לא נס לֵחה: שירה רעננה שנשכחה

המשורר והמתרגם כרמי טשרני (הידוע כט. כרמי) נפטר בשנת 1994 ומאז הפך ל״משורר של משוררים״. כל ילד ישראלי מכיר את הספר ״שמוליקיפוד״ שכתב יחד עם רעייתו דאז, הציירת והפסלת שושנה היימן, תחת הפסבדונים ״כוש״ (חיבור שמות המחברים), אבל מעטים מדי מכירים אותו ואת שירתו. כרמי הפך למשורר נשכח, שלא בצדק. נטייתו לברוח מפוליטיקה ומחבורות ספרותיות והריבוד העשיר של שירתו, שמקורו בחינוך היהודי שלו זכה, גרמו לכך שאף שתרגומיו נקראים עדיין, יצירתו נשכחה. את שיריו – שבעשורים האחרונים נודעו רק למעטים – לא ניתן היה להשיג, גם לא בחנויות יד שנייה.

לאחרונה יצאו לאור בהוצאת ״מקום לשירה״ שני כרכים בעריכתו של יובל יבנה (שהלחין אלבום משיריו של המשורר) הכוללים את כל שירתו הלירית, מנעוריו ועד אחרית ימיו. זהו מבחר עשיר, מרתק ומוקפד, שמעניק לקורא הישראלי משורר חדש־ישן, ששירתו רעננה ונפלאה גם כיום.

עוד לפני שעוסקים בשאלת הנושאים בשירתו של ט. כרמי, יש להבחין בלשונה. כרמי היה משורר וירטואוז ששלט בשפה העברית על כל רבדיה וההיסטוריה שלה. וכך, בתוך שירי אהבה – שהארוטיקה בהם היא מהחכמות והעדינות בשירה העברית, שירי גירושין, שירים על צער השכול לאחר מלחמה או שיר על נפלאות היומיום (כמו זה המצורף) – יכולות להופיע שורות מבריקות מעולם הפיוט, הסוד או השירה העברית הקדומה. כרמי היה בן בית בכל פרקי ההיכלות של השירה העברית לדורותיה, וזהו אחד מסודות הכשף של שירתו: היכולת ליצור שפה עשירה, וירטואוזית ומרובדת, שהיא בעת ובעונה אחת אורגנית, רעננה ומרגשת גם עשרות שנים לאחר כתיבתה.

קריאה בשני הכרכים של כרמי מסבירה את הריחוק של יצירתו מהזיכרון הקולקטיבי של השירה העברית הקאנונית. בשונה ממרבית המשוררים בני זמנו, הוא אינו מתפתה לאף אחת מהאפשרויות הליריות שאפיינו כמעט את כל המשוררים בימיו: הפאתוס והשגב האלתרמני בקוטב האחד, והייאוש והמרירות הזכית בקוטב הנגדי. מכיוון שאינו מתפתה, הוא אמנם אינו זוהר ביחס לבני דורו המבריקים ממנו, אך הוא בוהק, יציב ורענן עד היום. אף שגם בראשית כתיבתו כתב שירים מופלאים (״אין פרחים שחורים״, מהיצירות הראשונות בארץ שעסקו בשואה, הוא יצירת מופת), מכלול יצירתו הבשיל לאט. המבחר שלפנינו הוא הזדמנות מופלאה לקרוא ולהתבשם ממשורר שכמעט שלושה עשורים לאחר מותו, לא נס ליחו.

אֲנִי נִכְנָס לַמִּטְבָּח הֶחָשׁוּךְ / וְלוֹחֵץ עַל הַמֶּתֶג. / אוֹר גָּדוֹל. // אֲנִי מִתְיַשֵּׁב עַל הַסַּפָּה / לְיַד הַכֶּלֶב. / הוּא מִתְהַפֵּךְ עַל גַּבּוֹ, / מֵרִים אֶת כַּפּוֹתָיו, מְנַהֵם… // בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה, / אֲנִי רוֹכֵן עַל אִשְׁתִּי. / הִיא מְחַיֶּכֶת בִּשְׁנָתָהּ, / מְהַמְהֶמֶת, שׁוּב נִרְדֶּמֶת. // הַאִם אֵינָם מְבִינִים? / חַיּוֹת אֵשׁ מְמַלְּלוֹת, / מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּעִיר, / הַמִּזְבֵּחַ בּוֹכֶה – // וַאֲנִי עוֹבֵר מֵחֶדֶר לְחֶדֶר, / לַיְלָה אַחַר לַיְלָה, / וּמוֹנֶה אֶת הַנִּסִּים.

כל השירים

ט. כרמי

מקום לשירה, ב׳ כרכים – 424 + 520 עמ׳