"שבעים פנים לתורה" היא אמרה ידועה, המבטאת את הרעיון כי פסוקי התורה מכילים בתוכם משמעויות רבות, מעבר לאלה המתגלות בפשט הדברים. ככל הנראה מקורה של אמרה זו בדרשה התלמודית שלפיה "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות" (בבלי שבת פח, ע"ב). אמרה זו רומזת למנגנון מחשבתי שאפשר לחז"ל לפענח את ריבוי המשמעויות הגלומות בתנ"ך, והיא מעלה שאלה בנוגע למהות אותו מנגנון מחשבתי שאפשר להם להתעלות מעבר למשמעות המוכרת, השגורה והמתבקשת של מילים. כפסיכולוגית קוגניטיבית, שעוסקת שנים רבות בחקר יצירתיות בשפה, ברצוני להאיר את הדברים מהזווית המדעית.
המנגנון המחשבתי המאפשר פעילות יצירתית זו נחקר בשנים האחרונות במחקרים מדעיים בפסיכולוגיה ובחקר המוח, המנסים לפענח את התהליכים הקוגניטיביים והמוחיים המעורבים ביצירתיות בשפה ברמת המשמעויות של מילים. המחקרים הללו, שחלקם יתוארו להלן, עשויים לשפוך אור במידה מסוימת על יכולתם הייחודית של חז"ל "לראות" את שבעים פניה של התורה ולחשוף אותם בפנינו.
אחד הדיאלוגים המצוטטים ביותר בספרות מופיע בספרו של לואיס קרול "מבעד למראה", שהוא ספר ההמשך ל"עליסה בארץ הפלאות" (מודן, תשע"ז). הדיאלוג מתנהל בין עליסה ובין המפטי דמפטי, יצור דמיוני יהיר שהיא פוגשת, ועוסק בלגיטימיות שבייחוס משמעויות חדשות למילים מוכרות. המפטי דמפטי טוען, בנימה של בוז, ש"כשאני משתמש במילה, מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר". עליסה מגיבה: "השאלה היא אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים". והמפטי דמפטי עונה: "השאלה היא מי כאן האדון, זה הכול".
אפשר להבין מדוע הטענה של המפטי דמפטי, שלפיה אפשר להעניק באופן חופשי משמעויות חדשות למילים, נראית לעליסה מוזרה. שהרי שפה נועדה לתקשורת בין בני אדם, ועל כן הכרחי שתהיה מבוססת על משמעויות מוכרות, שגרתיות ואוניברסליות. מאידך גיסא, ההשתעבדות למערכת משמעויות קשיחה עלולה להגביל את השפה האנושית לביטוי של חוויות אנושיות שגרתיות, בעוד ששפה חייבת לשקף גם את ההתחדשות והשינוי שהם חלק מרכזי בהוויה האנושית, ואת הרבדים הייחודיים והבלתי־שגרתיים של הוויה זו. אמנם, ההרחבות של טווח המשמעויות של מילים מוכרות הן מפתיעות ולפעמים אף מעוררות תמיהה, אולם הן מאפשרות לנו ליהנות מהביטוי של עומק ומורכבות החוויה האנושית.
אכן, היכולת "לשחק" במשמעויות של מילים באופן החורג ממשמעותן הדומיננטית והמוכרת, כדי ללכוד היבטים חדשים או בלתי שגרתיים של המציאות, מאפיינת במובהק את עבודתם של יוצרים בתחום השפה: משוררים, קופירייטרים, ממציאי בדיחות וחידושי לשון וכדומה. אולם לא פחות מכך, יכולת ייחודית זו מאפיינת את היצירתיות השפתית והרעיונית של פרשני התנ"ך לאורך הדורות.
