חלק לא מבוטל מספר ויקרא עוסק בקדושת המשכן, על כליו, קרבנותיו ומשרתי הקודש שבו. לעומת כל אלה, פרק כ"ג לוקח אותנו אל קדושה מסוג אחר לחלוטין: קדושת הזמן. זו הבוררת עבורנו מתוך רצף הימים את השבתות והמועדים, המרוממים אותנו משגרת החולין ומעניקים לנו משמעות המתעלה מעל הסיזיפיות היומיומית של הקיום. שתי הקדושות שונות מאוד, עד שניתן לומר שהן מייצגות שתי תנועות מנוגדות של החוויה הדתית.
בפרק כ"ג שני צירים השזורים זה בזה. האחד הוא הציר הקבוע של עבודת הקרבנות, שהיסוד היציב שבו מודגש באמצעות המילים "וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'", החוזרות כהד הפועם לאורך הפרק כולו. הציר הנוסף משתנה. כאן נמצא את אכילת המצות, את חגיגת ראשית התבואה באמצעות הנפת העומר והבאת לחם התנופה בחג הביכורים, את זיכרון התרועה באחד לחודש השביעי, את עינוי הנפש בבקשת הכפרה, ולבסוף את לקיחת פרי עץ ההדר, כפות התמרים, ענף עץ העבות וערבי הנחל, לצד הישיבה בסוכות במשך שבעה ימים. ציר זה פורש בפנינו מגוון חגיגי, ומציג את פניהם השונות של מועדי ישראל.
ויתור על השליטה
ואולם אין מדובר כאן בהבדל בין היסוד הקבוע והיסוד המשתנה בלבד, אלא בפריצתם של גבולות הקדושה. עבודת הקורבנות מצומצמת. היא יכולה להתקיים במרחב אחד בלבד, ועל ידי אנשים שנולדו למעמד מסוים והוכשרו לתפקידם כמשרתי הקודש. לעומת זאת, את המועדים ניתן לקיים בכל מקום, וכולם מוזמנים ליטול חלק בחגיגה. הזמן המקודש מפיל, אם כן, את המחיצות שהן לב ליבו של מקום הקודש, מפקיע את הקדושה ממגבלות "הזר הקרב יומת", מנגיש אותה לקהלים רבים ומפזר אותה בין אופני ביטוי מגוונים. כך משתלבות בפרק כ"ג באופן טבעי הוראות הזולגות לימי החולין, כמו ההיתר לאכול לחם קלי וכרמל לאחר הנפת העומר, או החובה להשאיר לקט ופאה לעני ולגר בעת הקציר.
ההבדל בין קדושת המקום וקדושת הזמן מתחדד לנוכח הזיקה שיוצר הכתוב בין "מקראי הקודש", הם ימי המועד, ובין איסורי המלאכה: "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". הקודש והשביתה ממלאכה הולכים יד ביד ומוזכרים זה לצד לזה בכל ציוני הזמן בפרק, בשבתות כמו גם בחגים. אך מהו הקשר בין השניים? מדוע בוחרת התורה, באופן גורף, לציין את הזמן הקדוש באמצעות ההימנעות מעבודה?
החגים הם "מועדי ה'". הם טעונים בסגולתו המיוחדת של הקב"ה, המבוטאת בנבדלות גמורה. באופן דומה, קדושת החגים מבחינה בין המועדות ובין ימי השגרה באמצעות מנוחה מן העמל המאפיין את פעולתו של האדם בעולם. יתירה מכך, השביתה ממלאכה מבטאת ויתור על השליטה במציאות הסובבת: על היציאה אל המרחב לשם כיבושו, על הרדייה בדגי הים, בעוף השמים ובכל חיית השדה, על הפריצה ימה וקדמה צפונה ומזרחה. בזמן המקודש מבטל האדם את נטייתו לפעולות מסוג זה ומכפיף את עצמו לרצון האלוהי. כך נגרעים ימי החג מהזרימה השוטפת של ימות החולין, ומציינים את הכניסה לזמן שונה, הזמן המקודש.
ניתן לטעון כי מקראי הקודש, המיוצגים על ידי שביתה ממלאכה, חותרים תחת הנחות היסוד של המרחב המקודש. לא זו בלבד שהם מתקיימים בכל מקום ואתר, אלא שבניגוד למוסד הכהונה, שהכניסה אליו מותנית בהשתייכות מולדת לקבוצה מורמת מעם, השביתה ממלאכה מרדדת את ההבדלים בין בני האדם ומציבה אותם בשורה אחת לנוכח מועדי הקודש. זאת ועוד, הטומאה והטהרה הרווחות בפרקים הפותחים של ספר ויקרא אינם חלק מהשפה או מהרעיונות המשמשים בפרק כ"ג, והכפרה מופיעה בו בהקשרו של יום הכיפורים בלבד. היעדר זה מייתר את השמירה מפני סכנת המפגש שבין הקדושה והטומאה, ויחד עמה ניטלות התביעות וההגבלות הרבות הכרוכות בעבודת המקדש, אלה המיועדות להגן עליה מפני האיום שבחילולה.
ממלכת כהנים
קדושת הזמן מציעה, אם כך, חלופה לקדושת המקום, אלטרנטיבה רכה יותר הפתוחה לכולם, החפה מחומרת הסבר שיש בעבודת הכהנים והקרבנות, והטומנת בחובה מגוון מצוות המשתנות לאורך מעגל השנה. חלופה זו, הפורמת את גבולותיו המהודקים היטב של המרחב המקודש, ובאופן מסוים קוראת תיגר על הנחות היסוד שלו, איננה עומדת בפני עצמה. היא נותנת קול לאופנים נוספים של פיזור מוקדי הקדושה המשובצים בספרי התורה.
הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא פרשת קדושים, הפותחת בקריאה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" ומסתיימת באופן דומה, "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים", שעה שבתווך מופיעות מצוות שונות המתייחסות אל שגרת החיים, נטולת השגב, דוגמת החובה לקום בפני שיבה, האיסור להשחית את פאת הזקן או ההימנעות משקר, כחש ורכילות. עוד ניתן להוסיף כאן את עבודת ה' שנועדה לכתחילה להתקיים בבכורות, הם הנציגים ששולחת כל משפחה ומשפחה לבית המקדש, או את לבישת הציצית שבדומה לבגדי הכהונה שזורות בה פשתן ותכלת והיא הופכת את כל אחד מבני ישראל לכהן בזעיר אנפין.
אכן, חוויית הקדושה המרכזית של התורה בכלל ושל ספר ויקרא בפרט מרוכזת במקום אחד, מבוססת על הקרבת קרבנות ומסתייעת בכהנים. אך עם זאת, הזרעים לחיים דתיים נטולי מקדש כבר נטמנו בפסוקי התורה ואולי הם שאפשרו את השמירה על גחלת הקדושה בשנותיה הארוכות של הגלות.
