שלוש פעמים בשנה, במשך חמישים שנה, התמיד אלי ויזל לעלות על במת האולם הראשי במרכז היהודי הגדול בניו־יורק, 92Y, ולשאת את הרצאתו שהוקדשה בכל פעם לדמות מרכזית בתולדות ישראל או לנושא מרכזי ביהדות. דיוקנאות, מחשבות, מעשים ויצירות של 150 דמויות, מהתנ"ך, מהתלמוד ומעולם החסידות קיבלו חיים בהרצאות־מפגשים הללו, שאותן הגדיר ויזל "Think Higher and Feel Deeper". בכל הרצאה נכחו כ־1,200 מאזינים, שבדרך כלל קנו את כרטיסי ההשתתפות שנה מראש.
כמי שנכח ביותר משלושים הרצאות בסדרה זהה ומקבילה שנשא ויזל באוניברסיטת בוסטון בכל 36 השנים שלימד שם, אני יכול להעיד כי רחש מעופו של זבוב לא נשמע באולם בעת שוויזל נשא את דבריו. הקהל, שמנה יותר מ־2,500 איש, ישב כמהופנט, נרעש ונרגש. בעיניי, תרומתו הגדולה של ויזל לארון הספרים היהודי היא ספריו שבהם ריכז את תוכן הרצאותיו אלה. במאמר זה אני מבקש להתמקד בפן מרכזי אך נסתר, העובר כחוט השני בהרצאות אלה.
בשנות עבודתי עם אלי ויזל שאלתי אותו כמה פעמים, האם אתה חש שהשלמת לכתוב את שרצית על סבלך בשואה ועל ניסיונך האישי בה? בפעם הראשונה הוא השיב: "איש עדיין לא כתב ספר המתאר באופן אמיתי את מה שהיה בשואה". כאשר הזכרתי שבספרייתו מצויים יותר מ־5,000 ספרים בנושא, הוא הסביר כי "אין בשום שפה מילים שיכולות לתאר את מה שחווה אדם בשואה, גם אם היה במחנה השמדה רק חמש דקות מחייו".
שבתי על השאלה הזו בהמשך, כיוון שבכל ספר של ויזל מצאתי את השואה, במישרין או בעקיפין. כאשר ציינתי זאת באוזניו הוא השיב: "אדם אינו יכול לברוח מעברו ומתעודת הזהות שלו". בריאיון שקיימתי איתו ב־2014 הוא התנסח בצורה עדינה וזהירה: "אף אחד לא יכול לברוח מעצמו. השואה על מוראותיה היא בתוכי, היא חלק מהזהות האישית שלי. איך אפשר לכתוב על עקדת יצחק בלי להזכיר את השואה? הוא הדין לגבי עשרת הרוגי מלכות, כפי שזה מקבל ביטוי למשל בסיפור של רבי חנינא בן תרדיון. וכך אפשר ללכת לדמויות רבות נוספות. אי אפשר בלי זה".
השואה הייתה חלק מהזהות האישית של ויזל, והיא השפיעה על האופן שבו הוא התבונן על הדמויות ההיסטוריות שעליהן בחר לדבר ולכתוב. היא נוכחת בדרכים שונות גם בחיבוריו שאינם עוסקים בה במישרין. בעיניו, אבות האומה היהודית, חכמיה ומנהיגיה התנסו אף הם במרכיב זה או אחר של השואה.
מנח ועד בוכנוולד
אישי המקרא מהווים תשתית ראשונית לחזרתו של ויזל אל השואה, משמעותה ואירועים שהתרחשו בה. בספרו "הנשמה המקראית", הראשון בטרילוגיית "הנשמה היהודית" שהייתה לי הזכות לערוך, הוא משווה בין התנהגותו של נח לאחר המבול ובין התנהגות האסירים היהודים בבוכנוולד לאחר השחרור ב־1945:
"אם נסקור את האירועים שקרו אחרי המבול, נקבל תמונה ברורה יותר על נח. מה הדבר הראשון שהוא עושה אחרי שהוא יוצא מן התיבה? הוא בונה מזבח ומקריב עולה לה'. זה צודק, זה מובן, זה הדבר הנכון שהיה עליו לעשות. אחרי הכול הוא חייב לא־לוהים את הישרדותו, הוא חייב לו הכול.
