רון מרגולין היה נער חיפאי בן 16, תלמיד בתיכון הריאלי, כששמע לראשונה על ד“ר יוסף שכטר. המחנכת שלו, שהייתה בעצמה תלמידה של שכטר, סיפרה לו על המחנך המופלא שדורות של תלמידי הריאלי למדו להעריץ, ואף נתנה לנער כמה מספריו. השנה הייתה 1973, חודשים ספורים לפני המלחמה הגדולה שטלטלה את הארץ, ושכטר כבר לא לימד בריאלי ולא בשום מקום אחר, אלא ישב בביתו, כפנסיונר. הוא כתב ונפגש עם אנשים, וניסה להבעיר בהם את האש שבערה בו.
בעקבות מה ששמע מהמחנכת שלו, יצר מרגולין קשר עם שכטר. בתחילה נפגשו באינטנסיביות; לפחות פעם בשבוע, לפעמים יותר. “בעיקר הוא היה מראה לי דברים שכתב, והיינו דנים בהם. פה ושם גם היינו לומדים טקסטים קלאסיים של אחרים“, מתאר פרופ‘ מרגולין, היום חוקר בעל שם של החסידות בפרט ודתות בכלל, המלמד באוניברסיטת תל־אביב. “המפגש עם שכטר שינה את חיי“, הוא אומר. “הוא גרם לי לבחור במסלול המקצועי שהלכתי בו. הייתי נער חיפאי שלא בא מרקע דתי, וגם לא משום היכרות חילונית עם היהדות, והוא גרם לי לראות את העוצמה והיופי שבעולם הזה“.
מרגולין לא היה יחיד. בשנות החמישים והשישים היה שכטר, שבימים אלה מלאו 120 שנה להולדתו, אחד המחנכים המעניינים והמשפיעים במערכת החינוך הישראלית. תפקידו הפורמלי בבית הספר הריאלי בחיפה היה “מורה לתנ“ך“, אך בפועל הוא היה הרבה יותר מזה. הוא היה מחנך בנשמתו, אך גם גאון שהכיר את המקורות היהודיים לפני ולפנים, את מיטב מכמני הפילוסופיות והדתות הגדולות בכלל, כולל דתות המזרח, וגם מיטב הספרות העולמית. כך הוא לימד את תלמידיו כל מה שקשור ביהדות ובחיי רוח בכלל והביא רבים מהם להימשך לעיסוק ביהדות – לא לחזרה בתשובה. רוב תלמידיו היו ונשארו חילונים, אך נחשפו לצד הרוחני שביהדות, לבקשת א־לוהים. זה בסופו של דבר היה היסוד שהעסיק גם אותו לאורך כל חייו.
“סבא היה מאוד אקזיסטנציאליסט בנשמתו“, אומר נכדו, אשר שכטר. “אדם שהדגיש תמיד את החוויה הקיומית, ושאל ביחס לכל דבר ‘איך זה מתחבר אליי, מה זה אומר לי‘. כך עשה גם עם תלמידיו. כשלימד פרק בתנ“ך, או פרק בספרות, השאלה היסודית שעניינה אותו לא הייתה חלוקת הפרק מבחינה טכנית לתקבולות או ‘הסטרוקטורה של הפרק‘, אלא ‘איזו שורה בפרק נוגעת בכם, ולמה‘“.
הוא כל כך אהב את השיחות הללו עם התלמידים, עד שהקדיש להן לא רק את זמני השיעורים, אלא גם את מה שביניהם. “בהפסקות היה נראה הולך עם תלמידיו הלוך ושוב בחצר, ודן איתם בשאלות שעסקו בהן בשיעור או בשאלות חדשות שהם ביקשו לשאול אותו. בכלל, זו גם הייתה צורת החשיבה שלו: תוך כדי הליכה בחדר הלוך ושוב, הליכה שאולי גם עזרה לו להתרכז“. הוא גם נהג להזמין את התלמידים לביתו, לרוב במוצאי שבתות, ושם, בדירת שני החדרים בהדר־הכרמל, על כוס תה בחורף או מים קרים בקיץ, היה ממשיך ומלבן עם תלמידיו את השאלות הגדולות של החיים.
