המשימה שנטלתי על עצמי, כתיבת סקירה על הספר "מעלות השיר", היא מאתגרת. כיצד אפשר לכתוב סקירה על ספר שאת רובו איני יודע לקרוא? גם לו ידעתי לקרוא תווים, שבהם כתוב רוב רובו של הספר, הרי שלכאורה ניתן לסכמו במשפט האחד המופיע על הכריכה: "אנתולוגיה של שבעים ואחד ניגונים ל'שיר המעלות'". אך מכיוון שבעיניי סקירה של ספר חדש אמורה לספק תובנות נוספות בנוגע לעניינים העולים מן הספר ולא לספק תקציר מורחב של עלילתו, אעשה את המאמץ ואנסה להסביר מדוע לספר זה חשיבות רבה בעיניי, אתאר את החוויות והרגשות שהוא מעורר בי, ואדון גם במנהגים ישנים ובדרכים לשמרם.
אך לא מזמן חגגנו את חג הפסח; אבקש מכם לחשוב: מהו הרגע במהלך ליל הסדר שבו אתם מרגישים באופן מובהק את נוכחותו של פסח? אולי כבר בבית הכנסת, ב"הלל"? או שמא בקידוש, בשירת מה נשתנה, באכילת המצה והמרור? כל אלה הם רגעים משמעותיים, אבל איכשהו אצלנו במשפחה, ההבנה וההכרה שאנחנו כבר ממש בפסח מגיעה רק בשלב מאוחר יותר. אמירת ההגדה הסתיימה, הארוחה תמה, אכלנו את האפיקומן על השובע; שעת חצות קרבה אך הסדר עוד רחוק מסיום, ואנו עוברים ל"בָּרֵך" ופוצחים בשירת "שיר המעלות" במנגינה הייחודית של חג הפסח.
כעת חג השבועות לפנינו, ובניגוד לפסח וסוכות הוא כמעט נטול הכנות. קיימים אמנם ימי ספירת העומר ורבים מכינים שיעורים וחומרי לימוד לליל החג, אולם ככלל שבועות הוא חג שפתאום קורה, ללא הכנות רבות סביבו כשאר המועדים. בחג זה חשיבותה של המנגינה רבה אף יותר. אמנם הארוחה עצמה, לרוב חלבית, כבר יוצרת שינוי כלשהו, אבל בביתנו הכניסה לחג תהיה תמיד דרך מנגינת "שיר המעלות" שלפני ברכת המזון. בחג השבועות, מנגינה זו זהה למנגינת סיומו של פיוט "אקדמות" הנאמר לפני קריאת התורה. כך יוצרת המנגינה רצף ישיר בין ארוחת החג הגשמית, דרך התיקון והלימוד לאורך הלילה, ועד קריאת התורה המהווה שחזור של מעמד הר סיני.
כמי שגדל בבית יקי, היה ידוע וברור שלכל חג ומועד מנגינה משלו, ואין לשנות ולשיר ניגונים אחרים. המנגינה מלווה את החג לכל אורכו, משירת "לכה דודי" כאשר הוא חל בשבת, דרך ההלל, ואפילו הקדיש שמנוגן במנגינת החג. כל אלה בבית הכנסת, אולם בבית, הביטוי לניגונים אלו היה בשירת "שיר המעלות".
מאות עדות אשכנז
יסלח לי ענק החזנות ר' יוסף רוזנבלט, אבל את המנגינה הידועה שלו, שאותה נוהגים המוני בית ישראל לשיר, לא שרו אצלנו במשפחה מעולם. לעומת זאת, כילד התפלאתי עד כמה המנגינות הייקיות שלנו אינן מוכרות בשום מקום אחר. כשבאו אלינו אורחים מצאנו את עצמנו מעט במבוכה, שרים את שיר המעלות לבד, למשל בשבתות ספירת העומר שבמנגינתה עוד נרחיב בהמשך, בעוד האורחים מנסים לקלוט את הלחן.
