קול ציון הלוחמת: הנרטיב הנשכח של הקנאים שלחמו בירושלים הנצורה

ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, אבל עוברת מדור לדור על ידי המורים. במשך מאות שנים עיצבו סיפורי חכמים את הזיכרון היהודי. הללו זכרו את חורבן הבית השני כרגע של שפל חברתי ומוסרי. בית המקדש השני חרב מפני "שהיו אוהבין את הממון ושונאין אילו לאילו שנאת חנם" (ירושלמי יומא א, א). אגדות החורבן תמכו בקביעה זו. סיפור קמצא ובר־קמצא הוא אולי הסיפור התלמודי המוכר ביותר. הריב המיותר בין שני תושבי ירושלים, שתיקת החכמים, הוצאת הדיבה והחורבן מככבים בכל מערכת בחירות ובין אחת לשנייה.

אבל עלינו לזכור שזהו סיפורם של חכמים. סיפור שנטווה על ידי קבוצת תלמידי חכמים, ככל הנראה מחוגו של רבן יוחנן בן זכאי, שהתנגד למרד, על פי כל העדויות הספרותיות שבידינו. זהו סיפור שנארג סביב תיאולוגיית הגמול המקראית שחיפשה הסבר דתי על מה אבדה הארץ, ונכרך בעימותים האידיאולוגיים בין מצדדי המרד למתנגדיו. ואולם מה סיפרו לעצמם לוחמיה של ירושלים? כיצד הסבירו לעצמם הקנאים, שחירפו נפשם מעל חומות העיר ובתוך תעלות הביוב, את החורבן?

אף שסיפורי החורבן בספרות חז"ל נידונו כמעט מכל זווית אפשרית לאורך עשורים רבים, מחקר חדש המבוסס על ההישגים הפילולוגיים והספרותיים של הדור הקודם, מאפשר לחדור דרך מעבה הלשון החז"לית ומגמותיה, ולשחזר אי־אלו קווים לדמותם של זיכרונות הימים ההם כפי שנחוו וסופרו בקרב חלק מחוגי הקנאים. הניסיון "להבריש" את סיפורה של ההיסטוריה "כנגד כיוון הפרווה", מלמד על זיכרונות שונים ואפילו מנוגדים לאלו שחכמים הנחילו לנו.

יבנה במקום ירושלים

הגרסה הקדומה ביותר של אגדות החורבן מצויה באבות דרבי נתן. כיום המדרש נמצא בידינו בשני נוסחים שונים, אבל מקורם בנוסח אחד שנוצר במאה השלישית (כמאתיים שנים לאחר החורבן), ובשל טלטולי מסירה והעתקה נוצרו שני נוסחים ואולי אף יותר. על אף הבדלים לא מבוטלים בין הנוסחים, שלד העלילה ופרטים רבים דומים.

עלילת החורבן באבות דרבי נתן מורכבת משלוש חטיבות שונות שאין ביניהן, ובמיוחד בין הראשונה לשנייה, קשר של ממש. החטיבה הראשונה מתארת את יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים (להלן עלילת ריב"ז). החטיבה השנייה מספרת על אימי המצור וביטול התמיד (להלן עלילת המצור). החטיבה השלישית היא אוסף של דרשות המקוננות על חורבן העיר והמקדש (להלן חטיבת הקינה). כל אחת מהחטיבות מתייחדת במטבעות לשון, במהלך עלילתי ייחודי ובמיוחד בתפיסות אידיאולוגיות שונות. הבדלים אלו מלמדים שאין מדובר בזיכרונות וסיפורים של קבוצה אחת, אלא באוסף של זיכרונות, שמקורן בקבוצות חברתיות שונות.

עלילת ריב"ז נפתחת בהגעת אספסיאנוס לירושלים. אספסיאנוס מציע למורדים להיכנע:

שוטים, מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? וכי מה אני מבקש מכם, אלא תשגרו לי קשת אחת או חץ אחת ואלך מכם.

