ספרו החדש של שי גולדן מוגדר כרומן אוטוביוגרפי, המגולל את תולדות חייו מלידה ועד הנה של אריה גולדן, כפי שהם נראים דרך עיני בנו העיתונאי והסופר שי גולדן. בפועל, זהו ספר ששב ומפענח את סיפור חייו הבלתי רגיל של המחבר, כמין המשך לספרו הקודם "הבן הטוב", כשהפעם הדמות המרכזית שאליה מכוון הזרקור היא ראש המשפחה; הדמות שנבחרה להוביל את הנרטיב, כמעין רשומון שמתחקה אחרי התהוות המשפחה הקטנה הזאת, שחלקיה דווקא גדולים ממנה.
נקדים את המאוחר: "המצאת החיים" הוא ספר סמיך ומרתק שנקרא בגמיעה אחת, בסקרנות להפוך דף ולגלות מה קרה בסוף. אף שמדובר בהווה שמתרחש ממש עכשיו, לנגד עינינו, בדף הפייסבוק של המחבר, שבו מופיעות תמונות מארוחות קבב ואיקרה משותפות של אב ושני בניו – אנחנו משתוקקים לקרוא איך זה קרה, איך הכול מתחבר.
אבהות כמנחה לאהובה
אריה גולדן נולד בעיר יאשי שברומניה, לפני 87 שנים. יהדותו הייתה נתון מובן מאליו, אבל לא העסיקה יותר מידי אותו ואת בני משפחתו. החיים בבית היו נוחים, חילוניים ומאוד אירופיים, וגם מפנקים כלכלית. כשאריה היה בן שש, אביו הוכה קשות על ידי אנטישמים ברחוב ומת על הספה בסלון ביתו, חבול ופצוע לעיני אשתו ובנו.
עליית הנאצים לשלטון ופרוץ המלחמה מצאו את ארי הילד יתום מאב, מגורש מביתו ומחפש מחסה ברחובות. באינסטינקטים של ילד שכבר ראה זוועה והבין שיש רוע מוחלט בעולם, ארי קלט שהסכנה ברורה ומיידית ומצא מסתור בין פחי אשפה יחד עם חבר בן גילו. כך ניצל מסלקציה וממוות ושרד את המלחמה שהשמידה כ־300 אלף מיהודי רומניה. הפרק הזה משמעותי לא רק מבחינה פסיכולוגית־משפחתית; הוא עושה שירות חשוב וחיוני גם לזיכרון קהילות יהודי רומניה, שאיכשהו פחות מדוברים בשיח השואה הלאומי ואין להם נציגות בולטת בטקסים ובמוזיאונים.
אחרי המלחמה, כשהשלטון הקומוניסטי הטיל את אימתו על מדינות מזרח אירופה, הצטרף ארי לתנועת הנוער היהודית. שם הכיר את אוולין, שבאה מבית מסורתי ואפילו רבני. האהבה ביניהם תהיה מכאן ואילך הטעם והמשמעות לחייו. כשאווי תלך לעולמה, משהו ממר המוות יישאר בו.
הזוג עלה ארצה בשנות השבעים – מהנדס מוכשר ואחות מסורה, כבר לא בנעוריהם, חשוכי ילדים בעקבות הריון שהסתבך ופרוצדורה רפואית כושלת, ומתקשים בעברית. ברקע מסתובב כרוח רפאים סיפור שלא ברור אם הוא אמת או בדיה, על תינוק בשם דניאל שדווקא כן נולד לארי ואווי, ומת זמן קצר לאחר לידתו. לאחר עלייתם ארצה הצטלבו חייהם בחייו של זוג פצוע אחר: האחים רן ושי.
רן ושי נולדו בהפרש של שנה זה מזה, לאם אחת. היא נטשה אותם בבית יתומים ושם העבירו את שנות ילדותם הראשונות, כשרן, הבכור, משוכנע בכל ליבו שזה רק עניין של זמן עד שהם מתאחדים שוב עם האם, ואילו שי בעיקר סומך על רן. הבחירה של הזוג גולדן בהם מתוארת כ"ידיעה פנימית מיידית" של אוולין, שרצתה בכל מאודה להיות אימא. בעלה ארי, גיבור הספר, רצה באושרה וקיבל על עצמו את האבהות כמנחה לאשתו.
שאלת השייכות
הספר מנסה להתחקות אחרי השיחה האינטימית בין ההורים הטריים, ולהשלים פערים רגשיים ודרמטיים במקום שבו הכרונולוגיה ושברי הזיכרונות אינם מספיקים. אף שהמחבר מקפיד לציין בכל סוף פרק כי מה שכתוב כאן מדויק, או לחילופין שהסצנה הזו לא התרחשה מעולם – ברור לקורא שהכול אמת. כי מה זה משנה אם השמלה הייתה כחולה, או אם הידיים אחזו או לא אחזו זו בזו? הוודאות החשובה נמסרת כהווייתה: ארי גולדן אהב מאוד את אשתו, היא רצתה בילדים האלה מאוד, וברגע שהיא רצתה, בעלה מילא את בקשתה ואימץ את הילדים. ומכאן אהבה וכאב והסתגלות מונחים בערבוביה כמו פקעת חוטי צמר.
אי אפשר להתעלם מהאופן שבו הנקודה הזו שבה ומודגשת בספר: אבא אהב קודם כול את אימא, ואז אותנו. על פניו, יש פה רצון לדייק ולהעביר את הדברים כהווייתם, לציין עובדה שתסביר מי הוא אריה גולדן. אבל אפשר גם לחוש את השאלה מנקרת ברקע כמו עדשה מבעד לעשרים מזרונים של מסירות הורית: האם כל האבות אוהבים את בנות זוגם יותר מאשר את ילדיהם, או רק אבות מאמצים? אם היינו נולדים לאווי עצמה, האם אבא היה אוהב אותנו יותר?