חז"ל עשו שימוש בכללים ובאמצעים פרשניים רבים ושונים לצורך פרשנות המקרא. אמצעי שהוא כאמור בעל חשיבות מיוחדת לענייננו הוא הרחבת המשמעות של מילה בודדת, לעיתים אפילו באמצעות שינוי אופן ההגייה של המילה או על ידי שינוי הכתיב או חילוף אותיות. הדוגמאות לשימוש באמצעי זה הן רבות, ואביא כאן רק מעטות מהן כדי להמחיש את היתרון שמעניקה הרחבת המשמעות בתיאור מצבים אנושיים מורכבים, שיש להם רבדים רבים ולעיתים סותרים.
חידודין חידודין וחידודי לשון
אפתח בדוגמה מספר שמות. לאחר שמשה מספר לחותנו על נפלאות יציאת המצרים, נאמר: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם" (שמות יח, ט). על פירוש הפשט של "ויחד" – "וישמח", מוסיף רש"י פירוש מדרשי הלקוח מן התלמוד הבבלי (סנהדרין צד ע"א): "נעשה בשרו חידודין חידודין, מיצר על אבוד מצרים". הוספת הדרש הבלתי צפוי מאפשרת הבנה של מצב נפשי מורכב שיש בו סתירות פנימיות, ואשר פרשנות אחת בלבד, זו המבוססת על הפשט, הייתה עלולה להחמיץ אותו. הבנת המורכבות הנפשית תלויה כאן בחוט השערה של המילה, וחשיבותה מוסברת גם על ידי פרשנים אחרים, כמו ר' נחמן מברסלב, למשל, המבחין בין שמחה נפשית ובין צער הגוף ומאיר את מורכבות המציאות של גרים בישראל (ליקוטי מוהר"ן ב, לג(.
דוגמה אחרת נסובה על הפסוק "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב, כה). לפי פירוש המצודות משמעות המילה "ישחנה" היא מלשון הכפפה והמעטה בחשיבות העניין המדאיג: "ימעיט וישפיל אותה [את הדאגה] מכמות שהיא". אבל חכמי התלמוד הוסיפו למילה משמעויות אחרות: "רב אמי ורב אסי: חד אמר יסיחנה מדעתו, וחד אמר ישיחנה לאחרים" (יומא עה, ע"א). כך, במילה אחת (!) מובאות כאן שלוש אסטרטגיות שונות ואפילו הפוכות להתמודדות עם דאגה וחרדה.
לבסוף, דוגמה מפורסמת במיוחד להרחבת משמעות של מילה, כך שתביע דבר והיפוכו, לקוחה מהמדרש לפסוק "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ־לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ־לֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז). לפי רש"י, "לשון חרת וחרט אחד הוא, שניהם לשון חִקּוּק". כלומר, הפשט של "חָרות" מקושר לחוק – דבר קבוע שלא ניתן לשנותו או לסטות ממנו. אולם לכך מתווסף במשנה פירוש שהוא כביכול היפוכו של הפשט: "אל תקרי חרות אלא חֵרות" (אבות ו, ב). כך, המשמעות המורכבת של מערכת כללים שמגבילה אבל גם משחררת מובעת במילה אחת, על ידי שינוי הניקוד והרחבה מפתיעה של משמעותה.
הביטוי "אל תקרי", המופיע בדוגמה זו, מייצג צורת דרש אופיינית שחז"ל השתמשו בה פעמים רבות לצורך הרחבת משמעותן של מילים. הביטוי, המופיע בעיקר במדרשי אגדה, הובן כנותן רשות לחכמים לפרש את הכתוב בצורות שונות. במאמרו על דרשות "אל תקרי" מביא מתניה ידיד מדברי הרב יצחק דב במברגר, המסביר בספרו "קורא באמת" כי הדרש "אל תקרי" מופיע כאשר "בעבור איזו קושיא צריכין אנו לקריאה אחרת, לכן דרשו כאילו כתוב לפנינו קריאה האחרת הראויה להיקרא".
