה לבן למשפחה יהודית־גרמנית שהתגורר שנים רבות בשווייץ. כמי שגדל בעצמו בקהילה ייקית, אני מצליח לזהות את ההתרגשות הגדולה שמסתתרת מאחורי העברית המוקפדת והדיבור האיטי קמעה.
כמו באותם קונצרטים ברחבי העולם, רוחמה אשתו יושבת לצידו גם לאורך הריאיון שאנחנו מקיימים בביתם היפה והמטופח ברעננה. יחד הם יוצאים לטיסות על פני הגלובוס בעקבות המוזיקה שלו. מאוחר יותר אגלה שברלינר רואה ברוחמה את ההשראה שלו, ושכל הסיפור החל למעשה ביום ההולדת שלה. בינתיים אני יכול להתרשם מהזוגיות המיוחדת ביניהם. הוא מוביל בדיבור מאופק ומדוד, שמדי פעם נקטע לטובת הדיבור הצוהל והמתגלגל שלה, עד ששרביט הדיבור שב אליו וחוזר חלילה.
צלילים סביב האגם
ד"ר ברוך ברלינר נולד בשנת 1942 להורים ילידי גרמניה, שברחו לישראל עם עליית הנאצים לשלטון. כשהיה בן 12, עברה המשפחה לגור בברלין. "לאבא שלי היו בניינים במערב ברלין, והוא חשב שיוכל להוכיח את הבעלות שלו עליהם. אז נסענו בקיץ למה שהיה אמור להיות נסיעת עסקים של כמה חודשים. זה קרה בקיץ שאחרי כיתה ו', והתכנון היה לחזור לארץ ללימודים בכיתה ז'. בפועל שבתי לארץ רק אחרי 35 שנה".
עד סוף התיכון התגורר ברלינר עם הוריו בברלין, אך בגיל 18 החליט שאינו רוצה להישאר על אדמת גרמניה ועבר לציריך שבשווייץ. הוא למד שם פיזיקה עיונית, ועשה דוקטורט בסטטיסטיקה ובמתמטיקה. בהמשך החל לעבוד בחברת ביטוח־משנה מהגדולות בעולם, סוויס ריאינשורנס קומפני, שם התמחה באקטואריה. במקביל פרסם עשרות עבודות מחקר והשתתף בכנסים בינלאומיים. אבל כבר אז, באותם ימים עמוסי משוואות ומספרים, פיעמו בו המוזיקה והשירה.
"בתקופת הדוקטורט הייתי יושב שעות ומתרכז במתמטיקה. כשהרגשתי שאני כבר לא יכול יותר הייתי יורד לטיולים סביב האגם של ציריך, סמוך לביתי, והרגשתי איך נולדות באוזניים שלי המון מנגינות. כילד למדתי לנגן בכינור במשך שלוש שנים, כך שידעתי לקרוא ולכתוב תווים. קניתי מחברות ורשמתי בהן את כל אותן מנגינות, ומאז הן שכבו אצלי במגירה. בהליכות לאורך האגם עלו לי בראש גם שירים, וכתבתי גם המון שירה. מתוכה התפרסמו בגרמנית שישה ספרי שירה שלי, שזכו לביקורות טובות".
בשווייץ נישא ברלינר והקים משפחה, ובראשית שנות התשעים עלה לארץ עם אשתו הראשונה. כאן עבד כחוקר בכיר במחלקה לניהול באוניברסיטת תל־אביב, והמשיך לפרסם מחקרים. שנים ספורות אחרי העלייה לארץ התגרש מאשתו הראשונה, וחצי שנה לאחר מכן קיבל מחבר את מספר הטלפון של רוחמה. "מהרגע הראשון שנפגשנו היה ברור לנו שזה זה, וכעבור חצי שנה כבר היינו נשואים". הזוגיות פורחת העירה בו את הצד היצירתי: "במגירה שלי שוכבים 3,000 שירים שכתבתי לרוחמה אשתי, אבל זה צדדי לעומת המוזיקה".
