הרב יהודה הרצל הנקין, שהלך לעולמו החודש, היה דמות ייחודית בנוף הרבני הישראלי. הרב הנקין, שעלה עם רעייתו הרבנית חנה מארה"ב כמעט היישר לעיירת הפיתוח בית־שאן, הפך עם השנים לאחד מחשובי פוסקי ההלכה בציבור הדתי־לאומי, אף שבציבור הרחב דמותו הייתה כמעט אלמונית. כרב וכפוסק היה הרב הנקין נצר לשושלת רבנית. את תחושת ההמשכיות לסבו הגדול שהיה גם רבו המובהק, הרב יוסף אליהו הנקין, מי שכונה "המרא דאתרא של אמריקה", ביטא הרב הנקין בשם סדרת ספרי השו"ת שלו, "בני בנים", הרומז למאמר חז"ל "בני בנים הרי הם כבנים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: פירמידת הצרכים היהודית: יש דברים חשובים יותר מהמשבר הכלכלי
– לראשונה דוברי האנגלית בישראל דורשים ייצוג בכנסת
– ההתנגדות הוסרה: ישראל הצטרפה לפורום הגז האזורי
על הקשר המיוחד בין הרב הנקין לסבו מספר הבן, ד"ר יגיל הנקין: "אחרי שאבי סיים את התואר הראשון והתחיל תואר שני באוניברסיטת קולומביה, הוא אמר לעצמו בשלב מסוים 'סבא לא יחיה לנצח', ואז הוא פשוט עזב את האוניברסיטה מהיום למחר, וחמש שנים ישב בוקר וערב ולמד עם סבא שלו. רוב תורתו הגיע משם. אימא שלי מספרת שהיא ידעה שהקשר ביניהם נהיה רציני כשאבא שלי הזמין אותה לבוא איתו לסידור גט. זה קצת מוזר בתור רומנטיקה, אבל כיוון שסבא של אבא שלי היה מהמומחים הגדולים בעולם לגיטין, זה היה אחד הדברים שאבא שלי למד איתו".
על מסורת הפסיקה של הסב שעברה לנכד מסביר יגיל: "המשפחה שלנו הולכת לפי פסקי 'ערוך השולחן' (חיבורו ההלכתי המקיף של ר' יחיאל מיכל אפשטיין, שהיה נפוץ מאוד בליטא; ש"פ). הסיבה לכך היא בדרך כלל שה'ערוך השולחן' היה מכריע, לא רק פרס את הדעות אלא גם הכריע ביניהן. גם העובדה שהוא היה רב קהילה כל ימיו השפיעה כנראה על גישת הפסיקה שלו. בעל 'ערוך השולחן' גם הסמיך לרבנות את סבא של אבא שלי, אבל לזה כנראה אין קשר כי ה'ערוך השולחן' הסמיך הרבה רבנים.
"עוד דבר שמאפיין את הפסיקה של אבא ושל סבא שלו זו הגישה הפרקטית מאוד, ואי־הסתפקות בתיאוריה. במידה רבה יש גם הקבלה בסיפור החיים שלהם. סבא של אבא שלי הפך להיות פוסק אחרי עשור שהוא בילה בגרוזיה. שם הוא הכיר את השטח ולמד לפתור את הבעיות שנתקלים בהן בקהילה. דבר דומה קרה לאבא שלי, בשנים שבהן היה בבית־שאן ושימש רב אזורי".
כדי לעמוד על יסוד נוסף בדרכי הפסיקה של הסב והנכד, מזכיר יגיל את ההסבר של אביו לפסוק המורה ללכת אל "השופט אשר יהיה בימים ההם". לדבריו, "הכוונה היא שהפוסק צריך להיות חלק מהימים שבהם הוא חי ולהבין אותם. פוסק לא יכול להיות מבודד מסביבתו והוא חייב להכיר אותה. זה חלק ברור מאוד ממסורת הפסיקה גם אצל סבא־רבא שלי וגם אצל אבא שלי. דבר נוסף הוא הגישה שלפיה הפוסק צריך לחפור עמוק, להציג גם את דעות המתירים וגם את דעות האוסרים, ואז להסביר למה בחר דווקא בדעה מסוימת. בשום אופן לא לעשות סינון סלקטיבי ולהביא רק את הפוסקים התומכים בדעתו".
