בראש השנה אנו מכריזים כי העולם אינו בנאלי

תפילות ראש השנה מאפיינות את היום הזה בשלושה אופנים מרכזיים: יום בריאת העולם ("היום הרת עולם"), יום הדין ("היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים") ויום הזיכרון ("אִמרו לפנַי זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני"). הזיקה בין שלושה מאפיינים אלה משתקפת מנוסח התפילה: זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן… כִּי זֵכֶר כָּל הַמַּעֲשִׂים לְפָנֶיךָ בָּא וְאַתָּה דּוֹרֵשׁ מַעֲשֵׂה כֻּלָּם".

בדברים שלהלן אבקש לעמוד על הקשרים שבין בריאת העולם, הזיכרון והדין באמצעות הגותה של הפילוסופית היהודית־אמריקנית השנויה במחלוקת חנה ארנדט. בספרה "המצב האנושי" מחלקת ארנדט את פעולות האדם לשלוש קטגוריות מובחנות:

א. Labor – פעולה המכוונת לשרידות החיים האנושיים ומילוי הצרכים הפיסיולוגיים והקיומיים – תזונה, הִתרַבות והגנה. בניגוד לתיאור מצבו של אדם הראשון בגן עדן, החיים האנושיים מחייבים את בני האדם לעמול על מנת לשרוד ולהתקיים לאורך זמן: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". אציע לכנות את אופן הפעולה הזה "עמל".

ב. Work – פעולה תבונית המכוונת לשכלול העולם, ורתימתו לטובת רווחת האדם. בניגוד לאופן הפעולה של העמל, מונח זה מדגיש כי האדם אינו רק שחקן במגרש של חוקי הטבע, שצריך לשרוד את מלחמת הכול בכול, אלא הוא מעצב, יוצר ומשכלל את העולם לטובתו. אופי פעולה זה מהדהד את ציווי א־לוהים לאדם "מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ", ומזכיר את תיאורו של הרב סולובייצ'יק את איש ההדר: "באדם הראשון שולטת שאיפה אחת, לחשל את הכוחות הטבעיים היסודיים לשלוט בהם ולהעמידם לרשות עצמו". בדומה לביטוי המקראי לפעולת הקמת המשכן, ניתן לכנות פעולה זו "מלאכה". זוהי פעולה הדורשת תבונה וכישרון, ותוצרתה היא שכלולו של היש הסובב אותנו.

ג. Action – פעולה המובילה ללידה של מציאות חדשה שלא ניתן לצפות אותה מראש, ואף לא ניתן לשכפל אותה פעם נוספת. זוהי פעולה סינגולרית וייחודית, שיש לה טביעת אצבע חד־פעמית, המאפשרת התגלות אותנטית של הסובייקט הקונקרטי. בלשונה של ארנדט:

מטבעה של התחלה שמשהו חדש, שאי אפשר לצפות לו מתוך כל מה שאולי התרחש לפניו, יוצא לדרך…. העובדה שהאדם מסוגל לפעולה פירושה שאפשר לצפות ממנו לבלתי צפוי, שהוא מסוגל לבצע את מה שהוא בלתי סביר עד לאינסוף. וגם זה אפשרי רק משום שכל אדם הוא ייחודי, כך שבכל לידה בא לעולם משהו חדש ומיוחד במינו (המצב האנושי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 210).

קשה לתרגם את המונח action, הקשור לתפיסת האדם כסוכן מוסרי ייחודי ורפלקטיבי (agent), אולם אציע לתרגמו ל"יצירה".

לדעת ארנדט, שני אופני הפעולה הראשונים – עמל ומלאכה – קיימים גם בעולם בעלי החיים. כך, לדוגמה, בניית קן למגורים, הקמת סכר לשליטה בזרם מי הנהר או חפירה של מערכת מחילות מתוחכמת, אלו הן מלאכות הדורשות תבונה, אך אף שהיכולות האינטלקטואליות של האדם מאפשרות לו להגיע להישגים גבוהים מאלה של בעלי החיים בשליטה בכוחות הטבע, לדעת ארנדט זהו הבדל כמותי ולא איכותי. בניגוד לעמל ולמלאכה, פעולת היצירה ייחודית בעיניה רק למין האנושי.

