במדינת ישראל, 97 אחוזים מהציבור היהודי מלים את בניהם. גם אנשים שאינם שומרים שבת ולא מקפידים על איסור חמץ בחג הפסח, מקיימים את מצוות ברית המילה. אף שאין חוק מדינה או כפייה על קיום הטקס, הציבור רואה בברית המילה ערך. יש הרואים בה ערך דתי, אחרים יצירת זהות וקשר בין הדורות, ויש שאינם רוצים שבניהם יהיו שונים מיתר החברה. כך או כך, במדינת ישראל ברית המילה מלווה כמעט כל תינוק יהודי מראשית דרכו.
באופן כללי, נדמה שרוב העם היהודי שומר על מצוות ברית מילה לא משום שזו מצווה חשובה – כפי שמציין השולחן ערוך: "וגדולה מצווה זו משאר מצוות עשה" (יורה דעה, סימן רס) – אלא מתוך רצון להשתייכות. מצווה זו מקובלת על יהודים רבים גם מבלי לדעת להסביר מדוע היא חשובה ומה משמעותה, ואף שלא הוכח שקיומה מונע התבוללות ונישואי תערובת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
סיפוח עכשיו: במרוקו חוגגים ניצחון בסהרה המערבית
דובאי של מעלה: המדריך למטייל הדוס באמירויות
החיסונים הגיעו, אבל הסולידריות הישראלית נעלמה
ואולם, תופעות היסטוריות וחברתיות, ולעיתים רפואיות, גרמו לכך שבמקומות שונים בעולם, החל מתקופת הרומאים ועד ימי הקומוניזם והשואה באירופה, דורות של יהודים גדלו ללא ברית מילה. בשנות הארבעים של המאה ה־19, קמה בתנועה הרפורמית בגרמניה התנגדות למילה מצד הורים, רופאים ומנהיגים. מדינות אירופיות שוקלות כיום לאסור את ברית המילה או להגבילה מתוך ערך של שמירה על זכויות האדם, ויש להניח שגם לכך תהיה השפעה על ברית המילה.
ישנם הורים יהודים הנמנעים מלמול את בניהם משום שהם רואים במילה גרימת כאב מיותר או הטלת מום בילד, ואפילו חוששים מטראומה לבנם. חלקם בוחרים לוותר על טקס הברית לטובת מילה רפואית, כירורגית. רוב המילות של תינוקות אמריקניים מבוצעים בבתי חולים, ללא כל טקס דתי. אחרים מוותרים על המילה בכלל.
תופעה מעניינת היא שיהודים שלא נימולו בתקופת השלטון הקומוניסטי אינם מלים את בניהם היום. מעשה אבות סימן לבנים מתקיים במקרה הזה לא רק לחיוב, אלא גם לשלילה. ולכן, אף שכיום אין איסור על ברית מילה ברוסיה וגרמניה, עדיין יהודים לא באים בהמוניהם לקיים מצוה זו.
כל זה מביא אותנו לתופעה חדשה בעולם היהודי: ערלים בעלי זהות יהודית. אנשים שלא מקיימים את המצווה בבניהם או בגופם, ולא רואים בכך פגיעה בזהותם היהודית. מה מעמדם של אלה – ערלים בעלי זהות יהודית – בעולמה של היהדות?
יהודי בכל מקרה
התורה מתייחסת בחומרה יתירה למי שלא נימול: "וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר" (בראשית יז, יד). ועם זאת, חרף חשיבותה של מצוות ברית המילה, היא איננה קובעת את מעמדו היהודי של הנולד. יהודי הוא מי שאימו יהודייה. הייחוס הגנטי המטריארכלי קובע מיהו יהודי גם אם אינו נימול. הנשמה היהודית פועמת גם בגוף שלא נימול, וכמובן יהודי ערל חייב בכל מצוות התורה.
יש חשיבות רבה לכך שהסטטוס היהודי לא ייקבע על ידי ברית המילה, שכן אם בן לאם יהודייה רואה עצמו כגוי משום שהוא לא נימול, הדבר יגרום לריחוקו מעם ישראל ומהמסורת היהודית. באופן מפתיע ההלכה מתייחסת למחלל שבת בפרהסיה בחומרה רבה יותר מאשר ליהודי ערל. אחת הדוגמאות לכך היא ששחיטתו של מחלל שבת בפרהסיה פסולה, לעומת שחיטתו של ערל שהיא כשרה (שולחן ערוך יורה דעה, סימן ב).
אך מה לגבי דינים אחרים: האם ניתן לצרף ערל למניין? האם מותר להעלותו לתורה? האם מותר לערוך חופה ליהודי ערל עם אישה יהודייה? האם כהן ערל יכול לעלות לדוכן לברכת כהנים?
הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל כתב בחריפות על הצורך להרחיק את הערל מבית הכנסת ומכיבודים לדברי קדושה (משפטי עוזיאל, יורה דעה סימן רסג):
אסור לכבד את הערל שהוא מישראל בכל כבוד בדבר של קדושה עד שישוב למוטב ויהיה ככל ישראל שהם באים בבריתו של אברהם אבינו שהוא ברית עולם בין ישראל ובין אביהם שבשמים… שהמבטל מצות מילה הוא מפר ברית ובועט בכל מצוות התורה… לפיכך חייבים להכלים אותו ברבים. ואם אין ידינו תקיפה לקיים חובה זאת במלואה, מכל מקום זאת חובתנו לפרסם את חטאם בבית הכנסת ובקהילה ולמנוע מהם כל כבוד וכל נגיעה בדברי קדושה שבועטים בהם.
יחסו הקשה של הרב עוזיאל לשאלת הערלים בקהילה נוגע לאנשים שלא מלו את בניהם או את עצמם מסיבות של מרד ואידיאולוגיה, ובמטרה "למיגדר מילתא" ולקנוס את העובר על מצווה יסודית זו. אבל נדמה ששיטה זו של קנס וענישה אינה עובדת נפשית ומעשית על הציבור המהווה רוב מניינו ובניינו של העם היהודי כיום. הגישה המתאימה בימינו היא לקרב את הערל, להזמינו לבית הכנסת ולהעלותו לתורה, וכך לאחר שיהיה לו חיבור עם הדת יחליט גם למול את עצמו.
למרות הנוסח הקשה של הרב עוזיאל, בשו"ת מראה הבזק כתבו על שאלה זו מזווית שונה (ה, כא):
אין לקנוס בן שאביו לא מלו, אלא אדרבה יש לקרבו ולקוות שיהיה יהודי כשר. ואף אם כבר נמצא ברשות עצמו ועדיין לא מל, אין לקנסו אלא אם כן הוא מכריז שלא ימול עצמו לעולם. וגם במקרה כזה, אם מפחד מפני צער גופו, יש לקרבו ולקוות שבסופו של דבר יסכים למול עצמו.
לקרב ולא לקנוס
כאשר אנו רוצים לקרב יהודים לזהותם ולמסורת ישראל, יש צורך בהתייחסות הלכתית מקרבת ובשימוש של כח דהיתרא. אי אפשר להתעלם ממצבו של העם היהודי כאשר אנו באים לפסיקת הלכה. לא פעם הדרך של שימוש בעונשים וקנסות, כגון איסור לא לעלות לתורה או לא להיות חלק ממניין, עלול להרחיק את האדם, כפי שכתב הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ג, טז):
אילו זכינו ורוב רובו של עמנו היו שומרים תורה ומצוות וגם שבת כהלכתה, היה מן הראוי לסלק מחללי שבת כאלו מבית הכנסת. אלא שעתה שלא זכינו ורובו של העם אינו שומר מצוות, אין לנו להרחיקם ואדרבא מצווה לקרבם, לדבר על ליבם בדברי נועם, להראות להם את יפיה של דרך התורה והמצווה. וכל שכן ילדי ישראל הרכים שהם בחינת תינוק שנשבה, מצווה גדולה לקרבם באהבה רבה.
למעשה יש לדון את המציאות היהודית מתוך ראייה רחבה של "הלכות קירוב", כלומר מתוך שאיפה לקרב את אותם יהודים שלא נימולו, ולא באמצעות קנסות וחרמות שממילא לא יפעלו עליהם. יותר מכך, הפוסקים שאסרו לשתף ערל בחיי הקהילה הבינו את המעשה כמרד במצוות התורה, אבל כיום גם יהודי ערל מגיע לבית כנסת ומבקש לעלות לתורה או לחגוג בר מצווה. מבלי לראות בכך התרסה נגד התורה.
וכך כתב גם הרב שמואל וואזנר: "אבל הא ודאי שאם הם באמת תינוקות שנשבו, שמצווה לדבר אליהם באהבה ולקרבם, אולי יתעורר ניצוץ הישראלי בקרבם לבא אל תחת כנפי השכינה" (שו"ת שבט הלוי ט, סא).
הרב משה פינשטיין מבדיל בין אב שלא מל את בנו לבן שלא נימול, ומציע לקנוס את האב אבל לקרב את הבן ולהעלותו לתורה (אגרות משה, אורח חיים לג, ב):
והנה הבן שאביו לא מל אותו, שנגדל ורוצה לעלות לתורה, שאף כשהאב לא מל אותו להכעיס אין הבן מומר לערלות, שהרי אינו ברשות עצמו עדיין למולו… ואדרבה צריך לקרבו שיש לקוות שהבן יהיה יהודי כשר… וכל שכן כשהאב לא מל אותו לתיאבון משום שלא רצה לצער את בנו, שעלול יותר שיתקרב לתורה וגם ימול עצמו כשיגדל יותר… אבל הבן צריכים לקרבו ולקראו לעלות לתורה.
בעניין זה נראה שדברי הרמב"ם בסוף "איגרת השמד" אקטואליים גם לדורנו:
איננו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא מקרבם ומזרזם לעשיית המצוות… וכשיבוא לבית הכנסת להתפלל, מקבלים אותו ואין נוהגין בו מנהג בזיון.