המוזיקה הגיעה בתחילת שנות האלפיים, באחד מימי ההולדת של רוחמה. "רציתי לעשות לה מחווה מיוחדת, אז ערכנו לה מסיבת הפתעה בהשתתפות 50 איש, משפחה וחברים, ולכבוד האירוע הלחנתי את אחד השירים שכתבתי לה. הילדים שלי ניגנו בפסנתר ובכינור יחד עם המורים שלהם, ואני שרתי. אני חושב שזו הייתה הפתעת החיים שלה". התגובות הנלהבות של הקהל, לצד ההנאה שלו עצמו מהתהליך ומהתוצאה, גרמו לו לחשוב על התמסרות מחודשת לתחום. "מאוד משך אותי לשבת להלחין, אבל אני מודה שמעולם לא חשבתי שיצאו מזה יצירות שינוגנו בכל רחבי העולם".
מתברר שבמקרה הזה גם ליצירה המוזיקלית יש שלושה שותפים. ברוך הוא המלחין, רוחמה היא ההשראה והליווי, ובצלע השלישית נמצא נחום סלוצקר, "חבר, שותף ומנג'ר", כדברי ברלינר. ההיכרות בין השניים החלה כשברלינר חיפש מורה שילמד את ילדיו לנגן בכינור. "מאוד התחברנו, ובסוף גם אני למדתי אצלו", הוא מספר. "אבל מהר מאוד הבנת", ממהרת רוחמה להשלים את התמונה, "שכנר גדול לא יצא ממך, אבל אולי כדאי ללכת לתחום ההלחנה".
"אני פועל עם נחום שלושים שנה", ממשיך ברלינר. "הוא היה המורה של המשפחה לכינור, ומה שהתחיל כהיכרות מוזיקלית הלך והתעמק. אני חי עם אהבה למוזיקה, אבל גם לתורה. נחום הוא עולה מבריה"מ לשעבר עם הרבה אהבה למוזיקה, אבל הוא וכל מה שקשור לדת זה שני הפכים. ובכל זאת, מה שקרה בינינו זה שהוא הפך למורה שלי למוזיקה, אני נהייתי המורה שלו לתורה, והשילוב של שני הדברים האלה הוא כוח מניע רציני מאוד. שלושתנו, יחד עם רוחמה, הופכים לשותפים בדרך ובשליחות, מפרגנים אחד לשני, וזה עוזר מאוד לעבור מכשולים לא מעטים שנתקלנו בהם".
בהתחלה כשנולד אצלי הרעיון לחבר מוזיקה עם קריינות מהתורה, היו לי מנגינות שכבר היו מוכנות, ורק חיפשתי את הדרך לעשות את ההתאמות הכי טובות. אבל ככל שהמשכתי לעבוד על זה החלטתי שאני רוצה להפוך את הסדר
בהתחלה כשנולד אצלי הרעיון לחבר מוזיקה עם קריינות מהתורה, היו לי מנגינות שכבר היו מוכנות, ורק חיפשתי את הדרך לעשות את ההתאמות הכי טובות. אבל ככל שהמשכתי לעבוד על זה החלטתי שאני רוצה להפוך את הסדר
עקידה על הבמה
לאחר אותה התנסות חיובית ביום ההולדת של אשתו, המשיך ברלינר בכתיבת מוזיקה. "התחלתי עם מוזיקה קלה, ועיבדתי גם את היצירות המוקדמות שלי. יש לי שבע יצירות שהן וולסים וריקודים דרום־אמריקאיים, שבהמשך נוגנו בקונצרט בקישינב. היו שם גם רקדנים על הבמה, שלמעשה שיחקו בלי מילים את החיים של ההורים שלי, כשעל המסך מאחוריהם הוקרנו התמונות של ההורים. זה היה ערב מיוחד מאוד".