אנשי ירושלים עונים לו בבוז: "כשם שיצאנו על שנים שבפניך והרגנום, כך נצא לפניך ונהרגך". קרוב לוודאי שדברי התשובה משקפים את תחושת המורדים בעקבות הצלחותיהם הראשוניות בגירוש חיל המצב הרומי עם תחילת המרד (י"ז באלול שנת 66), ויותר מכך התבוסה שהנחילו לנציב הרומי קסטיוס גאלוס שהתייצב עם שני לגיונות והובס במהלך נסיגתו מירושלים (חשוון 66).

מיד לאחר מכן פונה רבן יוחנן בן זכאי אף הוא למורדים, ומציע להם להיכנע. המדרש שם בפי ריב"ז את מילות ההצעה של אספסיאנוס, ואף הוא נדחה בבוז על ידי המורדים. בעקבות הצעותיו נתפס ריב"ז כמי שנמנה על "אוהבי הקיסר", בלשון המדרש. והנה, המדרש לא רק שאיננו מנסה להפריך את הדימוי הזה, אלא הוא שב ומתאר כיצד ריב"ז מנסה לשכנע את המורדים. כישלונו של ריב"ז מוליך אותו למסקנה שאין עוד טעם בהישארותו בירושלים. הוא מגייס את תלמידיו, ר' אליעזר ור' יהושע, שמוציאים אותו בארון מתים מחוץ לעיר. תיכף ליציאתו מירושלים מתייצב ריב"ז במחנהו של אספסיאנוס.

בנקודה זו מתפצלים הנוסחים. נוסח ב, המוכר יותר, גורס שריב"ז ניבא לאספסיאנוס את המלוכה ובשכר זה קיבל את יבנה וחכמיה. ואולם ניתן להראות שזהו נוסח משובש ומאוחר. ככל הנראה המהלך המקורי של הסיפור היה שונה, והוא נשמר בנוסח א. אספסיאנוס, שכבר הכיר את ריב"ז באמצעות מרגלים ששהו בתוך ירושלים, שואל: "אתה הוא רבן יוחנן בן זכאי? שאל מה אתן לך". אספסיאנוס מעוניין לגמול טובה לריב"ז. החכם היהודי לא רק שאיננו דוחה את ידידותו של מי שעתיד להחריב את המקדש, אלא מבקש ממנו: "איני מבקש ממך אלא יבנה, שאלך ואשנה בה לתלמידיי ואקבע בה תפילה ואעשה בה כל מצות". תשובתו של ריב"ז היא הפניית עורף לירושלים ולכל מה שגלום בה. במקום ירושלים הוא פונה ליבנה, את המקדש הוא מחליף בקביעת סדרי תפילה, והקשר בין הקב"ה לעם ישראל עתיד להישמר על ידי עשיית מצוות במקום הקרבת קרבנות.

ואכן, ריב"ז מקבל את ברכת הדרך מאספסיאנוס: "לך וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה". בעלילת ריב"ז שני הגיבורים הראשיים הם אספסיאנוס וריב"ז. לשניהם משותפת התקווה להציל את המקדש וירושלים, ושניהם מבינים כי המורדים הם שמביאים את החורבן. מעבר החומה של ריב"ז אינו רק מעבר גיאוגרפי, אלא ביטוי למעבר העמוק יותר שמתחולל אצל ריב"ז. החכם היהודי מצטרף למצביא הרומי, ושניהם מעמידים חלופה למקדש הירושלמי. המורדים שנותרים נצורים בעיר מבטאים אטימות, רשעות ויהירות, וחוסר הבנה של השלכות מעשיהם. עלילת ריב"ז לא באה אפוא רק ללמד זכות על ריב"ז שנטש את העיר בשעת דוחקה, אלא מקטרגת על המורדים ומעמידה את ריב"ז ואספסיאנוס מהעבר האחד, ואת המורדים מהעבר השני.