אבל הוא לא רק הציג שאלות, היו לו גם רעיונות ותכנים משלו. שכטר היה יהודי רליגיוזי מאוד. הוא לא היה שומר מצוות במובן של ימינו, כלומר נאמנות קלה כחמורה לכל מצוות התורה, אבל בהחלט מסורתי מאוד. בביתו שמרו שבת וכשרות, בשבתות הלך לבית הכנסת, וחגי ישראל נשמרו אצלו בקפדנות. אך מה שעניין אותו היה להנחיל לתלמידיו את החיפוש אחר הסוד שבבריאה, או כפי שהוא קרא לו ‘העל־אנושי שבאנושי‘ – המונח שבאמצעותו דיבר על אמונה בא־לוהים.
כך קרה ששכטר היה אחד הראשונים בתהליך הרנסנס של היהדות בקרב הציבור החילוני בישראל. הוא לא תכנן להפוך לגורו, לא רצה להיות כזה, ובמידה רבה חסרו לו גם התכונות המאפיינות גורואים: הוא דיבר באופן איטי, עם חזות וסגנון של יהודי גלותי, לא כזה שאמור לקסום לצברים הצעירים והתוססים של הריאלי. אבל איכשהו הקסם עבד. “הוא דיבר איתם על מה שמעניין כל כך הרבה צעירים ברחבי העולם, בטח משכבות האליטה כמו תלמידי הריאלי: מה משמעות החיים, איך יחיו את חייהם באופן הנכון והעמוק ביותר. זה דיבר אליהם“, אומרים נכדיו, אשר ויעקב שכטר.
החוג הווינאי
חלק ממה שעשה את שכטר מיוחד כל כך, אך גם קשה לעיכול אצל חילונים ודתיים גם יחד, הייתה הביוגרפיה המורכבת שלו. הוא נולד בספטמבר 1901 בעיירה קטנה בגליציה, קידרניץ שמה, לאב חסיד צ‘ורטקוב, שהיה מקורב מאוד לרבי, ובעצמו תלמיד חכם גדול. כבר האבא היה דמות יוצאת דופן בעולם החרדי־חסידי של גליציה: חסיד מן השורה במראהו, אך מודרני בנשמתו. הוא היה משכיל מאוד, ובביתו היו גם לא מעט ספרי חול. האב בלט גם באהדתו לתנועה הציונית, ואפילו שילם מדי שנה את דמי החבר של התנועה (“השקל הציוני“). כך ניטעו בנשמתו של בנו הלמדנות היהודית, ולצידה פתיחות וסקרנות אנושית.
הבן נחשב לעילוי גדול מילדותו. הנכדים מספרים ש“כילד, אנשים היו אומרים לו מספר של דף בש“ס, והוא יכול היה לומר מה הסוגיה שעליה מדובר שם“. בגיל 14 כבר סיים כתיבת ספר עב כרס של הערות לכל מסכתות התלמוד.
מלחמת העולם הראשונה קטעה את האידיליה של ילדותו. מדינות אירופה קמו זו על זו, אימפריות בנות מאות שנים נקרעו, וכרגיל היהודים שילמו את מחירן של מלחמות לא להם. משפחת שכטר נדדה בין מקומות שונים לאורך המלחמה. כשהסתיימה המלחמה והמשפחה חזרה לקידרניץ, שכטר כבר שאף להתקדם. פניו היו מועדות לווינה, בירת האימפריה ההבסבורגית שזה עתה התפרקה. למרות החשש של אביו משינויים רוחניים שיחולו בבן בעוברו לווינה, הוא בירך את בנו על ההזדמנות. רק בקשה אחת הייתה לו מבנו: תקפיד לפחות על המצוות העיקריות. ואכן, לאורך כל חייו הקפיד שכטר על מצוות השבת והכשרות, שאותן ראה כעיקריות.