"הרשו לי להעלות זיכרון אישי. ב־11 באפריל 1945, בבוכנוולד, אסירים יהודים רעבים, מצומקים, חולים וחלשים, אחוזים פחד ואימה, מוצאים דרך מוזרה לקבל את החופש. הם אינם חוטפים את האוכל שמגישים להם המשחררים האמריקאים, אלא מתכנסים במעגלים ומתפללים. האקט הראשון כבני אדם חופשיים היה לקדש שם שמיים, לומר קדיש".
בהמשך, בדיון על חורבנה של סדום, מעיר ויזל: "קורותינו משתקפות בסיפור לוט… מדוע סירבו בני דורי באירופה להאמין כי המוות קרוב? מדוע כל כך הרבה ילדים נפלו קורבן בידי רוצחים? היכן היה הצדק הא־לוהי? מדוע לא נמצא מליץ לבני דורי, בעוד שאפילו לסדום נמצא אחד כזה?"
גירוש הגר וישמעאל וניסיונם למצוא מחסה במדבר, הזכירו לוויזל את סבל היהודים האומללים שחיפשו מחסה באירופה בימי השואה. "זהו גורלו של הנמלט. הוא יודע מניין הוא בורח, אך לא לאן הוא יכול ללכת. מבחינה זאת לא השתנה דבר מאז. גם בימינו פליטים אינם יודעים אם ימצאו מקום שבו יוכלו להגיע אל המנוחה ולהכות שורש. בהבדל הבא: הפליטים של דורי אפילו לא ידעו מניין הם באים. הם באו ממדינות רבות כל כך, נרדפו על ידי מציקים רבים כל כך, עונו על ידי מלאכי חבלה רבים כל כך. שלא כמונו, להגר היה אויב אחד בלבד, והיא גורשה ממקום אחד בלבד".
סיפור עקידת יצחק נקשר אצלו עם הגורל הקשה של היהודים בכל הדורות, עם הרג רבים מבני עם ישראל על קידוש השם. "סיפור זה מגלם בחובו את הגורל היהודי כולו, כמו ניצוץ אחד שדי בו כדי להצית להבה שלמה… ידענו יהודים אשר חזו במו עיניהם במות בניהם על קידוש השם, אשר כמו יצחק חוו את העקידה על בשרם, ואחרים אשר נטרפה דעתם בראותם את אבותיהם נעלמים במשרפה שלהבותיה התנשאו עד השמיים".
בהרצאותיו ובכתיבתו הקפיד ויזל שלא לציין את המקורות הכתובים ששימשו אותו. בתחילה הופתעתי מאוד מגישה זו. במשך עשר שנים סייעתי לוויזל, על פי בקשתו, בחיפושי מקורות להרצאותיו השונות. לאחר שהאזנתי להרצאה הראשונה, שהייתי מעורב מעט בהכנתה, שאלתי אותו על כך והוא השיב: "אני מקפיד שתהיה זו הרצאה קולחת ולא שיעור. הקהל שאתה רואה באולם, ברובו לא יבוא אם אתן את ההרצאה כשיעור". המשכתי לשאול: היש אפשרות שבעת העריכה של מהדורת ספריו בעברית נוסיף ונציין את המקורות? תשובתו הייתה מהירה וחדה: "בבקשה אל תוסיף, תשאיר את הטקסט כפי שהוא. אני רוצה שהקורא יקרא בשטף, יעכל את הרעיונות, ולא יעצור ויחפש בפרשנים ובמדרשים". בכך ביטא את רצונו כי פרשנותו לטקסטים התנ"כיים תתקבל כלגיטימית, ככל פירוש אחר.