מצביא חששן ופחדן

עלילת המצור נפתחת אף היא בתיאור הגעתו של אספסיאנוס לירושלים. ואולם המצביא הרומי איננו מבקש מהמורדים להיכנע, אלא מטיל מצור הדוק על העיר. מיד לאחר מכן הקנאים שורפים את אוצרות המזון באש. שריפת האסמים היא בוודאי האירוע הטראומטי ביותר בסיפור המצור, למעט אולי חורבן המקדש עצמו. היא נתפסת עד היום כשיא האיוולת של מלחמת האחים, וכביטוי האולטימטיבי לעומק התהום שאליה מידרדרת שנאת החינם בירושלים הנצורה. לא לחינם יוספוס, ההיסטוריון הרומי טקיטוס ועוד הזכירו זאת.

ואולם, המדרש איננו מגנה כלל את שריפת האסמים ואף איננו טורח לנמק אותה. חשוב מכך, המדרש דוחה את הטענה הסבירה ששריפת האסמים והרעב גרמו לחורבן העיר. אנשי ירושלים אמנם נאלצו לשלוק תבן, אבל בה בעת הם גילו יכולת לחימה מופלאה:

כל אחד ואחד מישראל שרוי נגד חומותיה של ירושלם. אמ' מי יתן לי חמש תמרים וארוד ואטול חמשה ראשים. נתנו לו חמשה תמרים. ירד ונטל חמשה ראשים מאספסינוס.

בניגוד לריב"ז שיוצא בהיחבא, כאן מתואר כיצד "כל אחד ואחד מישראל" עומדים על גבי החומה, ותמורת חמישה תמרים כל אחד מהם הורג חמישה מאנשי אספסיאנוס. אי אפשר שלא להזכר בדברי הברכה בפרשת בחוקותי, "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה" (ויקרא כו, ח), וכאן אחד רודף חמישה.

ואמנם, כאשר אספסיאנוס נוכח בגבורתם של המורדים הוא מוכיח את חייליו במילים קשות:

אלו שאינן אוכלים אלא תבן כך הורגין בכן, אלו היו אוכלין כל מה שאתם אוכלין ושותין על אחת כמה וכמה שהיו הורגין אתכם.

אספסיאנוס של עלילת המצור הוא מצביא חששן ופחדן. הוא איננו מציע הצעות כניעה, ואיננו בטוח בעוצמתו ובחייליו. לעומת זאת המורדים, המכונים "ישראל", הם גיבורי חיל, וכולם כאחד שותפים למאמץ המלחמתי. כיצד בכל זאת נכבשה ירושלים?

המדרש מתאר בצורה מפורטת למדי את מכונות המצור הרומי, את איל הנגח שערער את החומה ואת אבני הבליסטראות שהוטחו בה עד שנפרצה. ואולם גם בכך לא היה כדי להכניע את ירושלים. או אז

 הביאו ראש חזיר ונתנו לתוך קשת של זרדים (צריך להיות "קשת של זיר") והיה משליך אותו כלפי אברים שעל גבי המזבח. באותה שעה נלכדה ירושלם.

אספסיאנוס נטל ראש חזיר ושיגר אותו באמצעות אחת הקטפולטות, מכונות לירי חיצים גדולים, שכינויה בעברית היה "קשת של זיר", כפי שהראה פרופ' מנחם קיסטר. ואולם ראש החזיר לא כוון כנגד הלוחמים, אלא כנגד איברי הקורבן שהיו על גבי המזבח. ואמנם משנטמאו הקורבן והמזבח, נלכדה ירושלים.