זכורה לי חגיגת הקפות שניות שהייתה בעירנו, כאשר המארגן ביקש מחזנים ובעלי תפילה שיעלו לשיר את ניגוניהם, אך הדגיש – "לא הניגונים המוכרים" (האשכנזיים) אלא מנהגים שונים, ומנה רשימה ארוכה של קהילות ועדות: טריפוליטאים, ג'רבאים, תוניסאים, מרקשים, בגדדים, בצריים, צנענים, עדניים ומה לא. תמהתי על כך שמבחינת אותו מארגן כל האשכנזים חד הם. גם בדיבורים על אוכל נתקלים לעיתים בדעה קלוקלת זו. אין לי מושג מדוע רעיון עוועים זה הכה שורש – כאילו יש עשרות עדות ספרד והמזרח, וחלילה לבלבל בין מרוקאי לטריפוליטאי או בין תימני מעדן לתימני מצנעא, אבל האשכנזים כולם כביכול עדה אחת.
והרי בין רוסיה ללונדון ישנן עשרות אם לא מאות עדות שונות, ולכל אחת מנהגיה, מאכליה ומנגינותיה. אלא שהשואה הנוראה החריבה אותן, ונשארו אחד ממשפחה ושניים מעיר, שעלו ארצה, התאגדו והתאחדו, וגם הנוסח והמנהגים הישנים נשכחו או נעזבו בכוונת תחילה. כיום יקשה למצוא, בוודאי בציבור שאינו חרדי, קהילות האומרות את פיוטי ה"יוצרות" והמוספים בשבתות "ארבע פרשיות", למשל.
לניגונים בעיה נוספת, שכן לחנים חדשים באים לעולם וישן מפני חדש תוציאו. נוסח קרליבך לדוגמה, השתלט על קהילות רבות ודחק לתהום הנשייה את הניגונים הוותיקים. המנהגים שאבדו אמנם מכונסים בספרים, ואם במנהגי אשכנז עסקינן נזכיר את מפעל "ירושתנו" של מכון מורשת אשכנז, שפרסמו למעלה מעשרה כרכים גדושים ומלאים. אך המנגינות, מה יהא עליהן?
גיור ל"נישואי פיגארו"
לאחר הקדמה ארוכה זו, ברור מדוע עלץ לבי בקרבי למראה ספר המכנס למעלה משבעים ניגונים יקיים לשיר המעלות. המונח יקי הוא מורחב למדי, אך מתבסס על קהילת פרנקפורט דמיין וכולל גם את שאר יהדות גרמניה – על כל ההבדלים שבין קהילות גרמניה השונות – דנמרק, הולנד ואף אנגליה. מחבר הספר, ד"ר אורי אהרן, מוזיקאי, חוקר ומנצח, ליקט את כל המנגינות שהוא מכיר, ניתחן, ריכזן, רשם להן תווים, הוציאן בספר ואף הקליט כל אחת ואחת מהן והעלה את כל ההקלטות למרשתת (uriaharon.co.il/anthology), למען יוכלו הקוראים – ההדיוטות כמוני, שאינם מחלצים מנגינה מקריאת תווים – להקשיב לה.
לא זו בלבד שלכל חג ומועד יש מנגינת "שיר המעלות" משלו, ואף כמה נעימות שונות כמעט לכל אחד מהם, מנגינות מיוחדות נתקנו גם לשבתות "ארבע פרשיות", לימי בין המצרים, לימי ספירת העומר, ואף מנגינת אבלות על אובדן הקהילות האשכנזיות, זכר לגזירות תתנ"ו, לשבת שלפני חג השבועות. נוסף על אלו, הספר כולל עשרות נעימות שונות ל"שבת רגילה".
לא רק תווים יש בספר אלא גם מבואות נרחבים. אלה פותחים בהצגה ופירוש קצר של פרק קכ"ו, תוך דיון מדוע בכלל מקדימים פרק תהילים לברכת המזון, ולמה נבחר דווקא פרק זה לשבתות ולימים טובים. לאחר מכן מופיע הסבר מוזיקלי, שאודה כי לא ירדתי לעומקו, המבאר מדוע פרק זה ומבנהו מאפשרים חיבור של לחנים רבים כל כך, עד שנדמה כי כמעט כל מנגינה מתאימה למילותיו. אגב, תופעה דומה מצאנו בפיוט "לכה דודי", שגם הוא מושר במאות מנגינות שונות. ניתוח צורני של המנגינה – שוב, ליודעי חן המכירים את התיאוריה – מופיע לאחר כל מנגינה ומנגינה.
