המסע השנתי, המהיר והקוטבי כל־כך, מפורים לפסח מצליח להפתיע בכל שנה מחדש. פורים מתפקד כרגע ההתפרקות, התפרצות התוהו, קריסת ההיררכיה, ריסוק הסדרים והחוקים המקובלים והנורמטיביים. זהו חג האי־סדר, או מוטב: חגיגת הסדר האחר, הדיוניסי, זה המוכחש והמודחק משך כל ימות השנה, שמקבל בסוף השנה, בקצה של הקצה, מקום ונוכחות. אך תמיד נושף הסדר האולטימטיבי בעורפו של אי־הסדר, ושלושים יום קודם החג, במשבים האחרונים ואפופי הערפל של הכאוטיות הפורימית, כבר רצים ודורשים בהלכות הפסח.
ופסח הוא החג ההפוך. הוא חגיגת הסדר והיציבות, האפוליני בהתגלמותו; שמחת המלאות במשפחתיות ובביתיות העולה על גדותיה, "כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת" (ישעיהו מד, יג). ובניגוד לפורים, הרי שליל הסדר, החג העברי הראשון, הוא המודל לחג היהודי – הכניסה לברית תלויה לפני הכול בסדר. בחוקים, בגדרים ובהיררכיה רב־דורית. ובניגוד לפורים שהוא חג שאינו בהכרח חג משפחתי, ואם לדייק – בהכרח אינו חג משפחתי, הרי שפסח עומד כולו על המעגל הקרוב, על המנהגים הייחודיים העוברים מדור לדור ועל המשפחה המתקבצת לה יחד לספר את סיפור הברית המשותף.
וניתן להתבונן באנשים שסביבנו ולהבחין במי מהם פועמת נשמת פורים, ופסח הוא בהכרח האתגר המסובך והקשה ביותר עבורו, ובמי דווקא מנשבת נשמת פסח, ורק אז, אל מול הגבולות הוא מתנער מעלפונו ומתמלא חיים. לנשמה כזאת פורים לרוב מתפקד כאימה, היום היחיד בשנה שהיא מחכה שכבר יחלוף.
אתגר המשפחתיות
התורה אינה מתחילה בעיקרי אמונה, בעקרונות יסוד ואף לא במצוות, אלא דווקא בסיפור ארוך ומפותל על אודות התהוות המשפחה שלנו. גם תורת הקבלה אינה אלא עיסוק פנימי בעולמות העליונים שאין לנו כל השגה ביחס אליהם מלבד השימוש בשפה המשפחתית כלפיהם – ילד וילדה, אבא ואמא, סבא וסבתא.
ההבנה כי אכן העם הזה, גם אחר אלפי שנים מהיווסדו, עדיין תופס את עצמו כמשפחה, וחי בתודעה משפחית שבה "מה אגוז זה את נוטל אחד מהכרי וכולן מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה – כך הן ישראל לקה אחד מהן כולן מרגישין" (שיר השירים רבה ו, כו), מעניקה פרופורציות אחרות ביחס למאורעות היום־יום שלנו. אחר כל הוויכוחים והמחלוקות, ולא פעם אף המריבות והנאצות, אנחנו נאספים ללילה אחד, ללילה שבו אנחנו נזכרים כי בני אב אחד נחנו וכי גרעין הבסיס הזה קודם לכול.
הכוח של המשפחה הוא בהיותה חורגת מתחום יחידי הסגולה והאליטה האקסקלוסיבית; יש בה מכל הסוגים והיא מקיפה את הגוונים כולם. היכולת להזדהות דווקא עם הקבוצה הראשונית הזאת, זו שאינה בנויה על גיל משותף או על תחומי מקצוע ותחביבים משותפים, אלא דווקא על נקודת הראשית הקודמת להם, היא זו שגם מייצרת אחריות מוסרית וזיקה אל מעגלים רחבים ורחוקים ממנה. כך כתב אדמונד ברק, המדינאי האירי־בריטי בן המאה ה־18, בהקשר של הזיקה המשפחתית היוצרת זיקה אל המרחבים שמעבר לה:
קשר אל יחידת המשנה, אהבה למחלקה הקטנה שאליה אנו משתייכים בחברה, היא העיקרון הראשון (הזרע כביכול) לרגשי חיבה בתחום הציבורי. זו החוליה הראשונה בשרשרת המצעידה אותנו אל האהבה למולדתנו ולכלל האדם (מחשבות על המהפכה הצרפתית, ירושלים: שלם תשנ"ט, עמ' 62).