משבר המודרניות

כדי להסביר מהי פעולה זו, ארנדט מצביעה על השפה האנושית. השפה היא אמצעי תקשורת, וככזו היא קיימת גם בעולם בעלי החיים ואף בעולם הצומח. אולם הדיבור האנושי הוא גם יצירה, המאפשרת למדבר לחשוף את כמוסותיו הפנימיים ולהביא לעולם דבר חדש וייחודי שלא ניתן לשכפול. כך לדוגמה, סיפור, שיר או מכתב אלו יצירות שמעצם הגדרתן הן חד־פעמיות ומשקפות את תמצית הקיום האנושי. לדעתה, המאפיין את המין האנושי הוא האינקומנסרביליות (אי־מדידוּת) של הסובייקט. כלומר, העובדה שלכל סובייקט יש טביעת אצבע ייחודית משלו, אשר יכולה להביא לעולם יצירה שונה וחד־פעמית שאין לה תחליף ואיננה ניתנת לשכפול. עובדה זו חושפת כי האדם הוא ייחודי ומיוחד, ואין שני לו. במילותיה של ארנדט, זו פעולה שמגדירה "מי שהם" ולא "מה שהם".

ארנדט הייתה מהמבקרים הגדולים והעמוקים של המודרניות. היא זיהתה בתהליכים שהתרחשו במחצית הראשונה של המאה העשרים כיצד הפרויקט המודרני מכוון להעביר את האנושות מיצירה, לעמל ומלאכה. להשקפתה, אף שלפי האתוס הליברלי המודרניות מעניקה לאדם חירות, למעשה המפעל המודרני רותם את האדם לטובת שכלול העולם האובייקטיבי ומוחק לחלוטין את הסובייקט, בתהליך המכונה על ידה "בנאליות" (כידוע, השימוש במונח זה בספרה "הבנאליות של הרוע" כדי לתאר את זוועות הנאצים, ספג ביקורת רבה).

החיים המודרניים הם בהכרח בנאליים, שכן הם מבוססים על קומודיפיקציה (הַסְחָרָה), וזו מבוססת בהכרח על יצירת סטנדרטיזציה אשר מבטלת את השונות ויוצרת תבניות קבועות. הנוחות של אתרי השוואת המחירים, כדוגמת אמזון ואחרים, משקפת היטב תהליכים אלה. הכול סחיר וזמין, הכול דומה, והכול ניתן להשוואה כמותית. לכל מוצר מוצמד מספר קטלוגי המזכיר לנו שתמיד נוכל להשיג מוצר חלופי תחתיו. המושגים של "ייחודי" ו"חד־פעמי" כמעט נעלמו מהחיים המודרניים, והם שמורים רק לאספנים ואנשי הארכיונים.

לפי ארנדט, כדי להתמודד עם הפחד ועם חוסר היציבות של הקיום האנושי, המודרניות ביקשה לייצר מערכת חליפית, כמעט רובוטית וקבועה, לקיום האנושי. כולנו נהנים מכך – אנו מרגישים יציבים, חזקים ובלתי פגיעים – אולם המחיר הוא ויתור על המאפיין המשמעותי ביותר של המצב האנושי – מודוס הפעולה של היצירה. היכולת להיות סובייקט אותנטי וחד־פעמי.

כאן נכנסת חשיבותו של הזיכרון. לדעת ארנדט, הזיכרון הוא השיקוף של תפיסת האדם כיוצר. בעוד שהעמל והמלאכה הופכים להיות חלק מהעולם האובייקטיבי ונטמעים בסטרוקטורה של היש, שכן עבור האדם המודרני פיתוחים טכנולוגיים כדוגמת תרופות, טלפונים ומכוניות הם חלק אינטגרלי מהעולם האובייקטיבי (ולא מהאדם) – הזיכרון הוא המרחב היחיד שמעניק קיום לאדם וליצירה. הסיבה לכך היא שהיצירה קשורה באופן אינהרנטי לפועל עצמו ולזהותו האינדיווידואלית, ולא לעולם האובייקטיבי. אין ערך אובייקטיבי לציור, לשיר או לכל יצירה אחרת, בלא הזיקה אל היוצר. זיקה זו נוצרת באמצעות המרחב של הזיכרון, והוא שמעניק לה פשר. הזיכרון הוא שקושר בין הסובייקט לטביעת האצבע שלו בעולם.

