פרק י"ז בספר ויקרא, העוסק באיסורי האכילה, שוכן בין טקס יום הכיפורים עטור ההוד והשגב ובין תועבות גילוי העריות הנוהגות במצרים ובארץ כנען. לכאורה מדובר בפרק קצר וגדוש בפרטים, שחמש חטיבותיו מתייחסות להלכות הזבח, השחיטה והציד, ואיסורי הנבלה והטרפה. אלא שהמילים "דם" ו"נפש", החוזרות שוב ושוב בפסוקים, עוקרות את הפרק מהקשרו הטכני ומטילות אותו אל עומק הדיון בדבר מהות החיים וקדושתם. צמד המילים הללו שולח זרועות ארוכות למקורות נוספים, ואלה מנהירים את חשיבותם של פסוקי ויקרא בכינון מוסריותו של האדם.
המקור הראשון שיש לתת עליו את הדעת הוא פרק י"ב בספר דברים, שבו הותרה אכילת "בשר התאווה", כלומר בשר "חולין" שאיננו חלק מבהמה המוקרבת על המזבח. כל עוד נדדו בני ישראל במדבר, אכילת החולין נעשתה רק בסמוך לאוהל מועד ובזיקה אל המזבח בלבד (כך על פי חלק מן הדעות). הוראה זו איננה יכולה להיות תקפה עם הכניסה לארץ והפיזור לארכה ולרוחבה, אולם עם ההיתר לאכול בשר בכל מקום מופיעה האזהרה הבאה: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (דברים יב, כג). התורה מפרידה בין הבשר, המותר לאכילה, ובין הנפש, שאותה אין לחלל באמצעות אכילת הדם. חלוקה זו היא העומדת בבסיס האיסורים השונים בספר ויקרא, איסור אכילת הדם המופיע אף כאן ("כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא"; יז, יא) וכן חובת כיסוי הדם ("כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא"; יז, יד).
"נפש גמורה"
ברם, בניגוד לספר דברים, שפניו אל החיים החדשים העומדים להתחיל בארץ, תשומת ליבו של ספר ויקרא נתונה אל המשכן ואל עבודת הקודש. לכן יופיעו כאן גורמים המאפיינים את הספר, הם המזבח והכפרה: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז, יא). אלא שיש לדייק. הכפרה המצוינת בפסוק איננה זו המוכרת לנו מתיאורי הקרבנות, שכן אין מדובר כאן בבקשה לתיקון החטא או למחיית הפשע, אלא בעצם האפשרות לגביית כופר שאיננו אלא מעין תשלום הניתן כדי לפדות את נפש האדם ששלח ידו בנפש החיה.
אמנם כן, אכילת הבשר מותרת, אולם מתחת לפני השטח רוחשת האלימות שבמעשה ההריגה, ורק האיסורים החלים בנוגע לדם החיה משחררים את האדם מלפיתת העוון של נטילת החיים. רעיון הכופר מהפכני, שכן טמונה בו ההנחה המפתיעה כי אף שהחיות נתונות לשימושו של האדם, עדיין יש להן "נפש" שעליה יש להגן מפני הזילות והחילול. מיטיב להסביר זאת הרמב"ן:
והנה היא נפש גמורה… ולכך יש בה דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה, והיכר ברגילים, ואהבה להם כאהבת הכלבים לבעליהן, והיכר מופלא באנשי בית בעליהם. (יז, יא)
המקור השני שבו מופיעים הנפש והדם הוא תיאור הברית שכרת הקב"ה עם נח ובניו היוצאים מן התיבה, ברית המבקשת את כינונה המחודש של החברה האנושית והשתתת אורחות חייה על עקרונות המוסר והצדק. בכל הקשור לנפש ולדם נמצא כאן שני איסורים. הראשון הוא "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד), ומשנהו איסור שפיכת דם האדם. אלא שבעוד שבכל הקשור לרצח הסנקציה ברורה, "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (שם, ו), הרי שלהוראה להימנע מאכילת בשר נא שנפשו עדיין כרוכה בו לא מתלווה ציון העונש. זה יופיע שוב ושוב בספר ויקרא: כל האוכל בשר שלא בזיקה אל הקודש, וכן האוכל את דם החיה או הנמנע מכיסויו, דינו כרת. הווה אומר, בעוד שנטילת חיי אדם גוררת עונש מוות בידי אדם, חילול נפש החיה כרוך בעונש כרת מידיו של הקב"ה.
לנהוג ענווה בברואים
תוספת העונש שבספר ויקרא איננה מקרית, והיא משמשת חלק ממסכת רחבה של תביעות המופנות כלפי "איש איש מבית ישראל", שעליהם בלבד חלה חובת כיסוי הדם או האכילה בצל המזבח, ורק הם חייבים בפדיון נפשם מפני עוון שפיכת דם החיה. נדבך נוסף זה תר אחר קיום אנושי שיש בו משום העידון, ומכוון ליצירת רגישות יתירה כלפי קדושת החיים. על פניו נראה כי זוהי מעלתם המיוחדת של בני ישראל הנענים לרף המוסרי הגבוה שהציבה התורה, אולם קריאת הפסוקים מלמדת כי הנמענים כוללים אף את "הגר אשר יגור בתוכם", קבוצה השבה ומופיעה לאורך הפרק כולו. מה אם כך פשר הדברים?
הגרים המקראיים הם אנשים נטולי קרקע שהסתפחו אל בני ישראל. לרוב נפגוש אותם כקבוצת שוליים הנמנית עם היתומים והאלמנות והראויים כמותם למעשי חסד וצדקה, אולם בפרק י"ז מופיעים הגרים לא כחוליה החלשה בעלת הזכויות, אלא דווקא כקבוצת השווים שעליה מוטלות אותן חובות המופנות כלפי בני ישראל.
מהו המכנה המשותף בין השניים, ומה ניתן להסיק מכאן על מהות איסורי ה"דם" וה"נפש"? הבעלות על הקרקע, המבחינה בין ישראל והגרים, איננה אלא אחיזת עיניים, שכן אלה גם אלה אורחים בלבד בחבל ארץ זה: "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג). בעל הבית הוא הקב"ה ובני האדם המתארחים בביתו נתבעים לענווה ואינם יכולים לנהוג בברואיו ככל העולה על רוחם. מכאן נגזרת קדושת חיי האדם, ובאופן שונה, אך לא פחות ערך, אף כבודה של כל הנפש החיה.
(שבת פרשת אחרי־מות־קדושים מוקדשת למודעות לשכול האזרחי. הדיון בקדושת החיים מבקש להצטרף למודעות לכאב המשפחות שיקיריהן נפטרו בטרם עת).