לדוגמאות שהבאתי אפשר וראוי להוסיף עוד. התורה מספרת על אהרן, אחי משה, שעומד דומם מול האסון הנורא שפקד אותו במות שני בניו. ויזל מוסיף הערה אישית ורבת משמעות: "כל מה שצריך זה להוסיף את שתיקתנו לשתיקתו".
דוגמה נוספת היא מהימים שלפני חורבן בית ראשון, ימי הנביא ירמיהו. ויזל מבקש מאיתנו ללמוד מירמיהו כי "ישנם זמנים שבהם צריך אדם להפנות את ראשו מן המוות ומן המתים. על אדם להיצמד לחיים, והחיים עשויים דקות ולא שנים, ובוודאי לא מאות שנים. אדם חייב להיאבק כדי שההיסטוריה לא תשתלט עליו, אלא להשפיע עליה בצורה קונקרטית ופשוטה, באנושיות. באמצע אסון לאומי האדם מצווה להמשיך ללמוד וללמד, לאפות ולמכור לחם, לטעת עצים ולהאמין בעתיד. אל לו לחכות לסיומו של האסון כדי לבנות ולשקם את חייו; עליו לעשות זאת ממש אל מול פני האסון".
היש ביטוי חזק יותר לקשר שבין ירמיהו בירושלים של ימי מקדש ראשון, ובין אלי ויזל במחנה בירקנאו? המילים "ללמוד וללמד" מזכירות לנו את ויזל וחברו איציק יעקבי, שהקפידו ללמוד דף יומי בסוף כל יום עבודה מפרך באושוויץ. והדימוי של "לטעת עצים ולהאמין בעתיד" מכוון אולי לעץ הגדול שצמח במרכז מחנה הריכוז בוכנוולד, שאת גזעו מראים עד היום. עץ שהיה סמל לאמונת העתיד של רבע מיליון בני אדם שעברו במחנה, מהם כ־65 אלף הושמדו.
הרוגי מלכות
בדברי ההקדמה שכתב לבקשתי חוקר התלמוד פרופ' דוד וייס־הלבני, חברו של ויזל מימי נעוריו בסיגט, לספר הבא בסדרה, "הנשמה התלמודית", גם הוא מצביע על הזיקה שיוצר ויזל בין הדמויות התלמודיות ואירועי השואה:
"כבן עירו, כחברו מנוער, כשותפו לסבל הגדול בפרוע פרעות על עם ישראל בימי השואה, עלינו ועל עירנו, אראה נא אם ניתן להכיר במאמרים אלה את עברו ואת חוויותיו המיוחדות, כך שמי שלא עבר עליו מה שעבר עלינו יספר את אותם סיפורים בדרך אחרת, מתוך נקודת השקפה שונה, מתוך כאב אחר, או אולי שלא מתוך כאב כלל.
"הרעיון נצנץ בראשי אחרי ששוכנעתי כבר מזמן שמי שהשואה היא חלק מהווייתו, מעצם ישותו, כל דבר רציני שיעשה, ללא הבדל בטיב מהותו, יהא בו יותר משמינית שבשמינית השפעת השואה, ברצף הכרתי או תת־הכרתי. אחרי השואה שום דבר כבר אינו כפי שהיה לפניה. כל מה שמתרחש יש לו קשר לפורענות הנוראה הזאת, שהשפעתה מורגשת בכל דבר משמעותי. לא ייתכן שבכתיבתו הקלאסית של אבי התיעוד בכתב של השואה, גם כאשר המטרה היא שונה, לא תהא השואה דומיננטית".