אך היצירות הללו עדיין לא היו גולת הכותרת בעבודתו של ברלינר. "הייתה לי מנגינה קצבית, צ'רדש (ריקוד עם), שנחום שמע ואמר לי שאפשר לעשות מזה משהו יותר גדול. ואז צץ לי רעיון – לשלב את המוזיקה עם קריינות מהתורה, שזה דבר שלא ידוע לי שמישהו עשה לפני כן". מכאן הלכה והתפתחה היצירה המרכזית הראשונה של ברלינר, ששמה "בריאת העולם", שהיא פואמה סימפונית לקריין ולתזמורת. "אני מלחין שאוהב מוזיקה קלאסית שנעימה לאוזן, הרמונית, לא אולטרה־מודרנית, וככה גם כתבתי את היצירות שלי. לתוך המוזיקה שילבנו את הקריינות, באופן שמאפשר להבין אותה יותר מאשר שירה".
היצירה "בריאת העולם", מפרט ברלינר, מורכבת משבעה חלקים, שכל אחד מהם נמשך כרבע שעה – היום הראשון של הבריאה, בריאת אדם וחווה, הגירוש מגן עדן, קין והבל, נח, המבול, "ומכיוון שרציתי לסיים ברוח חיובית בחרתי לגמור עם ברית הקשת. היצירה הזו נוגנה בישראל, בארה"ב, בצרפת, באוסטריה, בבולגריה, ברוסיה, בקזחסטן ובעוד שלל מדינות. בכל מקום שבו אנחנו מופיעים יש קריין מקומי שמקריא את הטקסטים מהתנ"ך בשפה המקומית. לשמחתי, מתברר שהקהל אוהב את זה".
הקונצרט הראשון שבו נוגנו יצירותיו של ברלינר נערך בשנת 2010 במוזיאון תל־אביב. התזמורת הקאמרית הישראלית קיימה אז שלושה קונצרטים של "בריאת העולם". "אחד הנגנים בתל־אביב אהב את היצירה ושלח אותה לחבר שלו שעבד כמנצח בקהילה היהודית בסן־דייגו. הוא החליט לקיים שני קונצרטים של היצירה, והזמין אותנו אליהם", מספרת רוחמה. "משם היצירה המשיכה להתגלגל ממוזיקאי למוזיקאי, כשכל אחד מהם מוסיף איזה עיבוד או חידוד משלו, ואנחנו נוסעים בעקבות הקונצרטים האלה ברחבי העולם".
ההצלחה של "בריאת העולם" הובילה את ברלינר להמשיך ולכתוב סימפוניות נוספות על ספר בראשית – ארבע עד כה. העבודה על כל אחת מהן, הוא מספר, נמשכה כשלוש שנים וחצי. "הסימפוניה השנייה שיצרתי הייתה 'אברהם'. והשלישית היא 'חלום יעקב', שמורכבת מחמישה פרקים – יצחק ששולח את יעקב לבית לבן, החלום עם הסולם, ההתעוררות ויציקת השמן על האבן, ולבסוף ההבטחה לתת מעשר מכל מה שיקבל. הטקסט יחסית קצר, אבל עם המוזיקה זה אורך 45 דקות. היצירה הרביעית עוסקת בעקידת יצחק. אני מודה שקודם לא העזתי לעסוק בנושא כל כך כבד, אבל אחרי שהרגשתי שלמדתי יותר ניגשתי בסוף גם לזה, ואני חושב שהתוצאה לא רעה".
במקביל לפן המוזיקלי, במהלך השנים התווסף ליצירה של ברלינר גם אפקט ויזואלי. "הבן של נחום, שהוא בעצמו אמן, סיפר לאבא שלו על יוצר וידאו־ארט מוכשר בשם ירון שין, שמכנה את עצמו ג'ובוי (jewboy)", מספרת רוחמה. "נחום יזם שיתוף פעולה, ואותו ג'ובוי ישב חודשים לא מעטים ויצר וידאו־ארט עם 100 אלף תמונות שמוקרנות בזמן היצירה, ויוצרות אפקט נוסף. כך יש בעצם שילוב של מוזיקה, טקסט וּוידאו, כשהמנצח של הקונצרט אמור לסנכרן בין שלושתם. לברוך יש גם ערוץ יוטיוב עם טעימות מהקטעים האלה, שזכו לחשיפות מצטברות של מאות אלפי צופים".