הוא התקבל כמורה לתנ“ך, תלמוד ופילוסופיה בבית המדרש לרבנים שיסד הרב צבי פרץ חיות בווינה, והוסמך גם לרבנות ולדיינות אצל הרב ירוחם פישל אראק. אשר שכטר: “כשסיפרתי לפרופ‘ שלום רוזנברג מי הסמיך את סבא, הוא היה בשוק. הוא שאל אותי ‘אתה בטוח?‘, וסיפר שהרב ירוחם פישל, שהיה מגדולי תלמידי החכמים של התקופה, בקושי הסמיך תלמידים“.
פרופ' רון מרגולין: בסוף ימיו הוא אמר לי "טעיתי כשהשקעתי את כל המרץ שלי בעולם החילוני. אם יש סיכוי לחלום שלי זה רק בציבור הדתי־לאומי. אין בו קיפאון כמו אצל החרדים, ויש להם בסיס ידע ועניין בהתחדשות יהודית"
במקביל החל שכטר ללמוד פילוסופיה ולוגיקה באוניברסיטת וינה, אצל פרופ‘ מוריץ שליק, והפך לעוזרו הקרוב וגם לחבר מן המניין, מן החברים הצעירים ביותר, ב“חוג הווינאי“ שנודע לתהילה ברחבי העולם האקדמי – קבוצת עלית של פילוסופים שהתקבצה סביב פרופ‘ שליק. את עבודת הדוקטורט שלו, שעסקה בחיבורו של הפילוסוף ניקולאי הרטמן על המטפיזיקה של ההכרה, סיים בגיל שלושים. באותה שנה כבר התפרסם גם ספרו “אקדמות לדקדוק ביקורתי“, במסגרת הסדרה היוקרתית ששליק היה אחראי עליה, “כתבים בהשקפת עולם מדעית“.
בזכות החינוך העברי שקיבל ידע שכטר עברית על בוריה, והוא החל לשלוח מאמרים גם לכתבי עת הגותיים וספרותיים שהתפרסמו בארץ, כמו “מאזניים“ של אגודת הסופרים, או “גליונות“ בעריכת המשורר יצחק למדן. ב־1937 כבר פרסם חוברת שלמה בעברית, בשם “מבוא קצר ללוגיסטיקה“; הוא התכוון כמובן ללוגיקה. החוברת הזו נחשבת היום למחקר הראשון שהתפרסם בעברית בתחום הלוגיקה. פרופ‘ שמואל הוגו ברגמן, מגדולי הפילוסופים היהודים של המאה העשרים, כתב עם הופעתה: “הספר הזה הוא ספר מקורי שנכתב בעברית על ידי בעל מקצוע שהצטיין כבר על מחקריו בשדה זה. הופעתו היא בעיני תחנה חשובה בדרך אל יצירת ספרות מדעית עברית“.
בעקבות סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, ב־1938, החליט שכטר לעלות לארץ. הוא השאיר מאחוריו לא רק את ההורים, שהגיעו לכאן רק כמה שנים אחר כך, אלא גם כתבים רבים שאבדו לנצח. עם הרקע האקדמי המכובד שלו, היה טבעי ששכטר ישתלב באוניברסיטה החדשה שבירושלים, האוניברסיטה העברית. הוא אף קבע לשם כך את מושבו הראשון בארץ בירושלים, אבל זה לא קרה. נכדיו, התאומים אשר ויעקב שכטר, משוכנעים ששמו לו רגליים; אולי מצד כאלה שחששו כי הוא יאפיל עליהם. “הרי זה לא ייתכן שאיש כמוהו לא יתקבל לאוניברסיטה, שהמעמד של חלק מהפילוסופים שכיהנו בה לא התקרב לשלו“, הם מציינים.