אכן, צורת הפרשנות המאפיינת את דרשות "אל תקרי" ודומותיהן – המתבססת על שימוש יצירתי בעמימות ובריבוי משמעויות – דורשת מהפרשן להיות מסוגל ל"קריאה אחרת" מזו השגרתית. עם זאת, כדי לתפקד כפרשנות, הקריאה האחרת הזו חייבת להיות כזו שגם אחרים, שחושבים בצורה שגרתית, יוכלו להבינה. דומה שזהו המופלא בכל הדרשות שהבאנו, וברבות אחרות: כנראה שלעולם לא היינו חושבים על המשמעות המפתיעה בעצמנו, אך משעה שהיא מוצגת לנו, אנחנו מקבלים אותה והיא רלוונטית לחלוטין בזכות יכולתו הייחודית של היוצר לחשוב "כמו כולם אבל גם אחרת".
רוברט פרוסט ואגי משעול
המנגנון המאפשר את ההרחבה היצירתית של משמעויות מילים מעבר למשמעות הדומיננטית והשגורה שלהן, קיים במידה מסוימת בכל שפה, אבל ייתכן שהוא נרחב במיוחד בשפה העברית בזכות תכונותיה המיוחדות. תכונה אחת בולטת במיוחד היא שיטת הניקוד, המאפשרת קריאות שונות של מילה ללא שינוי הכתיב. כידוע, ספר התורה אינו מנוקד והניקוד המוכר לנו עבר במסורת. הרדב"ז מסביר זאת כך:
מפני שהנקוד הוא צורה ונשמה לאותיות לפיכך לא נעשה הספר תורה נקוד לפי שהוא כולל כל הפנים וכל הדרכים העמוקים וכולם נדרשים בכל אות ואות… ואם ננקד הספר תורה היה לו גבול ושיעור כדמיון החומר שהגיעה לו צורה ידועה ולא היה אפשר לו להיות נדרש כי אם לפי הניקוד המסוים באותה תיבה; אבל מפני שספר תורה בלול ומובלל בכל מיני שלימות ובכל מלה ומלה נתלים בה תלי תלים לא נעשה מנוקדים כדי שיהיה נדרש בכל מיני שלימות ולפיכך אמרו "אל תקרי כך אלא כך" ואִלו היה מסוים – לא נוכל לומר כך. (שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן תרמז).
השלכה מעניינת של המבנה העמום הייחודי של השפה העברית, קשורה לקושי לתרגם את התנ"ך באופן שיעביר את מלוא המסר הטמון במשמעות המילים, על כל רבדיו. ריבוי המשמעויות של מילה מסוימת, מעבר למשמעות הליבה הדומיננטית שהיא חולקת פעמים רבות עם שפות אחרות, רלוונטי בדרך כלל רק בשפה העברית, בוודאי אם הוא נסמך על אפיוניה הייחודיים.
המשורר רוברט פרוסט העיר פעם כי "שירה היא הדבר ההולך לאיבוד בתרגום". במובן זה, התכונות המיוחדות של השפה העברית, שפת התנ"ך, עשויות להבהיר את ראייתו של התנ"ך כ"שירה", כדברי התלמוד (סנהדרין כא, ע"ב) על הפסוק "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא, יט). שהרי הבנה מלאה של הטקסט התנ"כי והתחדשותו הפרשנית המתמדת, דרך ריבוי משמעויות של מילים, אפשרית רק בשפת המקור, בעברית.
על ייחודיותה של השפה העברית בהקשר של יצירתיות פרשנית עמדה גם המשוררת אגי משעול בריאיון ("כמו לתפוס פרפר במעופו", הארץ, מאי 2012). לדברי משעול, "הברכה היא בזה שאני משוררת בעברית, שהיא שפת קודש בעיניי. יש בה כל כך הרבה ידע, וסוד כמוס בחיבור בין המילים, במבנה של השורשים". בהרצאה אחרת שלה היא מדברת על ה"מרידיאנים הסמויים" המקשרים בין מילים ומשמעויות בעברית בזכות המבנה המיוחד שלה. מנגד, מוסיפה משעול, "זה קללה כי שומעים גם בלי פילטרים הכול. מישהו אומר לך, סתם לדוגמה, מחסום כיסופים, את שומעת כיסופים ומה שחוסם אותם. את מיד שומעת את כל תיבת התהודה של המילים, גם דברים שאת לא רוצה לשמוע. את כל הזמן שומעת".
