כדי להתחיל לקרוא את ״המגרפה״, ספר שיריה החמישי של המשוררת שרון אס, יש לעבור מצב תודעה אל מרכז כובד שונה לחלוטין מזה המוכר לקורא השירה כיום; אותו שינוי הנדרש מהקורא שעה שהוא עובר מקריאת שירה מודרנית לאפוסים עתיקים. אס, משוררת משכילה במיוחד, כותבת שירה עכשווית, שהיניקה שלה אינה מהשירה העברית אלא מאפוסים קודמים, מאנומה אליש הבבלי ועד האפוסים ההומריים. ההפנמה העמוקה שלה את התודעות הקדומות יוצרת שירה השונה בתכניה ובצורתה מכל שירה הנכתבת כיום בעברית. אס כותבת אפוסים אינטימיים, רחבי יריעה ושורה, המעניקים לחייה ולדילמות שהיא חווה עוצמה מיתית. שיריה נקראים לא כשורות שיר, אלא במקצב ועוצמה של פסוקים.
מוקד שירתה של אס אינו ״האני המתוודה״, שהוא המוקד של השירה העברית כיום, אלא האני הקורא. אס פוקדת באופן אינטימי את הטקסטים הקדומים, או שאלה פוקדים אותה כפי שקריאה מחויבת, מסורת נפש, פוקדת את הקורא בהם. כשאס קוראת שירה קדומה וכותבת בעקבותיה היא מזכירה לנו כי הספרות, הרבה לפני כל חומר פיזי, היא חומר משנה תודעה; לא ניתן לעבור בה באמת בלא לאבד את השפה ולמצוא אותה מחדש, להינזק ולהיוולד, לשלם ולתבוע מחיר.
כך למשל בשיר מפתח על שלמה המלך, המוצג כבעל תאווה נוראה ליופי ולאפשרויות שהחיים מציגים לו כחכם מכל אדם. ההתבוננות בו מעניקה למשוררת מבט חדש על עצמה: ״זֶה שֶׁרָצָה לִבְנוֹת בַּיִת לַחֲסַר בַּיִת: מִשְׁכָּן לָעָנָן: הִשְׁתַּגֵּעַ מִתְּשׁוּקַת הַקָּטָלוֹגִים: מְנִיָּה שֶׁל חֹמֶר: צְבִירָה וְזִמּוּן״. כמו שלמה, האדם שהתנסה אולי בכל צורת חכמה וחיים, מכירה אס באפשרות הגלומה בספרות והבגידה שבה: ״שׁוּב הַזָּהָב מַכֶּה בִּי בִּתְשׁוּקָה לַזָּהָב: הַמֶּלֶךְ הֶחָכָם מִכָּל אָדָם: הַפַּחְדָן / הַשּׁוֹפֵט: מַאֲזִין עֶלְיוֹן לִיצוּרִים תַּת מֵימִיִּים וּבַעֲלֵי כָּנָף: מַזְכִּיר // אֶת הַמְּשׁוֹרֶרֶת: מַעֲשֵׂה הַיָּדַיִם נִנְטַשׁ וּבֵדֶּרֶךְ הַחוּצָה / מָה שֶׁהָיָה הַמָּקוֹר נֶהֱפַךְ לַלֹּא נוֹדָע: וּלְצִדּוֹ // הַבְּגִידָה״.
וזה מה שמופלא כל כך בשירתה של אס: האינטלקטואליות שלה מלאת ענווה כשהיא פוגשת בחכמה שלה כמשוררת, מכיוון שהיא מודעת להכנעה והשחרור שדורשת שירת אמת – קשב מוחלט וחוסר מודעות. ״אֲבָל הַשִּׁירָה קוֹרֵאת לִי: נְשִׁימָה וְסַחַף / וְחֹסֶר יְדִיעָה עַצְמִית // זֶה הָעִוָּרוֹן הַנָּח – דַּרְכּוֹ הָעוֹלָם נִקְרָא, בִּתְפֵלוּת / אוֹ בְּהָדָר: וְהַמְּשׁוֹרֶרֶת שֶׁלְּפֶתַע נֶעֶלְמוּ מִלּוֹתֶיהָ / חָזְרָה, הַסֵּפֵר הַגָּדוֹל נִפְתַּח וְעִמּוֹ הַגּוֹרָלוֹת // וְהַשְּאֵלָה הַחוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ, אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן / הַבַּקָּשָׁה: אָנָּא, שֶׁהַסֵּבֶל לֹא יַבְהִיל אוֹתִי".
אס לא נבהלת מהסבל ומפיתויי היופי. ״מגרפה״, כשמו, הוא כלי עבודה פשוט ויצירה ספרותית יוצאת מן הכלל, שהופכים לכלי נגינה חכם, עשיר ומפואר.