בעוד שאספסיאנוס של עלילת ריב"ז מנסה להגן על המקדש מפני המורדים, אספסיאנוס של עלילת המצור הוא נוכל ומחלל השם. אספסיאנוס של עלילת ריב"ז הוא מצביא הבטוח בעוצמת צבאו, ואילו אספסיאנוס של עלילת המצור איננו מאמין בחייליו, והוא בעצמו משגר ראש חזיר לעבר המזבח. אספסאינוס מבין שאין ביכולתו להילחם באנשי ירושלים, שאפילו הרעב לא פגע בהם כהוא זה, ולכן הוא פוגע במזבח ובקרבנות שמחברים בין האל לעמו. ירושלים לא נפלה מפני שנאת חינם, שריפת האסמים או הרעב. לפי מחבר עלילת המצור, ירושלים נפלה מפני שאספסיאנוס הצליח לגרום להפסקת עבודת המקדש.

תפיסת עולמם של הכוהנים

לצד ההבדלים הרעיוניים והאפיון השונה של הדמויות, יש לציין הבדל נוסף בין שתי העלילות. עלילת ריב"ז מתקדמת על ידי שיחה ודיאלוג בין הדמויות השונות – אספסיאנוס, ריב"ז והמורדים. לעומת זאת, בעלילת המצור אין שום דיאלוג בין הגיבורים השונים, והעלילה מתקדמת באמצעות פעלי עשייה המיוחסים למורדים ולאספסיאנוס. עלילת המצור נושאת אופי של כרוניקה, בעוד שעלילת ריב"ז בנויה כסיפור של חכמים שבליבו דו־שיח בין גיבורי הסיפור.

נקל לשער שעלילת ריב"ז נוצרה בחוג תלמידיו־מעריציו. הללו סיפרו על תבונתו המדינית, יכולת ההחלטה שלו, ובמיוחד אחריותו להקמת עולם התורה מאפר החורבן, תוך גינוי חריף למתנגדיו. אך בקרב אלו חוגים נוצרה עלילת המצור, המקלסת את לוחמי ירושלים ומטילה את האחריות לחורבן על אספסיאנוס בלבד?

רמז לחוגים שבהם הייתה יכולה להיווצר עלילה כזו מספקים מטבעות המרד הגדול. לאורך שנות המרד הוטבעה בירושלים סדרה של מטבעות כסף בערכים של שקל ומחצית השקל. מהצד האחד מוטבע גביע, ומהצד האחד זר של שלושה רימונים וסביבו הכתובת "ירושלים הקדושה". לטענת חוקר המטבעות דונלד אריאל, מטבעות אלו הוטבעו באזור המקדש על ידי חוגי הכוהנים שהצטרפו למרד.

כאשר יוספוס מתאר את הסיעות השונות שפעלו בירושלים, הוא מציין שהקנאים התבצרו באזור המקדש. נראה אפוא, כפי שציינו בעבר חוקרים רבים, שלא רק שכוהנים רבים נמנו על שורות הקנאים, אלא שאף שמם קשור במורשת הקנאית־כוהנית שנוסדה במעשה הקנאות של פנחס בן אלעזר. עלילת המצור מעמידה את עבודת המקדש כתריס ומגן בפני הפורענות. עמדה שכזו ודאי רווחה בקרב חוגי הכוהנים שהיו אמונים על עבודת המקדש. המטבעות המעלים על נס את קדושת ירושלים מבטאים אפוא בתמצית את אמונתם של הקנאים־כוהנים: קדושת ירושלים איננה רק מטרת המלחמה, אלא גם ההבטחה לניצחון.

עלילת המצור נוצרה ככל הנראה בחוגי הכוהנים הקנאים בתקופה הסמוכה לחורבן. הללו הכירו היטב את שריפת האסמים ואת הטענות שהושמעו נגדם בשל כך. ואולם, הם יצרו עלילה נגדית שלפיה השריפה והרעב לא רק שלא פגעו בלחימה, אלא אף ערערו את אמונו של אספסיאנוס בצבאו. מבחינה זו שריפת האסמים כמעט הביאה להצלת העיר! ואולם, אספסיאנוס הנבל זיהה את מקור כוחה של העיר, קדושת העיר הנובעת מכוח עבודת התמיד.