משעול מצביעה על הניקוד, חילופי האותיות והמבנה השורשי בשפה העברית, כתכונות שמקלות על המשחק היצירתי במשמעויות מילים. אבל דבריה מלמדים גם על המתח הטבוע בתהליך של הרחבת משמעויות מילים מעבר לקונבנציה המקובלת ("זה קללה…"), העלול לגרור את היוצר להתרחקות מן המציאות לכיוון הכאוס. בכך היא מצביעה על אתגר מרכזי של המשורר, כמו גם של פרשן המילים בטקסט התנ"כי: הצורך לאזן בין החופש האסוציאטיבי ובין החיבור למציאות, העומד בבסיסו של כל תהליך יצירתי משמעותי.
מת אב ומת אלול
כיצד עובד תהליך החשיבה של מי שמצליחים להתנתק מהמשמעות התדירה והמוכרת של מילים שגורות ולהעלות משמעויות חדשות – כאלה שבדרך כלל אינן המשמעויות המוכרות והדומיננטיות, ולעיתים אף אינן ניתנות לצפייה מראש על פי ההקשר שבו הן מופיעות? הניסיון להשיב על שאלה זו עומד במרכז מחקר עדכני על התהליכים המוחיים והקוגניטיביים הכרוכים ביצירתיות, במיוחד בתחום השפה.
נקודת המוצא של המחקר היא שהיכולת להרחיב משמעות של מילים מעבר למשמעות השגרתית העולה מיד, היא אתגר קוגניטיבי משמעותי שההתמודדות איתו מצביעה בבירור על הבדלים בין־אישיים ניכרים, כאשר רובנו נוטים להתקבע למשמעויות המוכרות ומתקשים לראות מעבר להן. אפשר להדגים זאת בעזרת חידוד ידוע: נסו לחשוב מה היה עולה בראשכם אם הייתם רואים בעיתון את הכותרת "חולצה מטיילת במדבר". בחלקיקי השנייה הראשונים, הקריאה נוטה להתמקד במשמעות הדומיננטית של המילה – "חולצה" כבגד – ורק לאחר מכן מופיעה הבנה שההקשר מכוון למשמעות אחרת, פחות שגורה, זו של הפועל "לחלץ" בצורת הסביל.
חשוב לציין שאף כי ההבנה־בדיעבד של המשמעות הבלתי צפויה דורשת יכולת מסוימת להגמיש את משמעות המילה ולהתנתק מהמשמעות התדירה שלה, אין היא מתעלה לדרגת היכולת המיוחדת של היוצר בשפה, אשר מסוגל להעלות מלכתחילה משמעויות בלתי קונבנציונלית, בשלב שבו אחרים אינם מעלים אותן אפילו בדעתם. יכולת זו מרשימה עוד הרבה יותר כאשר לא מדובר במשמעות מוכרת אם כי לא צפויה של המילה, אלא כאשר נעשה שינוי כלשהו במילה, בניקוד, באותיות וכדומה, המאפשר הרחבה חדשה לגמרי של משמעותה.
הערור של משמעויות חדשות ובלתי שגרתיות של מילים עומד כאמור במוקד סדרת מחקרים שנעשים בשנים האחרונות במקומות רבים בעולם, ובכלל זה במעבדה למוח ושפה שבמרכז הרב־תחומי לחקר המוח ע"ש גונדה באוניברסיטת בר־אילן. בתכנון וביצוע מחקרים אלה, שבהם השתמשנו בריבוי משמעויות מסוגים שונים ובמתודולוגיות מחקריות שונות, השתתפו גם עמיתים מהארץ ומהעולם וכן תלמידי מחקר רבים. להלן כמה מהממצאים המעניינים העולים ממחקרים אלה.
