"יחזקאל, הנביא שהיה אדם": הנגשה לספר מקראי מורכב

אני זוכר את הפעם הראשונה ששמענו את הרב אמנון בזק מדבר על "מעשה המרכבה" של ספר יחזקאל. היינו תלמידים צעירים, ועבור רובנו לימוד מעשה מרכבה פירושו היה עיסוק בסתרי תורה, בניסיון להבין את מרכבתו של הא־ל, בספירות ובסודות הקבלה – דברים שרק יחידי סגולה יכולים לעסוק בהם. לכן עדיין חרותה בי הבהירות שבה ניגש הרב בזק ללימוד הפרק הזה, תוך שהוא מכריז שאין בדעתו להיכנס לסתרי תורה, אבל רובד הפשט עצמו של פרק זה שופך אור מנהיר על ספר יחזקאל כולו. זהו אולי "מעשה מרכבה" במובן המודרני של המושג – דבר שהוא פרי תכנון מחושב ומדויק, "מלאכת מחשבת". ספרו החדש של הרב אמנון בזק על ספר יחזקאל מספק הזדמנות טובה לשוב לפרק זה ואל עיקרי הדברים, על פי פרשנותו.

אקדח במערכה הראשונה

פרק א' ביחזקאל הוא מהמיוחדים שבפרקי המקרא. יחזקאל הנביא עומד על נהר כבר שבבבל, השמיים נפתחים, והוא רואה מראות שאינם מתוארים בפירוט כזה בשום מקום במקרא: שרפים, פרצופי חיות, נחושת קלל, חשמל, אופנים ועין תרשיש. דווקא העיסוק בכל פרט ופרט עלול להחמיץ את התמונה הגדולה – משמעותה הכבירה של המרכבה בספר יחזקאל.

מראה המרכבה שרואה יחזקאל על נהר כבר, הוא אקדח שמונח במערכה הראשונה ועתיד לחזור במערכה השלישית והרביעית. הוא נועד לכך שיחזקאל יוכל להבין מסרים חשובים בהמשך. בפרקים ח'־י"א בספר, יחזקאל עובר חוויה בלתי רגילה. מלאך לוקח אותו למעין מסע מעופף מבבל לארץ ישראל. יחזקאל מקבל סיור וירטואלי בחוצות ירושלים והמקדש, ובכל תחנה הוא נתקל בתופעות שונות של עבודה זרה שחומרתן הולכת וגדלה. בפרק י' מתוארת התוצאה הנוראה של המעשים הללו. ואז, יחזקאל רואה שוב את אותה מרכבה שהוא ראה על נהר כבר בתחילת ימיו: "פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר. וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים, הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר" (י, יד).

בתחילה רואה אותם יחזקאל בתוך בית המקדש: "וְהַכְּרֻבִים עֹמְדִים מִימִין לַבַּיִת בְּבֹאוֹ הָאִישׁ, וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת הֶחָצֵר הַפְּנִימִית" (י, ג). אבל אז מתחילה התרחשות. הגלגלים מתחילים לנוע, הכרובים מתחילים לצאת ממפתן הבית. אותם כרובים נושאים על גבם כביכול את כבודו של הא־ל (ומכאן הביטוי "מעשה מרכבה", אף שהמילה מרכבה כלל לא מוזכרת בתיאוריו של יחזקאל): "וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים" (י, יח).

המרכבה לא עוצרת וממשיכה לנסוע, כשהיא נושאת את כבוד ה' אל מחוץ למקדש: "וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה" (י, יט). הנביא מבין שאותה מרכבה שהוא ראה בנהר כבר, ככזו שנושאת את השכינה, עוזבת כעת את המקדש. מעתה ואילך המקדש הוא כקליפה ריקה מתוכן. שש שנים לפני חורבן הבבלים כבר יצא כבוד ה' מהמשכן. הבבלים עתידים להחריב בית חרוב.

דף מסרים

אבל להבנת רבדים נוספים במשמעותה של המרכבה, יש להכיר ויכוח חשוב אחר שמתרחש באותן שנים בארץ ישראל, אצל הנביא המקביל ליחזקאל – ירמיהו הנביא.

בוויכוח של ירמיהו עם נביא השקר חנניהו בן עזור, טוען חנניהו כי "בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל" (ירמיהו כח, ג). את הנבואה הזו נושא חנניהו לאחר שמלך בבל כבר לקח את כלי הזהב מהמקדש והביאם בבלה, בגלות יהויכין. הוא מבטיח לעם שתוך שנתיים תבוא הגאולה, הכול ישוב להיות כמו שהיה, ונבואות הזעם של ירמיהו למעשה לא יתקיימו. לנבואה הזו יש תאריך מדויק: "בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי" (ירמיהו כח, א). מה קורה אם כן כעבור שנתיים? את התשובה אנחנו לא מקבלים מפורשות בספר ירמיהו, אלא דווקא בספר יחזקאל.

נבואתו של יחזקאל, שבה הוא מעופף לירושלים ורואה את הסתלקות השכינה מהמקדש, מתרחשת אף היא בתאריך מדויק שנמסר בפסוקים: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד ה' אֱ־לֹהִים". כלומר, בשנה השישית לצדקיהו, שנתיים לאחר נבואת השקר של חנניה בן עזור, מתברר שלא רק שכלי הזהב לא חזרו, אלא יש החמרה נוספת וקריטית בדרך לחורבן – השכינה עוזבת את המקדש.

