מסכת בבא קמא פותחת במשנה המגדירה את סוגי ההיזקים: "ארבעה אבות נזיקין – השור והבור והמבעה וההבער". מבין ארבעת אבות הנזיקין, ישנו אחד שהוא חידתי יותר מהאחרים: "המבעה". מה זה "מבעה"? בעניין זה חולקים בגמרא (בבא קמא ג, ב) רב ושמואל, מגדולי האמוראים הראשונים:
רב אמר, מבעה זה אדם. ושמואל אמר, מבעה זה השן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: למה החלטתי להתגייס לצה"ל בגיל 35
– תלמידים יקרים שלנו: למה החינוך הישיבתי עולה כ"כ הרבה?
– אכזבה בהתיישבות: גנץ חזר בו, המאחזים לא יאושרו
כל אחד מהם מביא ראיה מן הכתובים לפירושו:
רב אמר מבעה זה אדם, דכתיב "אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ" (ישעיהו כא, יב). ושמואל אמר מבעה זה השן, דכתיב "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו" (עובדיה א, ו).
לפי רב, ה"מבעה" הוא נזק שגורם האדם. לפי שמואל, זהו נזק שגורמת הבהמה כשהיא אוכלת בשדות זרים. הן רב והן שמואל דורשים את המילה "מבעה" באמצעות פסוקים מתוך נבואות העוסקות בקיצו של אדום, אולי כרמז וכדרשה על הנזק ששלטונות הרשע מחוללים בעולם ועל התקווה להשתחרר מהם בבוא הגאולה. אולם מדוע בחרה המשנה במילה "מבעה", שאיננה חד־משמעית לחלוטין?
מהו מיטב
נמשיך לסיום המשנה: "וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ". הגמרא מביאה ברייתא המפרשת עניין זה:
תנו רבנן, "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב, ד). מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית.
ר' עקיבא ור' ישמעאל חולקים בפירוש הפסוק "כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה [בהמתו] וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם". ר' עקיבא מפרש את הפסוק, שכאשר המזיק צריך לשלם את סכום הנזק, עליו לממש את התשלום מהעידית שבאדמותיו. מנגד, ר' ישמעאל מפרש באופן אחר לחלוטין. הוא טוען שהמזיק צריך לשלם כאילו כל הנזק קרה בשדה האיכותי ביותר של הניזק. לכאורה דרישה זו מהמזיק איננה הגיונית, אולם אפשר להבין זאת כצורה של קנס שהתורה משיתה על המזיק שלא נזהר.
מעניין שלאמוראים קשה לקבל את דעתו של ר' ישמעאל כפי שהיא, כי כיצד ייתכן שהמזיק יצטרך לשלם יותר מהיזקו? ההסבר שיש כאן קנס שהתורה קבעה אינו מקובל עליהם. ולכן הם מנסים להסביר שר' ישמעאל לא התכוון לדבריו בצורה גורפת, אלא במקרי קצה מסוימים. מכל מקום, כאן רואים אנו שוב כיצד לשון המשנה איננה חד־משמעית ומאפשרת פירושים שונים לדבריה.
מסורת של מחלוקת
מדוע הבאתי כל זאת בפניכם? כדי להציע תזה ביחס לאופן הניסוח של המשנה. לעיתים מתפלאים על המשנה שפעמים רבות מביאה דעות שונות החולקות ביניהם, ואיננה מעניקה לנו הכרעה סופית. גם כאשר ישנה הכרעה, בהתאם לכללים של עדיפות לתנא מסוים או לפי הכלל של "סתם משנה" (הלכה הנשנית ללא שם – היא זו הנוהגת להלכה), עדיין מביאה המשנה גם את הדעות המתנגדות, את האיפכא מסתברא, אף שלכאורה זה מיותר. אוהבים להציג שיטה זו של המשנה כמודל המעודד ריבוי דעות ומתנגד לדיקטטורה רעיונית שעלולה להוביל לאסון.
אולם לדעתי יש בסגנון המשנה דבר מה מתוחכם אף יותר. נראה לי שהמשנה בוחרת מילים ומשתמשת במכוון בניסוחים שהם רב־משמעיים, כך שיהיו מקובלים על האסכולות השונות וכל אחד יוכל לפרש את הנוסח לפי שיטתו. וכך במשנה שלפנינו, הן ר' ישמעאל והן ר' עקיבא יכולים להסכים על הנוסח של "וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ", אף שכל אחד מהם יפרש אותו באופן שונה לחלוטין. ר' ישמעאל יפרש שגובה הפיצוי נקבע לפי "מיטב הארץ" של הניזק, ור' עקיבא יפרש שהתשלום מתבצע בפועל מ"מיטב הארץ של המזיק". וכך המשנה הביאה בחשבון את המחלוקת, וניסחה את מילותיה באופן כזה שיכלול את הדעות השונות ללא הכרעה ביניהן.
לדעתי, עיקרון זה נכון גם ביחס לתחילת המשנה. גם שם המשנה בחרה את מילותיה בקפידה והשתמשה במילה "מבעה" להגדרת אחד מאבות הנזיקין, אף שאיננה חד־משמעית. כפי שראינו, רב ושמואל חולקים בפירוש מילה זו. לכאורה תאמרו שהמחלוקת בין רב ושמואל מאוחרת למשנה, ושזוהי רק מחלוקת בפירוש המשנה. נכון, אולם למרות זאת, כשרב ושמואל מפרשים את "מבעה" כל אחד בדרכו, לדעתי כל אחד מהם ממשיך מסורת קדומה יותר, מסורת שקדמה לניסוח המשנה. אלו מסורות קדומות של שתי שיטות שונות לסידור אבות הנזיקין. מסורות אלו קדמו למשנה, והמשנה בחרה בנוסח כזה שלא יכריע ביניהן ויאפשר את שתי הפרשנויות.
הייתי מדמה את האופן שבו המשנה נכתבה להסכם, חוקה או אמנה, המתגבשים במצב שבו איננו יכולים לפתור את כל המחלוקות, ולכן צריך להגיע לנוסח רב־משמעי כזה שכולם יוכלו לקבל אותו. הגישה הזו יכולה ללמד אותנו הרבה גם לימינו.
