אחד־העם הניח את היסודות לחינוך החילוני בארץ ישראל, בהתאם לתפיסתו שיש ליצור כאן "מרכז רוחני". באישיותו הדומיננטית הוא דרבן את "חובבי ציון" לתמוך בבתי הספר העבריים הראשונים בארץ, ובהמרצתו הם הקימו כבר בשנת 1893 בתי ספר לבנים ולבנות ביפו. הוא תמך בהקמת הגימנסיה הראשונה, ביפו בשנת 1906, שהפכה לאחר מכן ל"גימנסיה הרצליה" בתל־אביב, היה ממעצבי דרכה וליווה אותה שנים רבות. שם כבר למדו בנים ובנות במעורב.
אף שלא היה שומר מצוות וכפר בתורה מן השמיים, לאחד העם היה ברור כי ללא המורשת היהודית – סידור, תנ"ך, משנה ותלמוד – אין קיום רוחני לעם ישראל. ברוח זו הוחלט שבגימנסיה "ילמדו את כל הלימודים הלאומיים – תנ"ך, תלמוד, תפלות ישראל וליקוטי דינים, אבל הכל רק לשֵם הספרות העברית ולא לשם הדת". כלומר, הכוונה הייתה שהתלמידים יכירו את "ארון הספרים היהודי", ללא קשר לנותן התורה. מה שמכונה היום "יהדות כתרבות".
אמנם, הנהלת הגימנסיה הנהיגה את לימוד ביקורת המקרא, ויצרה אצל התלמידים אווירה של זלזול בכתבי הקודש. הראי"ה קוק ביקר בחריפות רבה את התנהלות הגימנסיה. באיגרת ששיגר אל לשכת המזרחי בפרנקפורט בשנת תר"ע (1910), כתב:
מה שהרשו לעצמם כעת מנהלי הגימנסיה, לקבץ את שני המינים יחד, צעירים וצעירות, בבית למוד אחד, ובמושב אחד, בלא שום הגדרה של צניעות ודרך היהדות, שהיא גם כן דרך התרבות האנושית ברוב הארצות הנאורות… ד' יודע איזו תוצאות של קלקלות מוסריות תביאנה הנהגות כאלו. על זה ראוי למחות בכל כח. גם נראים הדברים שבכל עת שיעשו נשפים קבוציים במוצאי שבתות, יחללו שבת קדש במלאכות ההכנה בלא בושה…
זהו רק במה שנוגע למעשים. אבל כמה עלינו למחות במה שנוגע לדעות. דבר מפורסם הוא שהמורים, ביחוד של הגמנסיה, בפרט מורה כתבי הקודש, נוטל הוא את נשמת היהדות מלב חניכיו, על ידי דעותיו הקיצוניות באדיקות נלעגה במבקרי כתבי הקדש היותר רעים. איני רוצה לגעל את עטי להציע את כל פרשת ההצעות השפלות… המוצעות לפני צעירינו על ידי המורים המתעים הללו. ואיכה נדום על זה? איככה נחשה? (אגרות ראי"ה, רעט).
באיגרת אחרת השווה אותם הראי"ה למיסיון, מכיוון שהם עוקרים את האמונה מלב התלמידים – אשר בחלקם הגדול באו מבתים דתיים ובהשפעת מורי הגימנסיה הפכו לחילונים (אגרות ראי"ה, תיז).
"מוחלים על כל העושר הלאומי"
אחד העם נלחם על תפיסת עולמו. ב־1911, במסגרת הפולמוס הידוע כ"מאורע ברנר", יצא בחריפות נגד "כנופיא קטנה" של "יהודים לאומים חופשיים", המתנכרים ל"נחלת העבר שלנו המלאה רוח דתי". אלה שונאים כל כך את הדת ואת הדתיים, עד שהם "מוחלים על כל העושר הלאומי שבעבר, ובלבד שלא יהיו נראים כאילו יש להם איזו שייכות לענייני אמונה ודת שבהווה".
לא זו בלבד שאחד העם דגל בלימודי יהדות, הוא דרש שילמדו אותם בהיקף רחב. הוא קבל על כך שבבית הספר אמנם לומדים נביאים ראשונים, ישעיה, ירמיה, מעט מתרי־עשר ומקצת מזמורי תהלים, אך "הרבה מספרי המקרא, ובהם גם מן היותר חשובים (יחזקאל, איוב) זרים הם… לנערים שגמרו למודם בבית הספר שביפו". הוא ביקר בחריפות גם את הוראת התלמוד: "כמה דלה היא ידיעה זו, השאובה מתוך קרעים נפרדים… ארבע שעות בשבוע במשך שמונה חודשים". לאחר אחד הביקורים בגימנסיה כתב: "התלמוד – המלמדים אותו באופן מספיק? הדת והתפילות – הטוב שחסרים לימודים אלו?" ניתן לשער מה היה אומר לו ראה את דלות הלימוד בתנ"ך, ואת היעדרם המוחלט של לימודי תושב"ע ממערכת השעות הנהוגה כיום.