כיוון שתקוותו להתקבל לאקדמיה נכזבה פנה שכטר לתחום החינוך, ועשה בו חיל גדול לא פחות מזה שהיה צפוי לו באקדמיה. תחילה לימד בגימנסיה שלווה בתל־אביב, וכעבור זמן קצר, ב־1941, קיבל את ההזמנה מד“ר בירם לבוא ללמד בריאלי. תחילה לימד יהדות בגימנסיה שלווה בתל־אביב, וכשיצא שמעו כמחנך נערץ, קיבל כעבור זמן קצר, ב־1941, הזמנה ממנהל הריאלי בחיפה, ד“ר ארתור בירם, לבוא וללמד שם. שכטר נענה בשמחה, ומאז ועד סוף חייו חי בעיר הכרמל.
שנתיים אחר כך, והוא כבר בן 42, התחתן לראשונה עם נטע, שהוא קרא לה “נטי“. נכדיו זוכרים זוגיות מופלאה ביניהם: “הם היו הולכים לכל מקום יחד. כשפעם מישהו מהם היה נראה בלי השני, אנשים שאלו אם השני חלה. הוא גם היה מקריא לה כל דבר שכתב, ומבקש את חוות דעתה. לא תמיד הוא היה מסכים עם דעתה, ולפעמים פרסם גם דברים שלא נראו לה, אבל תמיד זה עבר דרכה. פעם הגענו אליו ללמוד גמרא, והוא אמר ‘רגע, עוד לא גמרתי להקריא לנטע‘. הוא הקריא לה טיוטה של מאמר שכתב באותם ימים. רק כשסיים וקיבל את ההערות שלה, התפנה ללמוד איתנו“.
תרגם את מושגי התלמוד
אחד מתלמידיו באותם ימים סיכם לימים את השפעתו של שכטר עליו: “אני זוכר שאמרו לי שיש בבית הספר מורה שהוא גם מחנך, וזה היה פלא בעיני. רציתי לראות את הקוריוז הזה. ובאמת, בהיותי בן 14־15 נוכחתי לדעת שיש מישהו שמדבר על נושאים שמעסיקים ומעניינים אותי. הדבר היסודי הראשון היה שהרגשתי כי שאלת הערכים היא שאלה פנימית, ושמה שיכול לשנות את חיי האדם זה רק משהו הנמצא בתוכו. דבר כזה לא נשמע בשום מקום סביבי. רק ד“ר שכטר אמר שהצד הפנימי, שהוא מעבר לעולם של החיים הרגילים, הוא שקובע בחיים“.
תלמיד אחר אמר: “אנחנו, חניכי תנועות הנוער, למדנו שהדת או היהדות היא ריאקציה. היא שגרמה לנו לחיות בגלות ועלינו להשתחרר ממנה. והנה בא אדם המסמל את היהדות הגלותית… המהפך חל אצלי בכיתה י“א. התחלתי אז ללמוד אצלו ספרות עברית וגם כתבים פילוסופיים, בעיקר כתבי אפלטון, וכן כתבי הרמב“ם ור‘ יהודה הלוי, ואז היחס אליו השתנה. זו הייתה תקופה שבה חיפשנו המון בעצמנו, ובפעם הראשונה נתקלנו במורה שדיבר על הדברים שעניינו אותנו. בפעם הראשונה באנו לשיעור כדי באמת לשמוע מה נאמר בו“.
שכטר השתדל בעיקר לתרגם את מושגיה העתיקים של היהדות לעולמם המודרני של התלמידים. כך, למשל, כדי להקל על שיעורי התלמוד שנתן, הוא חיבר ספר בשם “אוצר התלמוד“ ובו הסביר את מושגי התלמוד בשפה מודרנית. ביום הכיפורים היה שכטר מכנס את תלמידיו בבית הספר. הם לא התפללו, לרובם זה לא התאים, אבל שכטר מסר להם הרצאה “על התשובה בזמן הזה“. לא הייתה לו כוונה להפוך אותם לשומרי מצוות; הוא עצמו לא הקפיד על כל המצוות. תשובה מבחינתו הייתה חזרה לחיים רוחניים, חיים שהא־לוהי, “העל־אנושי שבאנושי“, עומד במרכזם.
