טקס יום העצמאות העשירי למדינה, שנערך בשנת 1958 בנמל הקישון בחיפה, היה רב רושם. לחלק האמנותי הוזמנה הזמרת הכי מפורסמת במדינה אז, שושנה דמארי. הפזמונאי הצעיר דן אלמגור נבחר לשתף פעולה עם משה וילנסקי, "מלחין הבית" של שושנה שכתב לה כבר להיטים רבים ("כלניות" "צריך לצלצל פעמיים" ועוד), ויחד הם כתבו את השיר "מגדלור".
הקהל בטקס עמד לאורך רצועת חוף ארוכה ועל כן הוקמה במה מיוחדת על הרציף. מהבמה התנתקה מעין רפסודה קטנה שהייתה עתידה לשוט לאורך הנמל, ועליה הייתה אמורה לעמוד הזמרת ולשיר את השיר שוב ושוב כדי שכל הקהל ישמע.
אבל אף אחד לא סיפר את זה לשושנה דמארי.
כשהחלה התזמורת לנגן בטקס, מצאה עצמה שושנה שרה על רפסודה מתנדנדת בלב ים, כשהיא ממש לא מוכנה לזה. דן אלמגור סיפר שהיה זה הביצוע המהיר ביותר ל"מגדלור" שהוא שמע אי פעם.
כמה שושנה הופתעה כשהיא גילתה בסוף השיר, שיש לה עוד 300 מטרים של שיט לגמוע, ועליה לשיר את השיר פעמים נוספות. בפעם השנייה ששרה ששונה את השיר היא כבר התרגלה לטלטולים, ושרה בביטחון בקולה הגדול ובכריזמה העוצמתית המוכרת, אבל זה לא הציל את דן אלמגור מהסטירה שהחטיפה לו שושנה כשפגשה בו בסוף הטקס כעונש על כך שלא סיפר לה.
מגדלור – שושנה דמארי
"הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור,
אך תמיד, כשחזר עם ליל,
מן החוף היה מבחין, בתוך השחור,
אור פלאי קורץ לו וצוהל.
הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור,
אך תמיד האיר לו אור מתוך השחור.
פעם היא לפתה אותו חזק חזק:
"השאר, כי לא אוכל יותר!"
הוא נשק לשתי עיניה, ושתק;
אך עם שחר שוב נראה חותר.
אך עם לילה, בשובו מים ושחור,
לא האיר לו עוד האור כמגדלור.
הם מצאו אותה בחוף, בין הצדפים,
וליבה כגוש פחם שחור.
ורק אז בלאט גילו לו השחפים,
כי ליבה היה לו מגדלור".
(מילים: דן אלמגור, לחן: משה וילנסקי)
בשיר היפה הזה מסופר סיפורו של מלח שיוצא מיד פעם להפלגות בזמן שאהובתו מחכה לו בחוף, ולמרות שהוא יידע שאין בחוף מגדלור, תמיד הוא ראה אור מהחוף ובעזרתו חזר בבטחה לנמל. פעם אחת יצא לים אחרי הפצרות מאהובתו שיישאר איתה, ומתוך כאב לב היא קפצה למים והתאבדה. בפעם הזו כשחזר לחוף, הוא לא ראה יותר את האור הקבוע שהאיר לו וכך גילה בדיעבד כי ליבה של אהובתו הוא זה שהאיר לו והיה לו מגדלור.
האור הזה הוא בעצם משל לכל דבר שקורה לנו, אך אנחנו לא תמיד שמים לב למי שעומד מאחוריו. הרי גם בחוף רגיל שבו יש מגדלור, צריך המלח לזכור שיש מישהו שמדליק את המגדלור מידי ערב. באותה מידה גם לרכבת שנוסעת ומגיעה בזמן לרציף, יש נהג שמסיע אותה למרות שאנחנו לא תמיד רואים אותו. וכמובן שגם כל בוקר כשאנחנו קמים יש מי שמחזיר בנו את נשמתנו בחמלה רבה למרות שזה נראה לנו הכי טבעי ורגיל.
בפרשה שלנו מסופר על מתקפה של נחשים ועקרבים שבאה על עם ישראל בעקבות תלונותיהם. הפתרון שנותן הקב"ה הוא יצירתו של נחש הנחושת עליו הסתכלו בני ישראל ונרפאו. לכאורה מעשה זה מזכיר עבודה זרה, ועל כך ענו חז"ל במדרש יפה שהולחן מספר פעמים, ובאופן חריג נכנס אפילו למשנה – הספר ההלכתי ביותר ונטול המדרשים שכתבו חכמינו. "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו – היו נימוקים" (ראש השנה ג', ח').
כמו שהנמל השחור לא מאיר את עצמו, כך גם נחש הנחושת לא מרפא. המרפא הוא מי שעומד מאחוריו, הקב"ה. הנחש רק עוזר לעם ישראל לשים לב למציאות ה' בעולם.
בדרך זו עלינו לנקוט בכל אשר נצעד, לשים לב לדברים הטבעיים ולזכור מי עומד מאחוריהם. מי עוזר לנו להצליח בלימודים או בעבודה, מי שומר עלינו מכל פגע ומי מאיר לנו אור מתוך השחור.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