ראשית, יצירה בשפה דורשת מעורבות מוגברת של אזורים ספציפיים במוח הימני, אף שהמוח השמאלי הוא המומחה בעיבוד שפה קונבנציונלית. לדוגמה, במשפט "הילד היתום גדל ללא אב", מתעוררת רק המשמעות התדירה וגם הרלוונטית להקשר של המילה "אב" – "הורה", ולא החודש האחד־עשר בלוח העברי. מכאן, אגב, נובע אפקט ההפתעה בשורה הפותחת את שירו הידוע של ר' שמואל הנגיד, "מת אב ומת אלול": בקריאת שתי המילים הראשונות נדמה שזוהי קינה על מות הורה, ואילו רק בהמשך מתברר שהכוונה היא לסיומם של חודשי הקיץ.
עם זאת, כאשר מעצבים את הניסוי כך שהמילה תגיע תחילה לצד הימני של המוח, המשמעות הבלתי צפויה עולה ונשארת מעוררת לטווח זמן ארוך יותר, הנכנס כבר לטווח המודעות. מחקר זה מציע שבתהליך יצירתי, בניגוד למה שקורה בתהליך חשיבה קונבנציונלי, עשוי להיות יתרון דווקא לשילוב מערכת מוחית שאינה מומחית בעיבוד שפה קונבנציונלית. אמנם המוח כולו מעורב בפעילות הנדרשת לצורך יצירה, וצד ימין אינו "מקום היצירה", אבל נראה שיש לו תפקיד מרכזי ביצירתיות שפתית, לפחות ברמה של משמעויות מילים.
כל כבודה במטוס פנימה
ממצא נוסף הראה שיצירה בשפה מערבת מערכת מוחית שזוהתה לפני זמן לא רב, "מערכת ברירת המחדל", אשר פעילה בעיקר כאשר אנשים מפנים את הקשב שלהם מהמתרחש בחוץ לעולם הפנימי. מערכת זו, המכונה גם "מערכת הדמיון", מופעלת בעת נסיגה מהמציאות החיצונית לתוך העולם הפנימי, כמו בחלימה בהקיץ, דמיון, סימולציות של תרחישים עתידיים, התבוננות פנימית וכדומה. מולה עומדת מערכת אחרת, רשת הבקרה והקשב (Executive Control Network), המופעלת דווקא כאשר הקשב מופנה החוצה, לכיוון המציאות החיצונית ובתגובה לגירויים חיצוניים. בדרך כלל הרשתות הללו מוציאות זו את זו: האחת פעילה כאשר האחרת אינה פעילה, בהתאם להפניית הקשב החוצה או פנימה.
במחקרי הדמיה מוחית תפקודית נמצא קשר בין זרם מחשבה אסוציאטיבי יצירתי יותר ובין פעילות רבה יותר של אזורים במערכת ברירת המחדל, וכן קישוריות גבוהה יותר בין חלקי הרשת השונים ובינה לבין רשת הבקרה והקשב. למעשה, הנבדקים היצירתיים יותר הראו ערור מוגבר של מערכת ברירת המחדל כתכונה קבועה של המוח שלהם במצב מנוחה, גם כאשר לא ביצעו מטלה כלשהי. ממצאים אלה, וכן ממצאים דומים אחרים, מאפשרים להסביר, ברמה המוחית, את החיבור בין דמיון למציאות הנדרש לצורך מעשה היצירה. זהו מצב ייחודי שבו מערכת ברירת המחדל ורשת הבקרה והקשב אינן נמצאות בניגוד זו לזו, כמו שקורה בדרך כלל, אלא במצב של שיתוף פעולה.
עוד העלה המחקר כי לאנשים יצירתיים יש רשת אסוציאטיבית ייחודית. בסדרת מחקרים התנהגותיים בדקנו את הרשתות האסוציאטיביות של נבדקים שהראו רמות שונות של יכולת יצירתית במבחני יצירתיות מקובלים. השתמשנו בשיטות של מדע הרשתות, כדי למפות באופן כמותי־מתמטי את רשת האסוציאציות ואת מבנה הזיכרון הסמנטי של נבדקים בעלי רמת יצירתיות גבוהה לעומת נמוכה. ממצאי המחקרים הצביעו על הבדלים משמעותיים בין שתי הקבוצות: המושגים ברשת של נבדקים יצירתיים היו מקושרים יותר ביניהם וכן התחברו לטווח רחב יותר של מושגים אחרים, כולל מושגים רחוקים ואף לכאורה לא קשורים. מבנה כזה עשוי להסביר את יכולתם המוגברת של יוצרים לקשר בין מילים ובין משמעויות בלתי שגרתיות שלהן.