שאלת השייכות מרצדת בין שורות הספר. אפילו מעשה הנבירה בשורשים ובראשית של אבא אריה גולדן, נדמים כניסיון מצד בנו לעטות עליו את הביוגרפיה של אביו – עד שיתאחדו, עד שלא תהיה חציצה כלל וההתמזגות תהיה שלמה. אם הורים וילדים שייכים זה לזה מראש, בטבעיות, מה מגדיר את השייכות בהיעדר מטען גנטי דומה, אם לא בחירה חוזרת ונשנית זה בזה?
אריה גולדן מצטייר בספר כאדם בעל משמעת עצמית, מחויבות, אחריות וחוסן פנימי. אם היו לכם סבא וסבתא שנולדו במזרח אירופה והם בני אותו גיל, הוא ייראה לכם מוכר: מצטיין בעבודתו, מחושב מאוד, מכבד את החוק והסדר, חסכן עד קמצנות בפרטים הקטנים. איש ישר.
כאבא, הוא עובר מבחנים קשים עד אין קץ, בעיקר מצד בנו הבכור רן, שמתקשה לקבל את המסגרת החדשה. הוא עומד בהם באצילות ובהצלחה שלא בטוח שהורים ביולוגיים היו עומדים בהם. כדי לא להרוס את ההנאה שבקריאה לא אחשוף אותם, אבל בואו נאמר שלא מדובר בהברזה מבית הספר או בהתחצפות במהלך ריב על שעת החזרה מבילוי. את הכוח לעמוד בהם הוא שואב מהשותפות האמיצה שלו עם אשתו, ומאהבתו העמוקה לילדים שלהם העניק בית.
סיפור ישראלי ואישי
מלאכת כתיבת ביוגרפיה של איש חי, שהוא אביך, שזיכרונותיו וסיפוריו מעורבבים בה יחד עם זיכרונותיך ועם המבט המפענח שלך, היא מורכבת ועדינה עד מאוד. היא יכולה גם להיות טריקית, מסולפת ושקרית, כטבעם של רגשות בין הורים וילדיהם, שכרוכות בהם תלות גדולה, שייכות וגם אכזבות לצד הכרת הטוב. אי אפשר שלא לחשוב על גליה עוז, שהתעקשה לאחרונה להטביע בתודעה הציבורית גם את הפרופיל הפחות מחמיא של אביה. שי גולדן מבקש להנציח את אביו בספר, אבל מתוך הכרת הטוב ואהבה גדולה. וכך ניצבים שני הספרים האלה כתמונת מראה, ומה שהם מלמדים הוא בעיקר שהורים וילדים זה עניין קשה ומסובך, ושלמרות מה ששרו לנו בילדותנו, האהבה ביניהם לא זורמת וטבעית כמו מי רחם, אלא עניין של החלטה וכישרון לאהוב.
כמעשה ספרותי, זוהי לולאה שלא ברור איך אפשר שלא להסתבך בה: סופר שכותב פרוזה יכול להוליך את גיבוריו בתהומות ולהציף אותם באושר, לכער אותם או להחמיא להם. הם לא יבואו לתבוע את עלבונם. למי נאמן כותב הביוגרפיה, המעיד עליה שהיא מומצאת לחלוטין אבל כולה עובדות? לקהל שצמא לריגוש, או לאבא שרוב חייו היו שגרה אפורה, אבל במעשה אחד שעשה, נטילת שני ילדים גדולים יחסית לביתו, חילץ את עצמו מבינוניות לכיוון של גדלות נפש?
שי גולדן הצליח לשרטט דיוקן אמין של אדם נפרד, איש כואב, רגיש, עצור ומעט אטום, שתודעת ההורות שלו חזקה מאוד, אף שלא הוענקה לו משמיים. ושהסיפור שלו מחובר מאוד לסיפור הישראלי: גלות, שואה, עלייה והתאקלמות בארץ מזרח־תיכונית, יחסים מורכבים עם א־לוהים ועם משפחתיות. ומצד שני, גולדן עשה פה מעשה ריפוי אישי מאוד, פרטי. לפעמים הוא לוחץ מדי על הקורא לראות את אביו כפי שהוא רוצה לראות אותו, כי אולי אם עוד אנשים יראו ויאהבו את אריה גולדן, כמו ששני בניו אוהבים אותו, משהו בליבו ששבור מאז מות אשתו, יתמלא.
בסיפור האוטוביוגרפי הקצר "פתח בגדר" מאת אריאל הירשפלד, כועס הילדון בן השש על אביו ואומר לו בחמיצות: "אני יכול להחליט שאתה לא אבא שלי. זה גם תלוי בי!". האב נבהל לרגע ומשיב: "נכון. אתה לגמרי יכול להחליט שאני לא אבא שלך, אבל גם אם תחליט ככה, אתה תמיד הבן שלי". למקרא הדברים אנחנו מחייכים על תמימותו הכנה של הילד, ומתרגשים מהחיבור שאינו תלוי בדבר. אבל מה שאצל הירשפלד מעורר דמעת התרגשות, מחסיר פעימה אצל גולדן: אפשר להחליט שלא. ואולי דווקא כשאפשר להחליט שלא, ובוחרים בהתמסרות מוחלטת כל כך שכן, שזה אבי ואני בנו, שזה האדם שאני נושא בהזדהות עד שורשי שערותיי, שלושה דורות אחורה ודור אחד חדש קדימה – דווקא אז מתקיים והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
המצאת החיים
שי גולדן
עם עובד, 2021, 389 עמ'
