התפיסה ש"פעם" לא היה דבר, היא הדוברת בנו בפרשת בראשית. לא רק בני אדם ובעלי חיים, לא רק הכוכבים והצמחים, ולא רק דוממים. גם המילים, הטענות, הרגשות, המניינים וההנחות. התודעה והתחושה הללו מוכרחות להשפיע על האופן שבו אנו חיים את חיינו. היכולת שלנו להתרגש מתופעות שבהן אנו פוגשים, שונה לגמרי כשהתובנה המובילה היא שלא תמיד הן היו, ושייתכן עולם שהיה נברא אחרת ואפילו בלעדיהן.
מתוך נקודת מוצא זאת אני מבקש בכל שנה לאתר עניינים נוספים שפרשת בראשית מבשרת או רומזת על יצירתם. דוגמה לכך עשויה להיות השיר. האם אנו יכולים לחשוב על עולם בלא שירה? אפשר לטעון שמכיוון שהתורה עצמה מכונה "שירה", הרי ממילא בריאת התורה, שקדמה לעולם, כוללת אף את יצירת השירה. אפשר גם לחשוב שהתיאור המטפורי של הבריאה כולה מקיים כשלעצמו את קווי השיר: התוכן והצורה שזורים בו באופן מוחלט וראשוני, בתיאור הבריאה יש שכבות נסתרות הנחשפות בכל פעם מחדש, הוא עמוס באווירה ניגונית וציורית ועוד.
מתוך הפצע
אבל פרשתנו אינה מסתפקת בכל אלה. השיר עצמו מופיע במלוא כוחו:
וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו, עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי, כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה (ד, כג־כה).
שירת למך היא שירת האדם הראשונה, והופעתה כאן מעוררת אותנו לומר: ראו את החידוש הזה. לאחר שהאדם נולד ואף זכה להוליד אחרים, לאחר שהאדם חטא ואף רצח, לאחר שהאדם והאישה מצאו זה את זו, לאחר שהאדם עיבד את האדמה וגידל צאן, אפילו לאחר שניגן בכינור ובעוגב – כעת האדם גם משורר.
הפועל הפותח את מהלכו של למך הוא "ויאמר", אבל בכל זאת אנו חשים בשני פסוקים של שירה יתירה, שירה ממוקדת ואישית, בתוך שירת הפרשה הכוללת. למך אף מדגיש את הצורך שלו בהקשבה ובמאזינים, שהרי הוא מבקש מנשיו לשמוע ולהאזין. למך, שבשינוי סדר האותיות שמו מלך, הוא ביטוי למשורר הנע ונד בתוך עצמו, וזאת במקביל לנדודי הדרך של קין זקנו. הוא גם הראשון שטוען כי שירה אמורה לצמוח מפצע נפשי כלשהו, "לפצעי", וממכה מסוימת, "לחבורתי". בדרך השירה הוא מפליג בחישוביו, החל מ"שבעתיים" וכלה ב"שבעים ושבעה".
אם בכל אלה לא די, גם התוכן של שני הפסוקים הדרמטיים הללו ניתן לפירושים שונים ואפילו הפוכים. הפשט מתייחס כנראה להרג שביצע למך ולנשיו שפרשו ממנו. אך על פי מדרש בראשית רבה, למך כלל לא הרג, ובכל זאת נשיו פרשו ממנו לאחר שכבר התקיימה מצוות פריה ורביה. במילים אחדות משורטט כאן עולם אמוני, ערכי ורגשי, עמוס וחריף: א. יחסיו הטעונים עם נשותיו. ב. בעייתו האישית וההיבט הכולל ו"העולמי" שלה, עד כדי קשר שעשו חז"ל עם המבול הממשמש ובא. ג. האווירה ההכרזתית, מול הכיוון האינטימי והמשפחתי.
רצף האירועים הדרמטי והשוקק של הפרשה נעצר להפסקה שירית, שמסתברת להיות עזה לא פחות. שושלת הדורות נעצרת להרף, ובעוד רגע נשמע על המשכיות אדם וחוה באמצעות שת. ובתווך למך הבוטה והפצוע, הרגיש והמורכב, שר את השיר המובהק הראשון במהלך הבריאה. כל התורה שירה, ודאי וּודאי פרשת הבריאה, ובמהלכן שירו של למך מביא לראשונה את יצירת שירו של האדם היחיד.
צער העולם
אוירה שירית זאת מקבלת תנופה נוספת לקראת סוף הפרשה (ו, ה־ו):
וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.
הלב, מרכז האיברים, מופיע כאן במלוא קצבו – ליבו של האדם, ולהבדיל לכאורה ליבו של הקב"ה. בשני פסוקים רצופים מתעורר הלב שבבריאה, שלכאורה עד כה פעימותיו היו מוסתרות. יצרו של האדם הוא מפתח לכל תווי ניגונו. כאן היצר מתגלה כמי ששואג בתוך האדם כעורב כל היום: רק רע, רק רע! היה יכול הלב הזה לשאוג גם "כי טוב", בדרכה של בריאת העולם. יכול היה להסתפק לפחות בקביעת רע חלקית, ולא "רק" מוחלט. אבל ללב יש שיר משלו, והוא אינו מוכן לקבל גדרים שכאלה. אם הוא מוביל לכיוון מסוים, אז כל עניין אחר נדחה מפניו לעת אחרת, בכוח של שירה אינטנסיבית.
לגבי הקב"ה, התיאור המטפורי־שירי גם הוא מפליג ביותר ומזעזע את הנפש. לכאורה הקב"ה מעציב את עצמו – "ויתעצב". הרי אין מי שיכול להשתתף בפעולת העצב הזאת. אין גם אפשרות לומר משהו רגיש ומרטיט יותר לגבי חישוביו של הבורא. לכן דווקא כאן הביטוי "וינחם ה'" ניתן לתפיסה מסוימת, שהרי הקב"ה אינו "אדם להינחם" (כדברי שמואל הנביא, שמו"א טו, כט).
במקום זה חושפת הבריאה בתוכה את הצער העולמי העמוק והמתסכל על מה שהאדם עלול ומסוגל להביא על עצמו ועל סביבתו. הלב ששר לראשונה הוא הלב שגם מפר את ייעוד בעליו, ומביאו לדממת המבול הצפויה לצוץ בקרוב.
מירון ח' איזקסון הוא משורר, סופר ופרופסור לספרות באוניברסיטת בר־אילן