את החיבור בין פסיקת ההלכה למציאות מציג יגיל גם מזווית אחרת. "סבא־רבא שלי התנגד בתחילה להקמת מדינת ישראל, כי הוא קיבל את דעת המומחים שחשבו שזה יהיה סיכון חיים וייגמר באסון. אבל אחרי שמדינת ישראל קמה הוא חשב שמי שיוצא נגדה הוא 'רודף' של כלל ישראל. הוא ניסה להסתכל במציאות ולהבין אותה. כשמישהו שאל את סבא־רבא שלי האם לומר הלל ביום העצמאות, הוא אמר לו שזה תלוי בדעתו אם מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה. אם אתה חושב שכן – אתה צריך לומר הלל, ואם לא – אז לא. הוא לא אמר לו 'זו דעתי וכך כולם צריכים לנהוג', אלא שזו שאלה שתלויה בהשקפה, וכאשר יש לך השקפה מסוימת יש לה גם השלכות הלכתיות. ראיתי לזה הקבלה מאוד ברורה אצל אבא שלי בתשובה שכתב על סירוב פקודה בתקופת ההתנתקות. הוא כתב שמי שחושב שזה צעד שמועיל – זה דבר אחד. אבל מי שחושב שזה צעד מזיק ואסון, ולמרות זאת הולך לעשות את זה – זה סיפור אחר לגמרי".
לא חייב לאף אחד
"זכיתי ללמוד אצלו הרבה שנים, ואני חושב שאני היחיד שקיבל סמיכה ממנו. קרעתי עליו קריעה כי הוא היה רבי המובהק", מספר הרב דוד ספרלינג, ראש בית המדרש במדרשת נשמת, שבראשה עמדו הרב והרבנית הנקין.
הרב ספרלינג מאיר זווית נוספת בדמותו של הרב הנקין כפוסק. "הוא קיבל הסכמות לספרי השו"ת שלו מהגדולים שבגדולים – הרב משה פיינשטיין, הרב עובדיה יוסף, הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו, כולם משבחים אותו. התשובות שלו עוסקות במגוון רחב מאוד של נושאים. ממחיצה בבית כנסת וריקודים בחתונה ועד הריגת מחבל כפות והחזרת שטחים. הרבה תשובות בענייני טהרת המשפחה ומעמד אישה בדין תורה. כל חלקי השולחן ערוך וחיי עם ישראל בארץ נמצאים שם. אולם מה שמייחד את הדרך שלו בפסיקה הוא שהרב הנקין לא היה כמו 'אחרון' שמלקט מה שנאמר שלפניו. הוא היה עובר על עשרות ראשונים על כל סוגיה, ובחדר הלימוד שלו היו ספרי ראשונים שאף אחד מאתנו לא מכיר ולא פותח. הוא היה עובר על כולם כמה וכמה פעמים, ואז כשהוא הגיע לשולחן ערוך הוא הגיע עם כל הראשונים איתו. הוא בעצם עמד יחד עם מפרשי השולחן ערוך, הש"ך, הט"ז. הפלפול שהגיע מלימוד מעמיק בראשונים הביא אותו לתובנות חדשות".
הרבנית ד"ר טובה גנזל: הרב הנקין לא התייחס לנשים בתור נשים, ואף פעם לא הוריד את הרמה בשביל אף אחת. אם לא הבנת – היית צריכה להתאמץ. זה היה קשה, אבל אחרי שנים הבנתי שבעצם הוא מאוד כיבד אותנו בדרך הזו
האופן המיוחד שבו גדל הרב הנקין בתורה השפיע לדעת הרב ספרלינג גם על חירות הפסיקה שלו. "הוא אמנם למד שנה אחת בישיבת כרם ביבנה, אבל העובדה שהוא לא למד בישיבות נתנה לו עצמאות. הוא לא היה מחויב מחשבתית לשום דרך ישיבתית. מי שלומד ב'מרכז' הוא חלק מהדרך של 'מרכז', מי שלומד בפוניבז' הוא חלק מהדרך של פוניבז'. לכל אחד יש הנחות יסוד של המוסד שבו הוא גדל. לרב הנקין לא היה דבר כזה ולכן הוא היה מאוד חופשי בדרכו בפסיקה, ללמוד סוגיות ולהגיע למסקנות בלי להיות מחויב למסקנות של אחרים.
"הוא אמר לי הרבה פעמים שהעבודה של פוסק היא להיות הגשר בין הסוגיה למציאות, וכדי לעשות את זה הפוסק צריך להיות מאוד מחובר למציאות. הרב הנקין הבין את הדור שבו הוא חי, ולכן הפסיקות שלו נפלאות בבניין הגשר הזה. לעיתים היו דברים שהוא חידש אבל במסקנה הוא כתב שצריך להיזהר ביישום של הדברים, או שהרב במקומו יבדוק אם זה מתאים. הייתה לו למשל דרך להתיר עלייה לתורה לנשים. כל המקומות הרציניים שרוצים לשמור הלכה ומעלים נשים לתורה מתבססים על הדברים שלו, בין אם הם אומרים את זה ובין אם לא. אבל הוא עצמו בסוף התשובה כתב שלא ראוי לעשות את זה, שזה יהרוס את המסורת וזה לא טוב. פעמים רבות הוא אמר לי שבתור פוסק גדול לא מספיק להביא חידושים בתורה, צריך גם לדעת איך ליישם את זה, ובזה הוא היה מאוד חכם".