למרות הביקורת, חזונו של אחד־העם החזיק מעמד במשך כחמישים שנה, ברמה כזו או אחרת. עד ראשית שנות החמישים התקיימו בארץ שלשה זרמים חינוכיים: 1. החילוני־רדיקלי, שהדגיש את היחיד, בנוסח ברדיצ'בסקי וברנר; 2. החילוני־סוציאליסטי, שהדגיש את החברה, בנוסח בורוכוב וסירקין; 3. החילוני־מסורתי, שהדגיש את התרבות היהודית, בנוסח אחד העם, ביאליק, א"ד גורדון וברל כצנלסון.
המסלול החילוני־מסורתי היה דומיננטי ברוב בתי הספר החילוניים, ולאחד העם היה חלק ניכר בכך. בזרם זה כמעט מחצית (!) מתוכנית הלימודים יוחדה ללימודי יהדות. בראש ובראשונה למדו תנ"ך, שקיבל את המקום המרכזי ביותר בתוכנית הלימודים. בבתי ספר "חילוניים" רבים אף חייבו את התלמידים לחבוש כובע בעת שיעורי התנ"ך, מתוך כבוד למסורת. בנוסף למדו תלמוד. בפועל למדו בזרם זה למדו בני בורגנים ובני פועלים, בני חילונים, בני מסורתיים ובני ציונים־דתיים. גם המורים בו השתייכו לכל המגזרים: היו בהם חילונים, מסורתיים ודתיים, זאת אף שרובם היו חברי ההסתדרות.
אפילו בבתי ספר רבים של "זרם העובדים" הייתה בתקופת המנדט נטייה ברורה לכיוון החינוך המסורתי־יהודי, מבית מדרשם של אחד העם וביאליק, ומנהיגי תנועות הפועלים א"ד גורדון וברל כצנלסון. כך נמצא כי בחלקם הגדול של בתי הספר היה המצב טוב בהרבה מאשר בגימנסיה של תחילת המאה.
אלא ש"זרם העובדים" הלך ונטה לתפיסה אוניברסלית של מלחמת מעמדות אנטי־דתית, ברוח התנועה הקומוניסטית־אתאיסטית. היו אמנם ניסיונות לשינוי מצד ראשי מפלגות הפועלים, אשר לחלוחית בית אבא עוד זרמה בדמם. לכן הוקמה באמצע שנות הארבעים "ועדה לתגבור לימודי היהדות", שבה השתתפו בין השאר יצחק בן־צבי, זלמן רובשוב (שז"ר), דב סדן ויהודה יערי, שחששו לגורל החינוך היהודי של הדור הצעיר. אך ללא הועיל.
"נבהלתי למראה הבורות"
מתברר שכבר בתחילת שנת 1930 כתב חוקר המקרא הנודע יחזקאל קויפמן לחיים נחמן ביאליק, שהיה מורו לתנ"ך באודסה:
כשהצצתי למה שנעשה בבתי הספר [החופשיים] שלנו, נבהלתי למראה הבורות ועם־הארצות הנוראה השוררת בהם. עתיד בית הספר שלנו להשכיח תורה מישראל בעוד דור אחד או שנים… שמתי לב ביחוד ללימוד ה'הלכה' בבית הספר התיכוני וראיתי את העזובה הנוראה השלטת פה. לומדים בבתי הספר 'משנה' במבחר מקרי ומקוטע. פה ושם לומדים 'תלמוד' עשרה עמודים בשנה. כרסום עצמות יבשות.
התלמידים אינם מוציאים כלום מן הלימוד הזה מלבד ההרגשה שיש איזה קושמר [=סיוט] משעמם שנקרא בשם משנה או תלמוד. וגם אי אפשר שתהיינה תוצאות אחרות ללימוד המקוטע והמקרי הזה. וכך יוצא התלמיד מבית הספר ואין בידו ידיעה כל שהיא מכל אותם העניינים שהם גופי היהדות הישנה ושגם היהדות העממית בזמננו עדיין עומדת עליהם. אינני צריך לבאר לך, לבעל 'הלכה ואגדה', כמה גדולה התקלה הזאת.
קויפמן צדק. המצב רק החמיר והלך, והתורה נשתכחה כמעט לחלוטין ממי שלומד בבתי הספר החופשיים שלנו.
בארבע השנים הראשונות למדינה הפנו פקידי הרישום שני שליש (!) מילדי העולים למוסדות החינוך של זרם הפועלים, זאת בשעה שרובם הגדול הגיע מבתים דתיים או מסורתיים. הייתה זו מעין "המרת דת", או בלשונו של ח"כ דוד צבי פנקס, איש המזרחי:
איני יכול לציין את המצב במחנות אחרת מאשר כפייה מצפונית ואינקוויזיציה נגד דת ישראל. איני יכול לראות במה שנעשה במחנות אלה אלא רצח תרבותי ודתי של שבטים בישראל.