הרבה לפני תרבות המסכים נהג שכטר לומר לתלמידיו שהעידן המודרני מקשה על האדם להתייחד בשקט עם עצמו ועם נשמתו, ואנשים נדרשים אפוא להכרעה האם יעזו לפרוש, ולו במידת מה, מן הציבור כדי “להיות עם עצמם“, או שיוותרו על נשמתם לטובת הצורך החברתי. יתר על כן: מרוב פחד מהא־לוהי, אנשים מתמכרים לצרכים החומריים. במקרים טובים יותר, מתוך אותו פחד הם גם מתמסרים לאידיאלים חברתיים שונים:
משום שאין לאנשים בדורנו זמן לעשות את חשבון נפשם, משום שההמוניות בולעת אותם, ולכן נוח להם בשיטות המצדיקות את התבטלותם בהמון. וכיוון שקשה להם לגרש את האלוהי ולהישאר בלא כלום, הם יוצרים לעצמם אליל ודבקים באלילם באופן מחריד. כשמראים להם שהאליל אין בו ממש, הם מתמרמרים על מתקיפו ואינם מונעים את עצמם מלהכחיש עובדות שאמיתותן גלויה וידועה לכל…כי זהו השריד האחרון הדל שנשאר להם משאיפותיהם לנעלה, ולעתים קרובות הם מנמקים את הדבר בפשטות ואומרים: אם לא זה – מה נשאר לנו? ודווקא ההגנה הזאת על האליל מעודדת, כי ממנה אנו למדים שעדיין יש בו באדם שאיפה לערך ("על התשובה בזמן הזה“).
כה גדולה הייתה השפעתו של שכטר על תלמידיו, עד שכמה מהם הלכו והקימו גרעין נח“ל של תלמידי שכטר. הם כונו “השכטריסטים“, אף ששמו הרשמי של הגרעין היה “יובל“. כשסיימו את השירות הצבאי החליטו להמשיך ולהקים יחד יישוב ברוחו של מורם, אך אז הסתבר שהמוסדות המיישבים לא ממש מתלהבים.
הנכד יעקב: “כל ההתיישבות אז הייתה מאוד מפלגתית, ומאוד מוכוונת חקלאות. ופתאום מגיעה חבורה צעירה שרוצה להקים ישוב שעיקר עיסוקו יהיה העיסוק הרוחני, ועוד ללא שום זיקה לתנועה מיישבת. לא רצו לתת להם קרקע להתיישבות. עד שהגיעו ליוסף ויץ, מראשי הקרן הקיימת, שהיה במשך שנים מראשי מפעל ההתיישבות הישראלי. ויץ דווקא התלהב מהם, ואישר להם נקודת יישוב בגליל המערבי. ליישוב שהקימו קראו יודפת, על שם יישוב בשם זה ששכן באזור הגליל בימי בית שני, ונחרב במרד הגדול ברומאים“.
יודפת החדשה הייתה פורצת דרך לא רק באופי היישוב – אחריה קמו יישובים נוספים בעלי מיקוד רוחני, כמו הרדוף ואור הגנוז – אלא גם במיקום. כשקמה, ב־1960, זו הייתה הנקודה היהודית היחידה במערב הגליל; סוג ראשון של יישוב קהילתי קטן, מהסוג שלימים ימלא את הגליל ויתרום לייהודו. עם הקמתה התגלה שכטר כאדם שראשו אולי בשמיים, אבל רגליו בהחלט על הקרקע: “רבים ממקימי יודפת דווקא רצו לעסוק בחקלאות, ושכטר חיבר אותם לאנשי שדה־אליהו, שילמדו אותם חקלאות אורגנית“.