אלי ויזל היה חסיד בנשמתו, שהתגאה בשייכותו לעולם החסידי בכלל ולחסידות ויז'ניץ, כור מחצבתו, בפרט. הסיפורים שבחר לספר, מתוך אוצרות הענק של הספרות החסידית, מלמדים עליו לא פחות מאשר על מורי החסידות
קשה למצוא בתלמוד אירוע שמתקשר יותר להיסטוריית הסבל היהודי מתיאור סופם הנורא של עשרת הרוגי מלכות, ובמיוחד רבי חנינא בן תרדיון, שהסיפור עליו, כותב ויזל, "מדגים ומממש את כוחה הטמיר של השואה".
בסיכום הפרק על רבי חנינא בן תרדיון כותב ויזל: "מספרים לנו כי כאשר הגיעו אל רבי חנינא בן תרדיון וחבריו הידיעות על מותו הטרגי של רבי עקיבא, הם קרעו בגדיהם, נהגו מנהגי אבלות ובכו על האובדן. ואחד הרבנים שחש מיותם קרא: 'מותו של רב צדיק וחכם זה מבשר רעות, בעקבותיו צפויות סכנות לעולם'.
"ואני, התלמיד של תלמידיהם, האוהב לקשור כל דבר להווה ולעתיד, אומר לעצמי כי אם מותו של צדיק יכול לבשר רעות, מה נאמר על מותם של ששה מיליון יהודים? מה נאמר על מותם של מיליון ילדים יהודים בעולם אדיש ושווה נפש". באמצע אסון לאומי האדם מצווה להמשיך ללמוד וללמד, לאפות ולמכור לחם, לטעת עצים ולהאמין בעתיד
בהרצאותיו ובמאמריו ביקש ויזל להדגיש כי השואה התרחשה כיוון שהעולם היה אדיש לגורלם של היהודים, ואומות העולם סירבו ללמוד מאירועים טרגיים שהתרחשו במהלך 1,900 שנים מאז חורבן בית שני ויציאת יהודי ארץ ישראל לגלות. "אדישות" היא מונח מפתח בהשקפתו של ויזל להבנת אירועי המאה העשרים. כאשר הוזמן על ידי הנשיא קלינטון לנאום בבית הלבן את נאום סוף המילניום השני, באפריל 1999, הוא נתן לנאומו את הכותרת "אדישות". נאום זה התקבל כחלק מתוכנית הלימודים בבתי ספר בארה"ב, באירופה ובישראל.
לשמר את הסיפור
אלי ויזל היה חסיד בנשמתו, שהתגאה בשייכותו לעולם החסידי בכלל ולחסידות ויז'ניץ, כור מחצבתו, בפרט. מאז בואו לארה"ב היה קרוב מאוד לרבי מלובביץ, אך תמיד הדגיש כי אין לראות בקרבתו לרבי ובהערכה שרחש למפעל השליחים, משום עדות להצטרפותו לחב"ד. כתיבתו על אדמו"רי החסידות, בספרו "הנשמה החסידית", היא כתיבה חמה ומלטפת, לא מבקרת, הנובעת מאהבה לאישי התנועה, תורתה וסיפוריה. ויזל מודה שהסיפורים שבחר לספר, מתוך אוצרות הענק של הספרות החסידית, מלמדים עליו לא פחות מאשר על מורי החסידות. מגיל צעיר מאוד הוא שמע מסבו ר' דודיא, שהיה רב הכפר ביצ'קוב וחקלאי, תורות וסיפורים חסידיים. ויזל משלב את הרהוריו על ההקשרים הנרחבים יותר של הסיפורים, ומעניק התבוננות אישית מתוך ההיבט המיוחד שלו כניצול. לפעמים תוספת זו היא מעין המשך דורי לסיפור החסידי.
יותר מכל תנועה יהודית אחרת, החסידות ספגה בשואה מכה נוראה. מוקדיה המרכזיים בפולין וברוסיה חרבו, ולקראת סוף המלחמה עבר הכורת גם על המרכזים החסידיים בהונגריה ובטרנסילבניה. העולם החסידי נעקר מהמחוזות שבהם הופיע והתפתח במהלך מאתיים שנה. השרידים המעטים עזבו מאחוריהם את המרכזים הללו ונדדו למחוזות חדשים, לישראל, לארה"ב ולמערב אירופה.