מנהרת זמן
איך יושבים לכתוב יצירה מוזיקלית על התורה?
"עם הרבה צניעות. מתיישבים, לוקחים כינור, ומחפשים מנגינות שאחר כך מתגבשות לכדי יצירה".
אתה מרגיש שהמוזיקה שלך מייצרת פרשנות לטקסט, או רק מנסה לבטא אותו?
"שאלה מעניינת. בהתחלה כשנולד אצלי הרעיון לחבר מוזיקה עם קריינות מהתורה, היו לי מנגינות מוכנות, ורק חיפשתי את הדרך לעשות את ההתאמות הכי טובות. אבל ככל שהמשכתי לעבוד על זה החלטתי שאני רוצה להפוך את הסדר ולעשות את זה בצורה יותר מעמיקה. שקודם אני צריך לקחת את הטקסט, ואז להתחיל לחפש את המנגינה שמתארת אותו".
בנסיעותיהם ברחבי העולם עם היצירה, ברוך ורוחמה חשים שהם מתפקדים גם כמעין שגרירים נודדים של מדינת ישראל. "כל קונצרט נערך במקום אחר, בשפה אחרת, בפני קהלים ודתות שונות, אבל בכל מקום בסוף הקונצרט הקהל קם על רגליו ומוחא כפיים, ולאחר מכן מזמינים אותי באופן ספונטני לבוא לבמה. זה נותן הרבה הזדמנויות לי, לרוחמה ולנחום להיות נציגים של עם ישראל וארץ ישראל, ולהעביר את המסר של העם היהודי בכל העולם".
"בכל מקום שאנחנו מגיעים יש תמיד מפגשים עם הקהילות היהודיות, ונוצרים קשרים", מציינת רוחמה. "לעיתים הקשרים האלה גם מתפתחים הלאה, כשאותם נציגים מהקהילות מגיעים לארץ. זו חוויה מיוחדת שמחממת את הלב. בסופו של אחד הקונצרטים שלנו, בנובי־סאד שבסרביה, ניגש אלינו מוזיקאי יהודי ואמר לנו 'ממש חוויתי את עצמי כאילו אני עומד במעמד בריאת העולם, התרגשתי כאילו אני נמצא שם'. שמענו תגובות כאלה גם במקומות אחרים. אנשים נכנסים כאילו לתוך מנהרת זמן, וחווים את התיאור המקראי בגוף ראשון".
אבל לא רק יהודים מתרגשים עמוקות מהפרשנות המוזיקלית של ברלינר לסיפורי ספר בראשית. רוחמה: "היצירה 'אברהם' מסתיימת בכך שכל המקהלה שרה מזמור הודיה לא־לוהים. קוראים שם את כל הפסוקים שמספרים שארץ ישראל ניתנה לעם היהודי. אתה רואה איך גויים גמורים שרים את המילים הללו, שרים לא־לוהים. הם נכנסים לזה כחוויה אישית, מתרגשים כל כך, ועבורי כיהודייה שמאמינה במילים הללו שכתובות בתורה זו חוויה מיוחדת".
בעבור ברלינר, היצירה המוזיקלית איננה אפיק פרנסה. את זכות השימוש ביצירותיו הוא מעניק בינתיים בחינם, ואפילו הטיסות לקונצרטים הן על חשבונו. רק האירוח ממומן לעיתים על ידי מארגני האירוע. את הריאיון ערכנו קצת לפני ראש השנה, ובין כסה לעשור המריאו הוא, רוחמה ונחום, להמשך המסע שלהם להפצת היצירות, הפעם בקייב ובלבוב.
"בסוף הסליחות שאנחנו האשכנזים אומרים בכל יום", מסיים ברלינר, "יש את הקטע של 'מכניסי רחמים', אותם מלאכים שאנחנו מבקשים מהם להכניס את התפילות והדמעות שלנו לקב"ה. זו גם התחושה שלי בקונצרטים האלה, שאני שליח שמעביר את התורה לעולם, ומתפלל שהדמעות והבקשות שנולדות בזכות היצירות האלה יגיעו לפני הבורא".