ביישוב החדש אכן בלטה הרוחניות היהודית, דווקא משום שהתושבים לא הגדירו עצמם כדתיים. למרות חילוניותם, אנשי יודפת הקימו מן הרגע הראשון בית כנסת, ובשבתות וחגים התקיימו בו תפילות. את לילות שבת ולילות החגים חגגו במשותף. יובל אבידור, בן הדור השני ביודפת שלימים חזר בתשובה במובן המקובל של המילה, אומר: “למרות שאני כבר הרבה שנים בעולם הדתי, והכרתי הרבה רבנים ואנשים מרשימים, בלילות שבת ביודפת הרגשתי את קדושת השבת באופן שמעולם לא הרגשתי כמותו“.
אבל במשך השנים חלה התרחקות מסוימת בין אנשי יודפת ושכטר. זאת משום שלימים נהו אנשי יודפת פחות אחרי היהדות, ויותר אחרי תורות רוחניות זרות, בעיקר אלו של גיאורג גורדייף, מיסטיקן יווני־ארמני, ופטר אוספנסקי, מיסטיקן רוסי שהיה מתלמידיו של גורדייף. שכטר עצמו היה כנראה האיש שהכיר להם את התורות האלה. אך כמו שאומר מרגולין, “הוא התכוון שהתורות האלה יהיו בבחינת אמצעים טכניים כדי להעלות ולרומם את החיים היהודיים. אבל רבים ביודפת נשבו כל כך בקסמן של התורות האלה, שהתחילו להתמקד בהן וזנחו את הפרקטיקה היהודית“. על פי הנכד אשר, זה היה צפוי במידה רבה: “התורות של גורדייף ואוספנסקי מאפשרות להתמקד בחוויה הרוחנית עצמה, בלי להתאמץ בלמדנות יהודית או במחויבות למצוות. זה הרבה יותר קל, וממילא גם יותר מפתה“.
שכטר כעס על השינוי, ובינו לאנשי יודפת התעוררו ויכוחים לא מעטים. עם זאת, הוא הקפיד שלא לקרוע את החוטים. הוא המשיך לבוא ליודפת ולראות בה את ביתו השני. למעשה, אומרים הנכדים, הוא בילה ביודפת את התקופה החשובה ביותר של השנה היהודית – מראש השנה ועד סוכות. עם מותו ב־1994 הוא גם נקבר ביודפת, וחמש שנים אחריו נקברה שם גם אשתו.
נפל בין הכיסאות
לכאורה אפשר לראות בשכטר את נביא הניו־אייג‘ הישראלי, מי שחיפש פה רוחניות הרבה לפני אחרים. אבל תיאור כזה ישטיח את דמותו, שכן שכטר אמנם חיפש רוחניות, אבל כזו שמושתתת על אדני היהדות ועל למדנות ומסורת, בעקבות הבית שבו גדל; בוודאי לא רוחניות אינסטנט. הטכניקות הרוחניות כמו מדיטציה, יוגה ועוד, שהוא עסק בהן ואף קירב אליהן את תלמידיו, היו מבחינתו אמצעים ליעד, לא היעד עצמו. לכן התאכזב כל כך כשתלמידיו לשעבר העדיפו להתמקד בטכניקות, במקום ברוחניות היהודית.
יהיה נכון יותר לראות בשכטר את נביא ההתחדשות היהודית של הדור האחרון. זו שבניגוד לשנות השישים והשבעים כבר מעוגנת עמוק בתוך עולם המקורות, התפילות, הניגונים והמסורת היהודית. בהקשר זה אומר מרגולין ששכטר הקדים את זמנו בדור שלם. “בתקופה שבה חי, המעשה החלוצי היה העיקר. העולם הדתי, אפילו הרוחני, נראה לרוב הצברים כשריד לעולם גלותי“. כך מסביר מרגולין את העובדה ששכטר לא זכה לכבוד ולמעמד שלכאורה הגיעו לו.