בלי הנחות
ההיכרות הראשונה של הרב ספרלינג עם רבו מבטאת גם היא את אופי פסיקתו של הרב הנקין. "הגעתי אליו בתקופת ההיריון הראשון של אשתי", הוא מספר. "הלכתי איתה אז לקורס הכנה ללידה, ולא הרגשתי עם זה כל כך נוח. הלכתי לאחד הפוסקים החרדים ושאלתי אותו, והוא ענה לי: 'החפץ חיים הלך לקורס כזה? סבא שלך הלך לקורס כזה? תשב בחוץ ותגיד תהילים והכול יהיה בסדר'. כמה ימים אחר כך ישבתי בישיבה ובמקרה הוצאתי כרך של שו"ת בני בנים, והיה כתוב שם על החשיבות של נוכחות הבעל בלידה, ושכאשר האישה צריכה את הבעל הוא מחויב להיות איתה. אמרתי לעצמי 'מצאתי לי רב'. הלכתי וקניתי את הספר, ומאז דחפתי את עצמי ללמוד עם הרב הנקין והוא הקדיש לי הרבה מהזמן שלו. זו הייתה בשבילי דוגמה לרב שמכיר את הדור ומבין אותו".
הרב ספרלינג מציין כי גם במקום שבו הרב הנקין היה חדשן, ולמעשה הוביל יחד עם רעייתו הרבנית חנה מהפכה, באמצעות מדרשת נשמת ומפעל יועצות ההלכה, למעשה הוא היה זהיר מאוד. "הרב הנקין הרגיש שצריכה להיות כתובת הלכתית נשית שנשים יוכלו לפנות אליה בעניינים הקשורים אליהן. הוא ראה בנשמת שיש נשים שיכולות ללמוד תורה בעומק ועם יראת שמיים, וחשב שנכון לעשות את זה. בתחילה הוא עשה את זה בזהירות גדולה. הוא דאג שזה לא יהיה מלחמתי, לא נגד מישהו, בלי פרסום, בשקט, עם הסכמה של רבנים גדולים. כל פסק הוא עבר עליו והיה מאוד זהיר שהכול יהיה תחת פיקוח.
"אחרי שהוא בחן את היועצות הראשונות, בתחילה הוא נתן להן היתר להיות יועצות על תנאי, רק לכמה שנים, שאחריהן יעברו עוד מבחן. הוא פחד שתהיה מי שתיקח את זה למקום לא נכון. רק אחרי שהוא ראה שהיועצות פועלות כראוי, מתייעצות עם רבנים ועושות את זה ביראת שמיים ובצניעות, הוא נתן להן היתר להמשיך. הוא היה בוחן את היועצות ומעורב מאוד בתוכנית הלימוד, ואישר כל תשובה ותשובה באתר".
אחת מבוגרות המחזור הראשון של התוכנית, שלימים תהפוך לתוכנית להכשרת יועצות ההלכה, היא הרבנית ד"ר טובה גנזל. היא מדגישה את היחס הענייני של הרב הנקין לתלמידות התוכנית, ללא פשרות וללא הנחות. "הרב הנקין לא התייחס לנשים בתור נשים. ברגע שהוסכם בינו ובין הרבנית שנשים צריכות להיות בעלות הבנה הלכתית, ומרגע שהם דיברו שכדאי שנשים תלמדנה, הוא אף פעם לא הוריד את הרמה בשביל אף אחת. אם לא הבנת – היית צריכה להתאמץ. הוא לא היה עסוק בלתווך, להוריד את הרמה או להסביר שנשים צריכות ללמוד. הוא לא התנצל אם אנחנו נכשלות או שזה קשה לנו. בהתחלה זה היה קשה, אבל אחרי שנים הבנתי שבעצם הוא מאוד כיבד אותנו בדרך הזו. הרצון שמישהו יתווך לך או יבין מאיפה באת, פחות מכבד מאשר שתבוא לשיעור ותעמוד בסטנדרט שלו".