אכן, המשפחתיות היא מרחב מאתגר. בין אם זו המשפחתיות המצומצמת ובין אם זו המשפחתיות הרחבה ורבת הדורות, לא פעם יש בצפיפות היחד הזאת נגיעה בעצבים חשופים ובקונפליקטים נפשיים מורכבים ובלתי פתירים. קרבת הדם אינה בהכרח קרבת הלב, תחומי העניין לרוב אינם חופפים, אך השותפות בחג הזה מזכירה כי יש גלעין החשוב אף מתחומי העניין וזהו הסיפור המשותף שלנו, זיכרונות העבר כמו גם חלומות העתיד (על־אף שאלו כמעט אינם מצויים בהגדה). והיחד הנכפה הזה הוא גם הזדמנות להשיל את קליפת דיבורי הסתם והבנאליות המרגישים בנוח בחיק המשפחה, את השעמום והפיהוק המתרחב, את חוסר האמון הדק שהלך והקיף אותנו ולטהר את הערוצים הסודיים בינינו שהלכו והתנוונו במשך השנים.
מאפשרים לאי הסדר להגיע
ואחר כל דברי השבח הללו הרי שישנה גם סכנה בהרמטיות המשפחתית. זו עשויה להיות מלאה וגדושה בעצמה ולהביא לשכחה של מי שנדמה לה שאינו חלק ממנה; היא עשויה שלא לעבור מהחוליה הראשונה בשרשרת אל החוליה הבאה. בשל כך, לפני כל הסדר המוקפד הזה אנחנו פותחים את הדלת ומאפשרים גם לאי הסדר להגיע אלינו, לפורים לפקוד את פסח, ולעני שכל השנה התעלמנו ממנו ולא ראינו אותו כשייך אלינו להיכנס ולהיות חלק.
ולא כמו בפורים שבו אנו מביאים מתנות ומעות אל האביונים, באים למקומם ומעניקים אך לא בהכרח מצרפים אותם אלינו, הרי שבפסח אנו פותחים את הדלת ומביאים את האביון לביתנו. וכמה קשה להביא את האחר האולטימטיבי עד אלינו, לפזר מעליו את ערפל אלמוניותו ולהוליכו אל המקום שבו אנחנו והוא שווים. "בלילה הזה כולנו שווים", מסביר רבי יצחק אברבנאל; בלילה הזה כולנו חוזרים להתחלה – לראשית המשפחתית ולנקודת העוני המשותפת. וכך פונה בעל הבית לעניים המצויים בחוץ ואומר להם: "ואף על פי שאתם עניים אל תתביישו בי, כי כן היו אבותינו במצרים. ועל כן קרא לחמו לחם עוני" (זבח פסח, ונציה ש"ה, עמ' עד).
לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים מזכיר לנו את אותה נקודת שוויון משפחתית, את אותו בסיס ראשוני של דלות שנצרב בנו לדורות. בשלו מובן מדוע אנחנו מזמינים את כל אותם חסרי כול לאכול ולסעוד איתנו יחד בלילה הזה. כי בלילה הזה כולנו בעד־דלא־ידע. אך לא עד־דלא־ידע בין ארור לברוך כפי שהיינו בפורים, אלא בין דימויים עצמיים כושלים לדימויים עצמיים מוצלחים, בין מי שיש לו למי שאין לו. זהו הלילה שכולו טשטוש של קווי המתאר הקשיחים של היום־יום וכניסה יחד לשותפות בברית.
השחרור והחירות מעמדות הכוח הקבועות, מהמְצָרִים הממלכדים והלכאורה־יציבים, הם שבסופו של דבר מאפשרים את המגע עם החירות, ועם הקב"ה המוציא את ישראל ממצרים.
*
לפני שלוש עשרה שנים נולד המוסף שאתם אוחזים כעת. מוסף שבת משמש במה תוססת וחיה לתורה ולהגות יהודית עכשווית, לפולמוסים סביב שאלות רוחניות וחברתיות, לראיונות ולכתבות מקיפות הממששות את הדופק הספרותי והאמנותי הישראלי ולמאמרי ביקורת ספרותיים במגוון סוגות. תפיסתנו היא כי גם בעידן של הפרעת קשב קולקטיבית ראוי להעניק מקום נינוח ומכובד, רחב היקף ובעל אורך־רוח לדיון זהותי ער ומעמיק ולסקירה משמעותית של היצירה הישראלית והיהודית.
לאחרונה חגגנו בבית אביחי בירושלים את האירוע הזה, וכעת אנחנו שמחים לשתף אתכם בגיליון בר המצווה, גיליון שהוא לימוד בחברותות של נושאי העומק הנמצאים בראש סדר היום שלנו.
מזל טוב וחג שמח.