ממצאי המחקרים שתוארו לעיל מאפשרים הצצה למוחו של היוצר ומצביעים על האפשרות שלצורך היכולת להעלות משמעויות רבות של מילים, כולל כאלו שאינן צפויות ושגורות, נדרש סוג חשיבה מסוים הנתמך בפעילות מוחית ייחודית. עם התקדמות המחקר, דפוסיה של פעילות מוחית זו הופכים להיות מובנים יותר ויותר. מסתבר שהיכולת להרחיב משמעויות מילים מתבססת על רשת אסוציאטיבית מובחנת, רחבה וגמישה, אבל לא פרועה לחלוטין. ברמה המוחית, דגם האינטראקציה הייחודי בין המוח השמאלי לבין המוח הימני מאפשר כנראה שמירה לאורך זמן על משמעויות בלתי שגרתיות, גם לא מודעות, לצורך ריבוי פרשנויות. מערכת ברירת המחדל, היא מערכת הדמיון, פעילה ומקושרת יותר אצל יוצרים, כנראה כדי לאפשר התנתקות והסטת הקשב לעולם הפנימי, אבל היא גם מקושרת למערכת בקרה מוחית השומרת על החיבור למציאות.
פרשנות חז"ל לפסוקי התנ"ך היא דוגמה מופתית ליצירתיות בשפה. עם זאת, בניגוד ליצירתיות השפתית הכרוכה בעבודתם של משוררים, למשל, שהיא בעיקר מקור לחוויה אינטלקטואלית ורגשית, הפרשנות היצירתית של חז"ל לתורה שבכתב נושאת עימה גם משמעויות מעשיות, לעיתים מרחיקות לכת, עבור מי שרואים עצמם מחויבים לשמירת תורה ומצוות. דוגמה ידועה לכך היא הפרשנות שהתקבלה לפסוק "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ" (תהלים מה, יד).
המשמעות הקונבנציונלית והתדירה למילה "כבודה" (luggage) היא מטען, רכוש, ומשמעות זו אף מתאימה להקשר הכללי של הפסוקים באותו פרק בתהילים, המתארים את בת המלך המגיעה אל בית המלך עם כל רכושה. אולם חז"ל שינו משמעות זו למשמעות הקשורה בצניעותה של האישה, על ידי שינוי יצירתי של ניקוד האות ו' משורוק לחולם ("כְּבוֹדָּה"). כך למשל במדרש רבה לספר במדבר (פרשה א, ג) נלמד מפסוק זה כי "אשה שהיא מצנעת עצמה, אפילו היא ישראלית, ראויה היא שתינשא לכהן ותעמיד כהנים גדולים, שנאמר ממשבצות זהב לבושה". בהמשך לכך אומר הרמב"ם במשנה תורה "שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה, שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה" (הלכות אישות יג, יא). ורבנו בחיי מפרש, בהקשר של מעשה דינה (בראשית לד, א), כי "הכתוב מגנה את האשה כשהיא יצאנית… אבל כשהיא צנועה ועומדת בביתה הכתוב משבחה שנאמר כל כבודה בת מלך פנימה". כך קיבלה המילה "כבודה" פרשנות חדשה, של "כבוד" האישה; ואין צורך להרחיב כאן על ההשפעה העצומה שהייתה לחירות פרשנית זו על חייהן של נשים יהודיות לאורך הדורות.
פרופ' מרים פאוסט מלמדת במחלקה לפסיכולוגיה ומכהנת כראש המעבדה למוח ושפה במרכז הרב־תחומי לחקר המוח ע״ש גונדה באוניברסיטתבר־אילן