על האופן שבו העניק הרב הנקין את הגיבוי הרבני למפעל יועצות ההלכה מספרת גנזל: "הרב הנקין היה הרוח הגבית בכל המשעולים של מה כן נשים יכולות ומה לא, בהתקפות מימין ומשמאל. היה בו משהו מאוד מדויק ולא נושא פנים. אף פעם לא היו רעשי רקע. אם זה מותר זה מותר, ואם זה אסור זה אסור. הוא היה יחיד בדורו, למד מהבוקר עד הלילה, ומבחינתו אם משהו מותר אז הוא מותר. הוא לא כתב מפוזיציה פמיניסטית, ולא עניין אותו אם נשים יאהבו אותו או לא. הרב היה מסור להקמת המדרשה בכל ליבו. במהלך השנים הרבנית נסעה לחו"ל לא מעט שבתות בשנה כדי לגייס את האמצעים להחזקת המדרשה, והשאירה אותו בבית עם הילדים. אני רק מדמיינת את אינסוף השבתות שהוא עשה לבד עם הילדים. זה משקף לך את הגב החזק שהוא נתן לרבנית, שהוא לגמרי לא טריוויאלי".
ההתקרבות אל הרב הנקין לא הייתה פשוטה, מספרת גנזל. "הוא היה אדם נורא צנוע, והצניעות שלו, יחד עם זה שפיזית הוא היה מוגבל, גרמה לכך שהוא לא זכה להכרה שהוא היה ראוי לה. הוא היה ממעט במילים, וגם הציב סטנדרט גבוה מאוד. היית צריך להבין למה שווה לך לעשות את המאמץ להתקרב אליו. אבל מצד שני המאמץ היה שווה. מי שהכיר בערכו והתאמץ, קיבל ממנו הרבה".
ההמשך שנקטע
תרומתו של הרב הנקין למפעל יועצות ההלכה לא התמצתה בבחינת הנשים הלומדות ובהתוויית הקו הכללי עם הרבנית הנקין. "הוא היה עובר על כל התשובות ההלכתיות של האתר, כדי שהמילים הכתובות של היועצות שמסתובבות בעולם יהיו מנוסחות בשפה ישיבתית", מספרת הרבנית גנזל. "את הרב הנקין עניין שגם אם היועצות עונות בשפה קליטה ומובנת לקהל רחב, הז'רגון יהיה של בית המדרש, כך שבחור ישיבה שפותח את זה לא יגיד לעצמו 'אה, נשים כתבו את זה'. יש יועצות שירקו דם בגלל זה. גם הספר 'נשמת הבית', ובו תשובות שכתבו יועצות הלכה, כתוב ככה. אין שם מילה שהרב הנקין לא עבר עליה".
חלק פחות מוכר באישיותו של הרב הנקין היה רוחב דעתו ותחומי העניין המגוונים שלו, ממוזיקה והלחנה ועד ספרות יפה. "הוא היה משכיל מאוד, קרא הרבה מאוד דברים", מספר יגיל. "שמעתי מאחותי הקטנה שהיה לה ויכוח איתו כי הוא רצה שהיא תקרא שייקספיר ואותה זה לא עניין. הוא אהב מוזיקה מגוונת מאוד. התורה הייתה החיים שלו, אבל לצידה היו עוד דברים שעניינו אותו. הוא היה שומע מוזיקה תוך כדי הלימוד, בעיקר מוזיקה קלאסית אבל לא רק. את עקבות הידע הנרחב שלו אפשר לראות גם בתשובות, אבל בעיקר אם תפתח את הספר שלו 'מהלכים במקרא' תראה שהוא שולף תחומי ידע שונים ומשלב אותם כדי להסביר מאמרי חז"ל או אפילו פסוקים".
לפני חמש שנים שכלו הרב והרבנית הנקין את בנם הרב איתם ואת כלתם נעמה הי"ד בפיגוע ירי רצחני בשומרון. רצח הבן היה עבור הרב הנקין מכה קשה וכואבת במיוחד. "הרב איתם היה ממשיך דרכו של אבא שלי", מציין יגיל. "לאבא שלי לא היו הרבה תלמידים, הוא לא היה ראש ישיבה, ובשנים האחרונות שהה יותר ויותר בבית בגלל שהפרקינסון מאוד הגביל אותו, בהתחלה בדיבור ואחרי זה גם בכתיבה. איתם היה התלמיד המובהק שלו וממשיך דרכו, כך שאחרי הרצח הצער שלו היה צער כפול. היה לו כמובן את הצער של כל אבא, אבל גם הצער של רב שממשיכו המובהק ותלמידו המובהק הלך לאיבוד. איתם למד ממנו הרבה, הלך לשיטתו, פסק לפי העקרונות שלו בדברים שהוא התחיל לפסוק בהם. הם היו קשורים בצורה מיוחדת, לא רק כאבא ובן אלא גם כרב ותלמיד, וכשאיתם נלקח מאיתנו ההשפעה על אבא שלי הייתה קשה במיוחד".