במובן זה, יצירה אינה רק תוצר שהוא אובייקט, אלא גם פעולה שתכליתה לבטא את הסובייקט. כך, לדוגמה, טבעת נישואין, הקדשה על ספר ועוד מוצגים שאנו מייחסים להם משמעות – מקבלים את ערכם בזכות היכולת לזכור ולשייך בין האובייקט ובין הפועֵל. כאשר קשר זה ניתק, הדבר הופך לאובייקט אילם וחסר משמעות. זה איננו זיכרון אינפורמטיבי, אלא זיכרון פורמטיבי וטרנספורמטיבי, אשר משפיע על הזוכר ומחולל בו שינוי אשר מעניק מרחב קיום לסובייקט. "וַיִּזְכֹּר אֱ־לֹהִים אֶת נֹחַ"; "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק, וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּוֹר".

נגד הבנאליות

הסוגיה המרכזית ביותר בהגות היהודית בימי הביניים היא בריאת העולם. כמעט בכל התחומים קיבל הרמב"ם במורה הנבוכים את תורתו המדעית של אריסטו והעניק לה בכורה על פני פשטי המקראות, למעט בשאלת הבריאה. עמדתו של הרמב"ם ביחס לסוגיית הקדמות לא נבעה משיקולים מדעיים, אלא משיקולים תיאולוגיים טהורים: "אמונת הקדמות על הצד אשר יראה אותו אריסטו… היא סותרת הדת מעקרה, ומכזבת לכל אות בהכרח, ומבטלת כל מה שתייחל בו התורה".

הבריאה, לדעת הרמב"ם, משקפת פעולה אשר נעשית מתוך רצון חופשי ובחירה, ולא מתוך הכרח. בשפתה של ארנדט, הבריאה היא יצירה ולא מלאכה. בניגוד לכך, האמונה האריסטוטלית בנצחיות העולם הופכת את הקיום האנושי לבנאלי ולמובן מאליו, ומרוקנת אותו ממרחב המאפשר קיום ממשי לסובייקט. על רקע זה, ההכרזה כי העולם הוא נברא אינה מצביעה רק על הבורא עצמו, אלא היא הבסיס לאמונה כי למעשיו של האדם יש משמעות, ודחיית הגישה הבנאלית המשתקפת בתסכולו העמוק של מחבר ספר קהלת: "מה שהיה הוא שיהיה… ואין כל חדש תחת השמש".

במובן זה קיים קשר עמוק ומהותי בין יום בריאת העולם ובין יום הזיכרון ויום הדין. האמונה בבריאת העולם מרכזית בתיאולוגיה היהודית מפני שהיא משקפת את העובדה שהעולם אינו מצב נתון וסטטי, אלא "יצירה" מחודשת ומכוונת. בכך נוצר קשר בין העולם הנברא ובין א־לוהים היוצר, באמצעות הזיכרון: "זכר למעשה בראשית". כתמונת ראי לכך, הדין מחייב מרחב של זיכרון הקושר בין האדם ובין פעולותיו בעולם ובכך מעניק קיום לסובייקט. במובן זה, הדין משקף כי מעשיו של האדם הם בעלי משמעות, וקיומו של הסובייקט מתאפשר בזכות הזיכרון.

גם במשפט המודרני, הדרישה הבסיסית והמוכרת בדין הפלילי של היסוד הנפשי, נועדה לקבוע כי הפעולה שנעשתה מיוחסת לאדם. אדם שאינו בר דעת אינו יכול להיות מואשם מפני שהמעשה שעשה, חמור ככל שיהיה, כלל אינו מיוחס לו. אולם מהו הדבק המאפשר לייצר רציפות בין הפועל לפעולה, ומגשר על הנפרדות של השניים? תשובתה של ארנדט לשאלה זו היא: הזיכרון. אף שכאשר הפעולה מסתיימת במרחב הזמן ניתק הקשר בין הפעולה לבין הפועל – המרחב של הזיכרון, הבא לידי ביטוי בקיומם של עדים הזוכרים את המעשה, מאפשר לשמר את הקשר ומעניק לו קיום.

בראש השנה – יום בריאת העולם – אנו מכריזים כי העולם אינו בנאלי; כי יש לאדם מרחב פעולה ליצירה מחודשת וייחודית שאין לה תחליף; וכי פעולה זו נחרטת בזיכרון הקוסמי האינסופי של א־לוהים:

אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם, לְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמוֹת וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית, כִּי אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ.

ד"ר עדיאל זימרן מלמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובמרכז האקדמי פרס