משבר זה גרם להפלת הממשלה בידי המפלגות הדתיות, ובהם המזרחי והפועל המזרחי. אלא שהמצב היה כבר בלתי הפיך, וכך נעשה זרם העובדים לגדול ביותר. מורים רבים בזרם זה השתייכו למפ"ם והזדהו עם "המולדת השנייה", וסחפו את תלמידיהם לכיוון השמאל הקומוניסטי או כניסוחו של בן־גוריון ל"שמד רוסי". בן־גוריון אף הזכיר בהקשר זה את ה"יבסקציה" הידועה לשמצה, זו "המחלקה היהודית" של המפלגה הקומוניסטית, שאנשיה התמסרו לחלוטין לשלטון הסובייטי ופעלו באכזריות נגד אחיהם כדי לעקור כל בדל יהדות.
לאחר חקיקת חוק החינוך הממלכתי (1953), הלך ודעך אופי החינוך התרבותי־מסורתי בנוסח אחד העם. זאת למרות ניסיונות להחיותו, כגון ניסיון "התודעה היהודית" בתקופתו של שר החינוך זלמן ארן. כך הלכה והתרוקנה המערכת החילונית מן היסודות התרבותיים־מסורתיים המשותפים. קבוצת המיעוט הנחושה והאידיאולוגית של השמאל הקיצוני השתלטה על המערכת והתכנים מאז ולמשך עשרות שנים. גם משהתחלפו אידיאולוגיות וגם כשהוכנסו שיפורים בתחום היהדות, הרי שהילדים לומדים מעט מן המעט אודות המורשת שלהם. רובם הגדול אינו מתמצא בסידור התפילה ואינו יודע אף את שמות חלקם הגדול של הספרים בתנ"ך, שלא לדבר על תוכנם. חלקם מתקשה אפילו לענות תשובה מלאה לשאלה כגון מי היו ארבעת האימהות. מקצוע התנ"ך כבר אינו חובה בבגרות, מה שמקרין על היחס ללימוד התנ"ך במהלך כל השנים, שלא לדבר על משנה ותלמוד.
על בעיה זו כבר הצביעה ועדת שנהר (1994), אשר דרשה להשאיר את מקצוע התנ"ך כחובה בבחינות הבגרות, עניין שכבר לא קיים מזה שנתיים. היא גם המליצה להכין תוכנית לימודים שתאפשר לתלמיד בחטיבת הביניים להתוודע אל דף הגמרא ולדרך החשיבה התלמודית. אך בפועל, המגמה בשנים האחרונות היא לצמצם עוד ועוד גם מהמעט שנותר. אפשר רק לדמיין מה היו אומרים האישים שנזכרו לעיל אודות המצב האומלל הזה.
קולו של הרוב הדומם
מדי פעם מתפרסמים דברים של בוגרי החינוך הממלכתי, המפנים אצבע מאשימה כלפי המערכת שלא הנחילה להם ידע בסיסי ביותר. הדבר בולט כשמתארחים בקהילות יהודיות בחו"ל, שבהן בית הכנסת תופס מקום מרכזי. מוכרות הבדיחות על השגריר שהגבאי רוצה לתת לו עלייה, ניגש ושואל אותו "משה בן?", והוא עונה 35… או ההוא שאומר "ברכו את ה' המבורך", הקהל עונה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", והוא פונה לקהל ואומר "אני יודע לקרוא את זה לבד". הדבר אינו מצחיק אלא מצער.
נכון הוא שישנה מסגרת תל"י (הקונסרבטיבית) ועוד כמה מסגרות שבהן מלמדים קצת יותר. אך כל זה מקיף אחוזים קטנים מאוד מהילדים להורים שאינם מגדירים עצמם דתיים ושאינם שולחים לחינוך הממלכתי־דתי (אגב, גם בחמ"ד יש הרבה מה לקדם, בוודאי לפי אחד העם שדרש כי ילמדו את רוב ספרי התנ"ך, אך זה נושא למאמר אחר). לרובם הגדול של ילדי הקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסייה אין מזה שנים רבות מענה לתפיסתה והשקפותיה. קבוצה זו כוללת למעלה ממחצית הציבור בארץ, המגדירה עצמה "מסורתית", ושחלקה הגדול נמצא בחינוך הממלכתי. נוספת לה קבוצה גדולה של מי שמגדירים עצמם "חילוניים", אך מעוניינים במערכת חינוך שתעניק חיבור לתנ"ך, לסידור ולתורה שבעל פה.
אפילו השעות המעטות להעמקת הזהות היהודית שהונהגו בחינוך הממלכתי במשך כעשרים שנה, ואשר זכו לאהדה ותמיכה של הרוב המוחלט של ההורים, הותקפו בידי מיעוט קיצוני אנטי־דתי ("כנופיא קטנה" של "יהודים לאומיים חופשיים", כלשונו של אחד העם), וב"קמפיין ההדתה" חיסלו כמעט את כל השעות הללו.
אם קבוצת הרוב תמשיך להיות "רוב דומם", הרי שבוגרי החינוך הממלכתי עלולים להתנתק מהשורשים היהודיים שלהם, ולעבור "שמד רוסי" כלשונו של בן־גוריון.