"ישנם זמנים", כתב ויזל, "שבהם צריך אדם להפנות את ראשו מן המוות. אדם חייב להיאבק כדי שההיסטוריה לא תשתלט עליו. באמצע אסון לאומי האדם מצווה להמשיך ללמוד וללמד, לאפות לחם, לטעת עצים, להאמין בעתיד"
עתה נוצר צורך להמשיך לא רק את אורח החיים שכמעט נכחד, אלא גם להביט בו מזוויות אחרות שהניסיון ההיסטורי הנורא כפה על הניצולים. השאלה שנשאלה עתה איננה רק כיצד לספר את מעלותיהם של הצדיקים ולהתענג על מופתיהם, אלא לבדוק כיצד ניצולים־עקורים משמרים בעולם זר ומנוכר משהו מחייה של תנועה חיה ומגוונת. זוהי משימה קשה, בייחוד כאשר אחד הערכים החשובים ביותר של החסידות, השמחה, עומד בניגוד גמור לגורלם הטרגי של מאות אלפי החסידים שנרצחו.
השבר שעולם החסידות חווה האיר את העבר באור חדש. מעתה לא היה ניתן עוד לספר על העבר מתוך התעלמות מהצל הכבד שההווה הטיל עליו. כאשר עולם מוחשי ומלא הולך ונעלם מעינינו, המסר הדתי המופשט־יחסית, שעמד למשל במרכז מפעלו של בובר בתחום החסידות, איבד מחשיבותו. משום כך, ההגות החסידית תופסת מקום שולי ב"הנשמה החסידית" של ויזל, והדגש ניתן לאישים, מעשיהם והסיפורים עליהם.
דוגמה להערה הקושרת בין העבר החסידי ללקחי השואה וחיי ההווה, היא הערתו של ויזל בסיום הסיפור המפורסם על ר' ישראל מרוז'ין, על כך שאיננו יכולים לחולל בהווה את הנסים שהבעל שם טוב היה מחולל בעבר. בעוד שר' ישראל גורס שכל מה שנותר בדורו היא היכולת לספר את מעשיהם של קודמיו, ויזל שואל האם אכן אנו יכולים עדיין לספר את הסיפור. החיים החדשים במערב גורעים בוודאי מקסמו של עולם מסורתי, שאכן חייו היומיומיים היו קשים הרבה יותר, אך הוא יכול היה לחיות חיי דמיון חופשיים הרבה יותר.
התשובה המרכזית שוויזל נותן לשאלה מהי הנשמה החסידית, היא השמחה. סבו, לפי המסופר, הלך למותו כשהוא שר או רוקד . בשמו הוא מביא את האמירה כי שמחה לומדים רק מהחסידים ולא מהאדמו"רים, כאשר הכוונה היא לממסד הרבני. כאן מתגלה הממד הטרגי בפער שבין האוטופיה החסידית מלאת התקווה ובין המציאות ההיסטורית הנוראה.
כל הקורא בספריו של ויזל על דמויות מקראיות, תלמודיות או חסידיות, אינו יכול שלא להבחין במקום המרכזי שתופסת השואה, לעיתים במפורש ולעיתים בדרך נסתרת המחייבת קריאה מעמיקה יותר. ויזל עצמו כותב: "אפילו כאשר כתבתי על התנ"ך, על התלמוד, על ימי הביניים או על החסידות, היו כאלה שקישרו את היצירות לשואה".
אכן, כדבריו, "אדם אינו יכול לברוח מעברו ומתעודת הזהות שלו".
ד"ר יואל רפל הקים וניהל את ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון, והוא העורך של סדרת כתבי אלי ויזל בעברית