ועדיין נשאלת השאלה מדוע כאשר רנסנס היהדות ועידן ההתחדשות היהודית כבר הגיע, לא הפך שכטר, לפחות בדיעבד, לדמות מרכזית בו. יתר על כן: כל אנשי ההתחדשות היהודית מכירים את דמותו וכתביו של שכטר. חלק מן המבוגרים שבהם אפילו טרחו לעלות אליו לרגל לחיפה, ולשוחח איתו כשעוד היו מחפשים צעירים. מדוע אפוא בבגרותם לא הפכו אותו לדמות משמעותית בתפיסתם החינוכית, כפי שהפכו דמויות כמו ביאליק, גורדון ואף ברנר?
לדעת מרגולין, הדבר נובע מכך ש“שכטר רצה מאוד רוחניות יהודית, אבל לא הסתפק בה אלא רצה שהיא תהיה קשורה קשר עמוק ליסודות האחרים של המסורת היהודית: הלמדנות, התורות החסידיות, המסורת והמעשים עצמם. כל זה עדיין מרתיע רבים“. נדמה שיש כאן רובד נוסף: שכטר נפל בין הכיסאות. בשביל החילונים הוא היה בסופו של דבר “דתי“ מדי. אמנם לא במובן של שמירת מצוות, אלא בציפייתו שהמהפכה הרוחנית שהוא חלם עליה תחזיר את היהודים גם ללמדנות ולמסורת. ואילו בשביל הדתיים הוא היה “פתוח“ מדי; מוכן מדי לוותר על שמירת מצוות ברורה, קלה כחמורה, לטובת הרוחניות.
“רבים מאנשי ההתחדשות היהודית בעולם הדתי בעשורים האחרונים ידעו על שכטר, הכירו את כתביו, ואף נפגשו איתו והוא השפיע על עולמם. אבל בגלל שלא היה אורתודוקסי, ואפילו לא ממש דתי במובן ההלכתי של המושג, הם חששו להודות בזה“, אומר מרגולין. “זה קרה גם לבני דורו וגם לצעירים יותר. כך למשל, נחמה ליבוביץ למדה ממנו הרבה רעיונות בתחום פירוש התנ“ך, אבל היא מעולם לא ציטטה אותו. גם הרב משה צבי נריה היה בקשר טוב איתו, אבל לא סיפר על זה. אני יודע שהרב שג“ר מאוד הושפע ממנו, וגם שלח אליו כמה מתלמידיו הבולטים, כמו הרב דב זינגר ודודו ליברמן. אבל שוב, גם הם לא נטו להודות בקשר ובהשפעה הזו. גם זה השפיע לרעה על ‘הנוכחות‘ שלו במהפכת ההתחדשות היהודית“.
באחת השיחות האחרונות שקיים עמו מרגולין, תהה שכטר בגילוי לב על קהל היעד שאליו פנה כל השנים: “כבר לא היינו בקשר אינטנסיבי באותה תקופה. הייתי כבר אדם בוגר, ולא גרתי בחיפה“, מספר מרגולין. “אבל לפעמים הייתי מבקש לשוחח איתו, ואחת השיחות האלה התקיימה כעשור לפני מותו. במהלך השיחה הזו הוא פתאום אמר לי: ‘אתה יודע, טעיתי טעות גדולה כשהשקעתי את כל המרץ שלי בעולם החילוני. שם יש יותר מדי התנגדויות וגם פחות מדי מטען בסיסי של ידע. אם יש סיכוי לחלום שאני רוצה בו, זה בסופו של דבר רק בציבור הדתי־לאומי. שם יש רבים שאינם קפואים כמו החרדים, ומצד שני יש להם גם בסיס ידע וגם בסיס של עניין בהתחדשות יהודית‘. הופתעתי מאוד מהדברים האלה. אבל בסוף ימיו הוא באמת האמין שהמהלך שלו יכול יותר להתאים לבוגרי החינוך הדתי, לפחות אלה מהם שנמצאים בחוסר נחת מהמיינסטרים הדתי הרגיל. ובאמת, כל הכתיבה על שכטר בעשורים האחרונים נעשית על ידי אנשי הציונות הדתית“.
