עד היום השמיני למילואים לא דיבר הקב"ה אל אהרן כנמען עצמאי. אמנם ה' "אמר" לאהרן ללכת לקראת משה המדברה (שמות ד, כו), אך בדרך כלל ה"אמירה" מקדימה תוכן ספציפי או תגובה לדיבור, ואילו ה"דיבור" מציין את פעולת ההתקשרות המילולית. ובעוד שהאמירה מתייחסת לחלקי ולנקודתי, הדיבור פותח נושא חדש או כולל, ועשוי להביע התכוונות כלפי הנמען, ואף התקשרות הדדית (אונקלוס ותרגום יונתן מתרגמים "וידבר אל" – "ומליל עִם"). לעיתים יש משמעות לעצם העובדה שמתקיים דיבור ולעיתים להיעדרו. ובכן, ה' נתן לאהרן שם במדבר הוראה נקודתית בלשון "אמירה", אך לא זיכהו ב"דיבור" עד היום השמיני.
עד אותו יום גם לא "דיבר" אהרן אל משה. התורה אינה משמיעה את קולו, למעט דיבורו אל העם במעשה העגל, ומענהו לטענות משה נגדו, שהם תולדת הסתבכות. ברורה ההיררכיה במעלתם הדתית: בסיני מצטווה אהרן לעלות לגובה מסוים בהר, אך הוא אינו מורשה לעלות עם משה עד ראשו. יש מעלות לקדושה. לכל אדם דרגה שונה. אם יפרוץ את הגבול – ייפגע. ואהרן מכיר במדרגתו.
עד אותו יום לא היה לאהרן תפקיד עצמאי. הוא שימש מתווך בין משה לבין פרעה והעם. באשר היה מקובל על העם, נתן גושפנקא למשה שגדל בבית פרעה ושהה במרחקים. אך עיקר הביצוע הוא של משה, אלא אם הוא הורה לאהרן לפעול. ההנהגה הדתית והמדינית היא של משה, ואילו אהרן פועל עמו (ותחתיו) בשותפות סימביוטית, בלא שתהיה לו אמירה אוטונומית.
אכן, בפעם האחת שבה מטיל עליו משה הנהגה עצמאית, הוא לא עומד מול נחשול המורדים. הוא רגיל לעבוד "עִם" – עם משה ועם העם. לכן, אף שכוונתו לשם שמים, בפועל הוא משתף פעולה עם הציבור, במקום לעמוד כנגדו. ואז נוצר סדק בשלמות שותפותם: משה כועס, אהרן מתנצל, משה מבקש עליו רחמים, יחסיהם חוזרים לקדמותם. אך משקרנו פני משה, גם אהרן נרתע ביראה.
בירור עד להשלמה
והנה, ביום השמיני למילואים קורה מהפך. עם הקדשת המשכן נמשח אהרן ככהן גדול. בניו מסייעים אותו, והכהונה מובטחת למשפחתו לעולמים. בתחילת ההקדשה אהרן פסיבי. משה משמש ככהן, מאמן את הכוהנים בתפקידיהם, רוחץ את אהרן ומלבישו, מושחו ומניפו לפני ה'. אך בסופה – אף שההיררכיה נשמרת – אהרן נוכח כמנהיג נבדל. הוא המקריב והמברך את העם. (גם) בזכותו יורדת האש ואוכלת את הקרבנות, וענן הכבוד מכסה את האוהל. מכאן ואילך, קרבתו לקודש במשכן דומה לקרבת משה לקודש על ההר. כשם שלאהרן אסור לעלות להר, למשה ייאסר להיכנס אל קודש הקודשים. משה ינהיג במרחב: הקשר עם ה' והעם, מתן התורה, השיפוט וההנהגה המדינית; ואהרן ינהיג במשכן (וממנו): העבודה, הקדוּשה, הכפרה, ברכת־העם והשראת השכינה.
ודווקא אז פורצים בניו את גבול המותר ונשרפים בפרהסיה, ועולמו חרב עליו קבל עם ועדה. ובזה הרגע נבחנות אבהותו, אמונתו ומנהיגותו. "וידם אהרן".
פירוש השורש דמ"ם אינו העדר דיבור, אלא הפסקת דיבור; או איפוק והימנעות מכוונת. "שלא יקרא ששתק אלא למי שהיה לו מה לדבר ושתק ולא דברו" (מכילתא דמילואים, קרבן אהרן, שמיני). ואכן, הבנים נשרפו, משה דיבר אל אהרן, ואהרן נדם. ומה קרה בין השרפה לדיבור משה – אולי הלם (כאברבנאל)? בכי (כרמב"ן)? רגשות מעורבים? ספקות באמונה? התורה אינה מפרשת, אך תשובת משה מעידה שקדמה לה שאלה, מפורשת או שתוקה.
אכן, קדמונינו ממלאים את הפערים ו"חושפים" את שאלותיו האפשריות. הבושה של האב על סירחון הבנים נענית בטענה שהם גדולים ממשה ואהרן, ולכן נבחרו לקדש שם שמים (רש"י); תהייה תיאולוגית על הניכור של ה' המשתקף בהמתת בניו נענית בטענה שהקב"ה מתאבל על מותם (ויקרא רבה כ, ד); ואילו ההכרה שנענש על חטאו במעשה העגל נשארת כאפשרות למרות צידוק הדין (הנצי"ב). דברי משה מביאים את אהרן לצידוק הדין. אך הפירושים (שכמה מהם הודגמו) רומזים שאהרן לא הצדיק את דינו כאותם החוששים לשאול שמא תתערער זהותם ומצדיקים את דינם מהשפה ולחוץ. אהרן עבר תהליך של בירור אישי ומתן משמעות אמונית עד להשלמה. "וידם אהרן".
כעת מעמיד משה את אהרן ובניו על חובתם להקדים את עבודת ה' לאבלם כמשפחה, והעם יבכה את השרפה. התפקיד והמעמד מחייבים אותו להתעשת, להתבונן על האסון בפרספקטיבה רחבה, וליטול את עמדת המנהיג.
התעלות מתוך השכול
מעתה עומד אהרן בפני ה' ומשה כאדם עצמאי. כעת, לראשונה, הקב"ה "מדבר" אליו לבדו. בין אם זכה אהרן שנתייחד הדיבור רק לו בשכר שתיקתו, או שהודרך כדי שלא יחזרו הכוהנים על הטעות של בניו וימותו, נֺאמר לפי דרכנו שלראשונה זכה ב"דיבור", לא ב"אמירה" נקודתית. כעת מצאו הקב"ה ראוי לשמוע ממנו ישירות הלכה, וללמדה את אחיו הכוהנים, בדומה למשה.
ואז קוצף משה על בני אהרן הנותרים על שרפת שעיר החטאת. אהרן מבין שהטרוניה מכוונת אליו, והאחריות מוטלת עליו. כעת מתברר ששתיקתו היא צעקה מושהית, הממירה את הסבילות ביוזמה, את ההשלמה בעזות נפש – הפעם לא יניח להם למות, ולראשונה, הוא "מדבר" אל משה: "שקלתי, ופסקתי הלכה: אם אוֺכל אחרי מה שקרה – הייטב בעיני ה'?". ומשה הוא המקבל את הדין: "וייטב בעיני משה". אכן, בעתיד, הוא לא יידום. הוא יילחם על חיי אחותם, ויפציר במשה להצילה. כך, המעמד, הקדושה והניסיון הנורא נותנים לאהרן עוצמות נפש. השכול עשוי להביא את האדם לקיפאון או להתעלות. ואהרן הוא מופת לדורות למי שבחר בהתעלות.