הבחירה של אספסיאנוס בחזיר איננה בחירה סתמית. החזיר נתפס כבר בעת העתיקה כסמל לעימות שבין יהודים לנוכרים. עבור היהודים היה זה סמל לטומאה שכרוכה בכל מפגש עם הנוכרים, ואילו עבור העולם הרומי הימנעות היהודים מאכילת חזיר הייתה ביטוי לשנאת המין האנושי. לכך יש להוסיף שסמל הלגיון העשירי שצר על ירושלים היה חזיר. ירושלים לא חרבה מפני שנאת חינם, רעב או מלחמת אחים. הקנאים יכלו לעמוד היטב בכל אלו, ואף לנחול ניצחון. ואולם הפסקת העבודה וטימוא המזבח הם שהסירו מעל ירושלים את מגן הקדושה ששמר עליה, ו"באותה שעה נלכדה ירושלים".

עלילת המצור לא רק מציעה סיפור שונה ומנוגד לסיפור ריב"ז, ולמה שנתפס עד ימינו כלקח המוסרי־חברתי החשוב ביותר של החורבן; בבסיסה עומדת תפיסת עולם שסותרת את משנתם של חכמים ואף את דברי הנביאים. החל מימי שמואל קוראים הנביאים פעם אחר פעם, "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'" (שמואל א טו, כב). ירמיהו, נביא החורבן, באחת מנבואותיו הראשונות עומד בשער המקדש ומטיח בבאים להקריב: "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה. כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ" (ירמיהו ז, ד־ה).

מדוע מצאו חכמים לנכון להותיר את זיכרונותיהם של הכוהנים הקנאים, שלפי ריב"ז ותלמידיו החריבו באיוולתם את העיר, ושהטביעו על מטבעותיהם את סיסמת החוטאים שכנגדם יצא ירמיהו?

חכמים לא הותירו לנו דין וחשבון על שיקולי העריכה ועל עקרונות היצירה של החיבורים השונים. ועדיין, נראה לי שעורכי אדר"נ הבינו שהדרך לבנות מחדש את החברה היהודית, שאמנם לקתה בשנאת חינם וחרבה בגלל מלחמת אחים, איננה על ידי המשך השנאה, הפילוג ומחיקת הזיכרון. חכמים הבינו שכאשר עומדים ליצור את הזיכרון התרבותי של הימים הקשים ההם, אי אפשר לוותר על קולות המתנגדים. אסור להאלים ולהעלים את אלו שחשבו והאמינו אחרת, גם אם לפי השקפתם אמונות אלו הביאו לחורבן. הדרך היחידה לחבר מחדש בין חלקי החברה היא באמצעות מתן מקום לזיכרונות ולסיפורים של כולם, גם אם הם שונים ואפילו מנוגדים.

לאור זאת מובן מדוע בחטיבה השלישית, חטיבת הקינה, המקונן הראשי על החורבן הוא ריב"ז:

היה רבן יוחנן בן זכאי יושב ומצפה כנגד חומת ירושלם לדעת מה יעשה בה… כיון שראה רבן יוחנן בן זכאי שחרב בית המקדש ונשרף היכל עמד וקרע את בגדיו וחלץ את תפליו והיה יושב ובוכה ותלמידיו עמו.

רק הבכי המשותף והקינה בצוותא תיצור את הבסיס לבניין חדש.

ד"ר מאיר בן־שחר מלמד במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה

—

לגרסה מלאה של הדברים ראו:

Meir Ben Shahar, 'Memories of the Destruction: Between Priests and Rabbis', Anthony Giambrone (ed.), Rethinking the Jewish War: Archaeology, Society, Texts and Traditions, Leuven 2021, pp. 199-235.