מאמר נוסף עוסק בחקר הניגונים עצמם ובסיפוריהם – מהיכן הגיעו, האם אימצו ניגונים קודמים להם וכיצד התגלגלו. חלק מהניגונים דומים זה לזה, ולחלקם מקורות משותפים. הדוגמה המנותחת בספר היא של מנגינת ימי ספירת העומר, שכבר מילדות ידעתי שהוא דומה – ויש שיגידו מבוססת – על האריה Se voul ballare (אם תרצה לרקוד) מתוך האופרה "נישואי פיגארו" של מוצרט.
"גיור" מנגינות הוא עניין נפוץ בימינו, אולם בקהילות אשכנז השמרניות של המאה ה־18, הכנסת מוזיקת עגבים לבית הכנסת היא עניין שיש לתהות עליו. לדברי אהרן, לאחר רישום התווים נמצא כי הדמיון מתבטא בשלוש תיבות בלבד, ועל כן עשוי להיות אקראי. המנגינות בכללותן שונות, אך אין לשלול אפשרות של חיקוי, או של שינויים נוספים שגרמו לדמיון. ואמנם, דמיון והשפעות בין מנגינות הם עניין ידוע. בהקשר זה אפשר להזכיר את ההמנון הלאומי "התקווה", אל מול היצירה "מולדבה" של המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה, דמיון שדשו בו רבים. אגב כך, בספר מוזכר ששיר המעלות הוצע כהמנון למדינת ישראל במקום "התקווה", ואמנם בקהילות ציוניות־דתיות רבות נוהגים לשיר פרק תהילים זה בסיום תפילות יום העצמאות, במנגינת התקווה.
תפוצתם של וריאנטים
הקשבתי קשב רב למנגינות, וכצפוי הן הביאו אותי לפרץ נוסטלגיה עז. בהודעה שמיהרתי לשלוח למחבר הספר כתבתי לו כי מנגינות רבות אני מזהה, אחרות נשמעות מוכרות, ישנן כאלה החדשות לי, אבל גם את אלו שאני מכיר אני שר אחרת. אשתי טוענת שאני פשוט מזייף, מה שבוודאי נכון באופן חלקי, אבל גם מעבר לזיוף ישנם הבדלים בתווים עצמם, ולא רק בסולמות. המחבר ענה לי שהוא תיעד מה שהוא מכיר מבית הוריו ושר בעצמו, אך הוא מודע לכך שישנם וריאנטים ודיאלקטים רבים, וסבור שלא מדובר רק בזיוף אלא בשינויים שהתרחשו ממקום למקום. ואכן כמו במחקר גנטי, אפשר לראות שהדמיון בין הדרך שבה אני שר מנגינה מסוימת, לפי מנהג ברלין, למנגינה המוקלטת, רב יותר מהדמיון לאופן שבו הורי אשתי, שעלו מאנגליה, שרים את אותה מנגינה.
בעבורי חשיבותו של הספר היא קודם כול בעצם קיומו. אכן אינני יכול לקרוא ולנגן את התווים, אבל אני יכול עכשיו לשתף בקלות עם אחרים את המנגינות שאני מכיר, את אלו שאיני מכיר ללמוד, ואת אלו שבקושי זוכר – להיזכר בהן. בעבור הכלל, חשיבותו של הספר היא מעבר לנוסטלגיה האישית. תיעוד ורישום זה חשוב למחקר. כעת עבודה ראשונית זו נגישה ומתועדת במרשתת, ללא צורך לכתת רגליים לספריות מוזיקליות כגון זו שבבית התפוצות. היא יכולה לאפשר לאחרים להוסיף את גרסאותיהם, ולחוקרים להעמיק עוד במחקר הפן המוזיקלי של מורשת העדות.
ככלל, הספר ממעט לעסוק במקורות המנגינות. המחבר מנמק זאת בכך שהמשימה קשה עד בלתי אפשרית, מכיוון שהניגונים גוירו, עובדו והשתנו מהמקור במידה רבה. גם ההתאמה לעברית המודרנית, שהגייתה שונה מההגייה האשכנזית שבה הושרו הניגונים במקור, חוללה שינויים, וכאמור גם כאשר קיים דמיון כלשהו, אין הכרח לראות בניגון האחד את מקורו של השני. המשימה אכן קשה, אך עדיין יש לקוות שתפוצה רחבה יותר של הניגונים תוביל גם למחקר נוסף על המקורות.
מעלות השיר
אנתולוגיה של שבעים ואחד ניגונים ל"שיר המעלות"
אורי (אוריאל) אהרן
ראובן מס, 2020, 175 + 35 עמ' אנגלית
