בפסח נוהגים אנו לקרוא את שיר השירים, ספר קטן ומופלא ובו שירים שונים על האהבה שבין הרעיה והדוד. "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה", מכריז הכתוב (ח, ו), ומוסיף: "רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה". האהבה נולדת מרשפים, ניצוצות הנתזים משלהבת קדושה שבידי הקב"ה. מתוך כך, "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת [שלהבת] הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ".
אם נקרא את מגילת שיר השירים כפשוטה, נמצא בה אהבת איש ואישה, על גווניה ועלילותיה. אולם כבר לימד אותנו רבי עקיבא במשנה (ידים ג, ה) "שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים". השיר אמנם מדבר על אהבת איש ואישה, אולם מרמז על יחס האדם לקב"ה. יש בשירי אהבה רובד שיכול להפוך אותם לשירי קודש. אך שיר השירים אינו קודש, אלא קודש קדשים. דברי רבי עקיבא רומזים על חוזה לדורות: שיר השירים ישתמר במקרא, כדי שיהווה מקור השראה וייצור שפה סמלית שבה נוכל לבטא את הרובד העמוק ביותר של חיינו הדתיים – האהבה שבין האדם לקב"ה.
בן, עבד ורעיה
אלה המתעקשים להישאר ברובד הפשט, מחמיצים את העובדה שדווקא הפירוש הסמלי הוא בעל תעוזה מאין כמוה. בדרך כלל כשמדברים על הקב"ה, משתמשים אנו בשפה השאולה משני תחומים בחיינו: "אבינו מלכנו". מלים אלו מבטאות שני יחסים בסיסיים של האדם אל הקב"ה: יחס בן־אב, השאול מהתחום המשפחתי, ומבטא דאגה וטיפול מצד אחד וכבוד וסמכות מצד שני, והיחס השני – יחס עבד־מלך, השאול מהתחום הפוליטי והחברתי ומבטא יראה, ושממנו גם נגזר מושג יהודי מרכזי: "מלכות שמיים".
אולם המקרא מלמדנו שקיים דימוי שלישי, אשר מבחינה מסוימת עולה על האחרים. זהו דימוי נועז ביותר – הדימוי של אהוב ואהובה, אישה ובעלה, רעיה ודוד. הוא מצוי כבר בעשרת הדברות. בביטוי "אֵל קַנָּא" שבדיבר השני, נרמז יחס הקנאה שבין האוהבים. גם דברי הנביאים ספוגים בדימוי זה: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב). על פי חז"ל ותורת הסוד היהודית, זהו גם העולם המתואר בשיר השירים. מתוך כך נקבע עיקרון חשוב: באמצעות מושג ה"אהבה", על גווניה ועלילותיה, נוצרה שפה חדשה שדרכה ניתן לבטא רעיונות במחשבה הדתית שלא ניתן היה לבטאם באופן אחר.
וכך, אל מול פשט המגילה, מוצאים אנו בהגות היהודית כמה קריאות סמליות. אחת מהן היא הקריאה המדרשית הקלאסית שבדרכה הלך רש"י, ולפיה השיר פורש את ההיסטוריה היהודית ומהווה מעין דו־שיח המתקיים בין כנסת ישראל לבין הקב"ה. ברקע נשמעת "מקהלה" של אומות ודתות העולם, המאמינים שהברית בין הקב"ה לישראל בטלה וכבר לא תתקיים שוב. וכך כותב רש"י:
מַיִם רַבִּים – האומות; לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת – שריהם ומלכיהם; לֹא יִשְׁטְפוּהָ – לא על ידי חוזק ואימה, ואף לא על ידי פיתוי והסתה; אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ – כדי להמיר אהבתך, בּוֹז יָבוּזוּ לו… הקב"ה ובית דינו מעידים שכך כנסת ישראל מתרפקת על דודה.
לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המוטציה הישראלית: יותר פייק מאמת
– בקשה לפסילה: שופטת שלום פעלה לכאורה בניגוד עניינים
– בדירה אחת: אני והסבתא
כנגד קריאה זו, עומדת קריאה סמלית נוספת המתמקדת ברמה האישית, האינדיווידואלית והאוניברסלית, ומתארת את היחס שבין היחיד לבין האל. ביטא אותה הרמב"ם במורה נבוכים ובמשנה תורה:
וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה, יתירה, עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה'. ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד. בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה … וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה (הלכות תשובה י, ב־ג).
חולי אהבה זה מגיע לשיאו ברעיון ה"דבקות" – ההגעה לחוויה המיסטית, המצוי הן בפילוסופיה היהודית והן בקבלה. זו הייתה גם קריאתו של רבי עקיבא שראה בפסוק "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו" (שיר השירים א, ד) את הביטוי הסמלי לחוויה המיסטית – חוויית העלייה הנפשית של בעלי הסוד התלמודיים אל העולמות הנסתרים. כאן גם המקור לרעיון המיתה בנשיקה, "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ", אשר בה לפי הרמב"ם, האהבה הופכת את המוות לחיי עולם.
אחדות הבשר והרוח
כעת ארמוז לקריאה סמלית שלישית, הקריאה הקבלית. הזכרתי קודם את הדימויים המבוססים על היחס עבד־מלך ובן־אב. אולם ישנם יחסים נוספים. כך למשל, בחז"ל מוצאים אנו גם את היחס בן־אם. דימוי האם הוא הבסיס למושג ה"שכינה". את האינטגרציה בין הדימויים השונים – מלך, אב, אם, אהוב וכו' – עושה הקבלה בתורת הספירות. ולפי הפירוש הקבלי, שיר השירים הינו משל ליחסים בין הספירות והדימויים השונים.
מהו היחס בין היחסים, בין האהבה האנושית והאהבה המיסטית? אפשר לומר שייתכנו שלוש אסטרטגיות שונות. בקצה האחד שולטת קנאה בין שתי האהבות. ואכן, גם במערב הנוצרי וגם במזרח הבודהיסטי מצויות גישות המלמדות שכדי להגיע לאהבת הרוח חייב האדם לוותר על אהבת בני הזוג. בקצה השני, ההפוך, מצויה הגישה האלילית ויורשיה. היא מקדשת את המיניות על ביטוייה הבעייתיים ביותר, והופכת, למשל, את הזנות לפולחן דתי. מתוך כך הופכת המיסטיקה לתעודת הכשר להפקרות ללא גבול. דוגמה יהודית לכך מצויה בדמותו של יעקב פרנק.
בין שתי קצוות אלו, עיצבה המיסטיקה היהודית עמדה שלישית: אין סתירה בין בשר ורוח, בין אהבת הקב"ה לאהבת איש ואישה. אדרבה, האהבה האנושית היא מודל לאהבת האל, ואף מהווה דרך להגיע אליה. אלא שאהבה זאת חייבת להיות טהורה, כדי שתוכל להפוך קדושה. זו מהות מושג ה"קידושין".
האהבה הזוגית היא אכן דגם לאהבת האל. אך נראה לי שיש ללמוד גם את הכיוון ההפוך. אין ספק שרבים שכחו את משמעות הכתוב "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לו". דורות רבים הפכו את הנישואים למסחר או לאמצעי במיזוגים כלכליים ופוליטיים. "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ" (בראשית לא, טו). אבל גם דורנו חייב ללמוד משהו מאותו פסוק, "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ". עלינו לשמור על השלהבת ועל הגחלת. מים עכורים של תרבות רעה מאיימים לכבות את האהבה, מים רבים הפורצים אלינו מכל עבר. וכדברי המשורר בתהלים (לב, ו): "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ".