למעשה, יש כאן דו־שיח רוחני בין שני נביאים, שמתנבאים באותה תקופה, אך במקומות רחוקים מאוד זה מזה – ירמיהו בירושלים ויחזקאל בבבל. ישנם קשרים דומים בין נבואות השניים, כשלעיתים נראה שהם מקריאים ממש מאותו "דף מסרים". כך למשל גם ביחס של שניהם לתפיסה שלפיה מי שרחק מהארץ רחק גם מהקרבה לא־ל – תפיסה שירמיהו ויחזקאל יוצאים כנגדה בחריפות, כל אחד במקומו שלו (ראו למשל יחזקאל פרק י"א אל מול ירמיהו פרק כ"ד).

לצבור אשראי

ובכל זאת, ישנו הבדל משמעותי בין מגמת הנבואה של ירמיהו למגמת הנבואה של יחזקאל. ירמיהו מנבא עבור העם היושב בירושלים ומנסה, גם כשהחרב החדה כבר מונפת על הצוואר, לתקן את יושבי העיר ולמנוע את החורבן המתקרב. לעומת זאת, נבואת יחזקאל בגלות מיועדת עבור אלו שכבר עזבו את הארץ בגלות יהויכין. מה יחזקאל מנסה, אם כן, להשיג?

את התשובה אנחנו מקבלים בנבואת ההקדשה של יחזקאל: "וְהַבָּנִים קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי לֵב… כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם" (יחזקאל, ב, ד־ה). כלומר, עם ישראל הוא "בית מרי", מורד שאין סיכוי שיקשיב. אם זה המצב, מדוע יחזקאל נשלח אליהם?

הרב בזק מסביר זאת כך: "מהי אפוא מטרת הנבואה של יחזקאל? המטרה מוגדרת כאן במפורש, 'וידעו כי נביא היה בתוכם'. גם אם לא ישמעו ליחזקאל כלל עד החורבן, ידעו שהדברים לא היו מקרה; הם יזכרו את נבואות החורבן של יחזקאל ויכירו שהיו אלו נבואות של נביא אמת. גם אם לא תהיה לנבואת יחזקאל שום השפעה עד החורבן, לפחות תהיה לה השפעה אחריו. יחזקאל אמור אפוא 'לצבור אשראי' על נבואתו, גם אם בשלב הראשון יפנו לו עורף".

דבר זה מוסבר גם מתוך מה שיחזקאל ידע כבר בשלב מוקדם יחסית – מרכבת השכינה עזבה את המקדש. החורבן הוא עובדה מוגמרת. מגמה זו יכולה גם להסביר את סגנון הניבוי של יחזקאל, שמתאפיין במעשים דרמטיים ויוצאי דופן: בניית דגם מיניאטורי של ירושלים, שכיבה במשך 390 יום על אותו צד, אכילת לחם שעורים שנאפה על גללי אדם, גזירת כל שערו בחרב ועוד. מעשים אלו נועדו להיות "ויראליים" ולהיות מופצים בקרב כל יושבי גלות בבל, כדי לצבור כמה שיותר אשראי כאשר בעוד שנים ספורות הם ייווכחו שנבואותיו התקיימו במלואן. כך, מתוך האשראי הזה, יוכל יחזקאל להפיץ גם את נבואות הנחמה שלו, מהיפות שבנבואות הנחמה שבמקרא.

עומק פשוטו של מקרא

הפרשנות של הרב בזק מתאפיינת בניסיון להבין את עומק פשוטו של מקרא. כשמשתמשים במונח "פשט" מתכוונים לרוב להבנת הרובד הסיפורי הבסיסי של הכתובים, אבל כאן הביטוי "עומק פשוטו של מקרא" מבקש לחתור אל הבנת הפשט מתוך יריעה רחבה, שניזונה מהיכרות עם חלקי התנ"ך האחרים, השוואות והקבלות, ושימוש במדרשי חז"ל שנראים כקרובים יותר אל מגמת הפשט.

כקודמיו, ספרו של הרב בזק על יחזקאל פורש יריעה רחבה כרקע לכל פרק ופרק, ומסייע מאוד להבין ולהעמיק בספר מקראי חשוב זה. הכתיבה קולחת ומרתקת, ועם זאת עניינית ולא חזרתית; אין כמעט עמוד שלא נוסף לי בו חידוש. ספריו האחרונים של הרב בזק עסקו בנושאים רחבי היקף, כמו משמעותה של התורה שבעל פה ("ניצחוני בני") ושאלות מרכזיות בלימוד תנ"ך ("עד עצם היום הזה"). כאן הוא שב ועוסק בספר ספציפי מן המקרא, ונותר לקוות שמפעל חשוב זה יימשך גם על ספרים נוספים בנ"ך.

כדי לסיים את העיון בנבואה בנימה אופטימית, נחזור ליחזקאל שרואה את המרכבה עוד פעם אחת נוספת. לאחר הפעם הראשונה שראה אותה בנהר כבר, והפעם השנייה שבה ראה אותה עוזבת את המשכן, רואה יחזקאל את המרכבה גם בבית המקדש העתידי. בנבואתו הוא רואה את אותה מרכבה שמסמלת את חזרת השכינה לבית קודשנו:

וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים, וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ. וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר, וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר, וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי. וּכְבוֹד ה' בָּא אֶל הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים (מג, א־ד).

נתנאל אלינסון הוא ראש מדרשת הערבה. ספרו "קיצור תולדות הישראליות" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים