לפני כמעט שלושים וארבע שנים השתתפתי בוושינגטון בהפגנת המונים למען שחרור יהודי בריה"מ. עברה רק תקופה קצרה מאז שוחררתי בעצמי משלוש שנות מאסר בגולאג, שאליו נשלחתי מכיוון ששלטון העריצות הסובייטי לא יכול היה לסבול את המאבק שלי ושל שותפיי למען עלייה לארץ ישראל ולהחייאת היהדות הרדומה בבריה"מ. מאחורי מסך הברזל הסגור והמסוגר, היהדות נרדפה באופן ממוסד וקיום מצוות נחשב לבגידה. אני וחבריי לא היינו מוכנים לקבל את המציאות הזו לפני שנאסרתי, במהלך המאסר וגם אחריו. "המסר שלנו פשוט וברור", קראתי לקהל שגדש את ההפגנה. "לא יוליכו אותנו שולל ולא יטעו אותנו. נמשיך עם המאבק שלנו, אנחנו דורשים מה ששייך לנו. יהודי בריה"מ שייכים לעם היהודי".
שבועיים לפני אותה הפגנה זכיתי להעביר את המסרים הללו באופן אישי לנשיא ארה"ב, רונלד רייגן. הפגישה בחדר הסגלגל עם המנהיג שלא נכנע לתוקפנות הסובייטית עד לניצחון, חרוטה בזיכרוני ומלווה אותי מאז. בספר "האיש שהפיל את מסך הברזל", שראה אור כעת בעברית, מתארת פגי נונאן את סיפור חייו של הנשיא מעורר ההשראה. שלא כמו בביוגרפיות אחרות, היא אינה מתארת רק את פרטי חייו היבשים – היכן גדל, מה למד, את מי פגש ומה אהב לאכול לארוחת צהריים. הביוגרפיה הזו מעמידה בפנינו את דמות המדינאי האולטימטיבי של המחצית השנייה של המאה העשרים, זה שלא היה צריך לירות כדור אחד כדי לשנות את מהלכה של ההיסטוריה.
דמותו הגדולה של רייגן איננה מוחקת את הפרטים הקטנים ואת הסיפורים הקטנים מהווי היום־יום של שחקן הקולנוע שהפך לנשיא. לאורך הספר משלבת נונאן תיאורים מעבודתה המשותפת איתו, ככתבת המסקרת את פועלו בבית הלבן וגם ככותבת הנאומים שלו.
כל העולם במה
ראשית חייו של רייגן עשויה להפתיע. הוא לא היה בן למשפחה מיוחסת, רחוק מכך. לפי נונאן, "הרקע שממנו בא היה הצנוע והנחות ביותר בהשוואה לכל נשיא אחר במאה השנים האחרונות" (עמ' 27). הוא לא היה בן לשושלת כזאת או אחרת, להפך – סביו היו מהגרים איריים, אביו היה אלכוהוליסט ואמו הייתה אישה פשוטה אך ישרה. רייגן צמח לבדו, בכוחות עצמו, ועשה כל שביכולתו כדי להביא לעצמו עתיד טוב יותר. זהו מסר שחשיבותו עומדת בעינה גם כמה עשורים לאחר שרייגן סיים את הקדנציה האחרונה שלו כנשיא.
מסר חשוב לא פחות נוגע לערכים שרייגן הביא לידי ביטוי כאיש ציבור. בימים אלו, כאשר רבים רואים בפוליטיקה זירה שבה הכול נגזר מתוך פוזיציה, מרענן לקרוא על מנהיג שלא ראה דבר מלבד האמת. כיו"ר הכנסת ראיתי כיצד הדלקת המצלמות משנה באחת את התנהגות חברי הכנסת, זאת לאחר שהחלטתי לקדם את החיבור בין אזרחי ישראל ונבחריהם באמצעות הקמת מאגר חקיקה דיגיטלי ושידור חי מדיוני הוועדות. השקיפות היא ערך חשוב מאין כמוהו בדמוקרטיה, בוודאי בעידן הדיגיטלי, אך היא יצרה מציאות חדשה עבור נבחרי הציבור: הם כל הזמן על הבמה. צופים בהם ללא הפסקה. פעמים רבות אפשר לראות במשכן הכנסת, בדיוני הוועדות והמליאה כאחד, כיצד כשהמצלמה נדלקת גם הטונים עולים באופן מלאכותי כלפי מעלה. המצלמות הופכות את כולנו למעין שחקנים.
אצל רייגן זה היה אחרת, אף שהוא באמת היה שחקן. מסיפורים רבים המשובצים לאורך הספר אפשר ללמוד על המודעות הגבוהה שהייתה לו לכך שעין הציבור תמיד פקוחה עליו, ושבמובן מסוים – אף שיצא ממסכי הקולנוע והטלוויזיה – הוא עדיין בהופעה תמידית. הוא ידע תמיד לומר את המילה הנכונה בזמן הנכון, לספר בדיחה טובה ולהציג את טענותיו באופן הסוחף ביותר. אך אצל רייגן לא היה מדובר במאמץ מלאכותי. המוטיב השזור במרכיבי אישיותו ומדיניותו הוא אמירת אמת בכל צעד, ודבקות בה.
כך למשל כאשר בחר לשאת את נאום ווסטמיניסטר בפרלמנט הבריטי, שבו קרא לבעלי בריתו במערב שלא להתבייש בעמידה על עקרונות החירות מול האויב הסובייטי: "המשימה שתיארתי בפניכם תיוותר הרבה מעבר לדורנו", הוא אמר, "אבל ביחד, גם אנחנו עברנו את הגרוע מכול. הבה נפתח במפעל בעל חשיבות עליונה על מנת להבטיח את הטוב ביותר – מסע צלב למען החירות שיושקעו בו האמונה והחוסן המוסרי של הדור הבא" (עמ' 261).
אפילו הדמוקרטים, יריביו מבית, העידו על יושרתו. דן רוסטנקובסקי מאילינוי, יו"ר ועדת הדרכים והאמצעים של בית הנבחרים (מקבילה לוועדת הכספים אצלנו), סיפר לנונאן כי "הסגולה הראויה להערצה שלו הייתה שאם הוא נתן לך את מילתו יכולת לישון בשקט" (עמ' 301).
פגי נונאן. מאנגלית: אילן חזות סלע מאיר, 2021 , 400 עמ
סמך על ישראל
אי אפשר לקרוא את הספר בתרגומו העברי מבלי לחשוב על הזווית הישראלית, אם כי נונאן לא מרבה להתייחס אליה. תקופת נשיאותו של רייגן (1989־1981) הייתה רוויה באירועים דרמטיים בתולדות ישראל ובתולדות יחסי ישראל וארה"ב, בהם מלחמת לבנון הראשונה, יוזמת השלום שנקראה על שמו, משבר האינפלציה וכליאתו של יונתן פולארד. משתי תקריות שמוזכרות בספר אפשר ללמוד לא מעט על יחסו החם לעם היהודי.
אחד מפרקי הספר עוסק בפרשת איראן־קונטראס, שבמסגרתה אישר רייגן ניסיון להביא לשחרורם של בני ערובה אמריקנים באמצעות עסקת נשק סיבובית דרך ישראל. רייגן הצדיק את מהלכו בהסתמכות על המדינה הקטנה מהמזרח התיכון: "הישראלים אמרו שהאיראנים רצו שניתן רשות לישראלים למכור לאיראנים המתונים מספר מוגבל של טילים נגד טנקים מסוג טאו. הם אמרו שזה יקדם את יוקרתם בקרב האיראנים ויהווה הוכחה לכך שאכן היו להם קשרים עם בכירים בממשלת ארה"ב". אמונו של רייגן בישראל קיבל ביטוי בפרשה זו: "ברגע שקיבלנו מידע מישראל ולפיו אפשר לבטוח באנשים באיראן, לא הייתי צריך לחשוב יותר מחצי דקה לפני שהסכמתי להצעתם", הוא אמר (עמ' 329).
רייגן נשכב על הגדר לא רק עבור בני ערובה אמריקנים אלא גם עבור שבויים יהודים, אסירי ציון. המחברת מצטטת שיחה שערכה עם נתן שרנסקי בעת שהאחרון היה סגן ראש הממשלה. שרנסקי סיפר לנונאן על תקופת שהותו בכלא הסובייטי ועל הדיווחים שהגיעו אליו מפי השומרים שתקפו את רייגן, ובלי כוונה הפיחו כך תקווה באסירים. הוא היטיב להגדיר זאת: "הוא (רייגן) סירב לשקר, ובמילותיו החלה נפילתה של העריצות המכוערת ביותר בהיסטוריה האנושית. תשעה חודשים אחרי שהוא עזב את הבית הלבן חומת ברלין התמוטטה אל הקרקע. כמובן, היא לא נפלה מעצמה אלא נדחפה" (עמ' 268).
חיבור מעניין נוסף לישראל נוגע בחלק משמעותי ממורשתו של רייגן: יוזמת ההגנה האסטרטגית, או בשמה הפופולרי "מלחמת הכוכבים". רייגן האמין כי "האדם מעולם לא פיתח כלי נשק שבסופו של דבר הוא לא פיתח גם הגנה מפניו" (עמ' 346). גישה זו התחזקה בעת סיור שערך במפקדת פיקוד ההגנה האווירי הצפון־אמריקני, שם נודע לו כי אף שהמפקדה תדע על שיגור טיל מבריה"מ, לפיקוד ההגנה ייקח כרבע שעה לעדכן את האנשים על כך. התעקשותו על יוזמת ההגנה האסטרטגית החזירה את גורבצ'וב לשולחן הדיונים בנוגע לצמצום וקיצוץ כמות הטילים, עד שהשניים הגיעו להסכמות.
לזהות את מצב החירום
ממשיכי דרכו של רייגן, הנשיאים בוש האב וקלינטון, לא התמידו בפיתוח אמצעי הגנה מול טילים תוקפניים, אך מדינת ישראל דווקא כן. ב־27 באוגוסט 2001 הצליח טיל חץ 2 ליירט טיל סקאד, ומאז "לישראל יש מערכת להגנה מפני טילים המסוגלת ליירט את הטילים הבליסטיים המתקדמים ביותר במזרח התיכון" (368). את המשמעות האסטרטגית לפיתוח יכולות היירוט הישראליות, שהן מהמתקדמות ביותר בעולם מאז ועד היום, אין צורך להסביר.
בנאום ווסמיניסטר שהוזכר לעיל, שבו קרא לעולם המערבי להתעורר ולהגדיר את האויב כפי שהוא, שילב רייגן בדיחה אופיינית: "הסירוב להשתמש במשאבים העצומים העומדים לרשותנו מזכיר לי את הגברת הבאה בימים שביתה הופצץ בבליץ. כאשר כוחות ההצלה הסתובבו במקום הם מצאו בקבוק ברנדי שהיא שמרה מאחורי גרם המדרגות, והיה הדבר היחיד שנותר שלם. מאחר שהיא בקושי הייתה בהכרה, אחד מאנשי ההצלה פתח את הבקבוק כדי לתת לה לטעום ממנו. היא שבה להכרתה מיד ואמרה, 'שם בבקשה, שים את זה חזרה, זה מיועד למקרי חירום'" (260).
עברו כבר כמה עשורים מאז שמסך הברזל נפל, אך ההיכרות עם דרכו ופועלו של רייגן רלוונטית מאוד גם בימינו אנו, משום שעדיין יש כאלו שעוד לא מזהים את מצב החירום. העולם החופשי נושא ונותן היום עם משטר המאיים על שלום העולם, באותן שיטות ואמצעים שבהם נקטה בריה"מ: פלישה לארצות זרות, זריעה והפצה של ארגוני טרור ומאמץ להתחמש בנשק גרעיני. רייגן הצליח להפיל את החומה, לצמצם את הסכנה ולהביא לשגשוג עולמי – וזאת לא באמצעות פשרות, אלא בעמידה איתנה על האמת והחירות. רק אדם כזה מסוגל לפעול מול הכוחות שמציבים את העולם בסכנה. לכן הספר שלפנינו תורם לקוראיו לא רק בהבנה מעמיקה יותר של העבר, אלא גם בעיצוב מוצלח יותר של העתיד.
ח"כ יולי אדלשטיין כיהן כיו"ר הכנסת וכשר הבריאות
