פרשת ויקרא פותחת בקרבנות הנדבה של היחיד. בקרבן העולה ובקרבן השלמים המקריב מכונה "אדם", אך בקרבן המנחה – "נפש". המתרגמים מפרשים: "אנש" או "בר נש", לאמור: "אדם". לעומתם, מציע רש"י מבט דתי־חינוכי לשימוש החריג ב"נפש":
ונפש כי תקריב – לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? – עני. אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו.
אך עם כל יופיו של הפירוש, דומה שהוא אינו פשט הכתוב. בפרקי החטאת והאשם שבפרשתנו המקריב מכונה "נפש" שמונה פעמים, ואילו רש"י מפרש זאת רק בהקשר למנחה.
בספרות הבתר־מקראית מסבירים את המונח לאור תפקידו בתחילת ספר בראשית, כמגדיר את האדם בהשוואה לבעלי החיים וכאחד מהחלקים ההיררכיים בנפש, לרוב – הנמוך שבהם. אך במקרא לא מתוארת דיכוטומיה בין הגוף והנפש, ולא היררכיה בין חלקי הנפש. תפיסת האדם היא הוליסטית. מנגד, למונח "נפש" יש במקרא מנעד רחב של תכונות, המתגלות בהקשריו השונים. הוא מצוי כבר בתורה, אך נפרשֺ בנ"ך, במיוחד בתהילים. לאור זאת, ברצוני ללכת בעקבות תפיסת רש"י אך להציע פרשנות הבנויה על מופעיו לאורך המקרא, ותואמת את הפרשה כולה.
עצם החיים
המקרא לאורכו מתייחס ל"נפש" כמכלול החיים הפנימיים של האדם. תכונות הנפש הן אוניברסליות, אך בתצרף מימושן נבדל היחיד מזולתו. ה"אני" המקראי מרגיש שיש בו כוח נסתר, שבו מתרחשות חוויותיו האישיות במישור השכלי, הרגשי, הרוחני ואף החושי. נביא דוגמאות מועטות, ואידך זיל גמור.
כידוע, הנפש היא עצם החיים, ובכך היא תלויה בדם (רש"י ושפתי חכמים לויקרא יז, יד). מעבר לכך, היא מקור הרצון והבחירה החופשית. במישור הנמוך – ההתאוות לחומריות: "כי תאווה נפשך לאכול בשר" (דברים יב, כ), וביומיום, כדברי אברהם לאנשי חת: "אם יש את נפשכם" (בראשית כג, ד), ודברי חמור לבני יעקב: "בני, חשקה נפשו בבתכם" (שם לד, ח).
הנפש היא המברכת. יצחק מבקש מעשו להכין לו מטעמים "בעבור תברכך נפשי" (שם כז, ד), ודוד מזמר – "ברכי נפשי את ה'" (תהלים קד, א). גם הפגיעוּת בנפש. אחי יוסף מתחרטים: "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו" (בראשית מב, כא). באיסור לחיצת הגר נאמר: "ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כג, ט), ורש"י מפרש: "כמה קשה לו כשלוחצים אותו". לכן, מצווה התורה – חווית הגֵרות שנצרבה בנפשכם מאפשרת ומחייבת לחמול על נפש ה"אחר".
הנפש היא מקור היחסים הבין־אישיים, כמו אהבת איש ואישה – "ותדבק נפשו בדינה", "הגידה לי שאהבה נפשי", ועוד; אהבת הורה לבנו, כאהבת יעקב לבנימין: "ונפשו קשורה בנפשו" (בראשית מד, ל); ואהבת ה' – בנפש מצויה ליבת הקשר העמוק, הנצחי, בין האדם לבוראו: "דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך" (תהילים סג, ט).
ה"אני" ההכרתי
בשונה מ"רוח" ו"נשמה", הנפש נזכרת הרבה בתוספת כינוי הגוף. ה"אני" ההכרתי מתאר אותה, מדבר איתה ועליה. בני ישראל מתלוננים: "רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים" (תהילים קכג, ח). דוד מתלבט: "עד אנה אשית עצות בנפשי" (שם יג, ג), וירמיהו מדווח: "במסתרים תבכה נפשי" (יג, יז).
הדוברים המקראיים מודעים לרגשותיהם וקוראים להם בשם. יש התולה בנפשו את הכיסופים לה': "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערג אליך א־לוהים" (שם מב, ב); "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי" (שם סג, ב). ויש – את התגובה לכעסו של ה' ולהסתר פניו: "ונפשי נבהלה מאד, ואתָ ה' עד מתי" (שם ו, ד); "רפאה נפשי כי חטאתי לך" (שם מא, ה).
החש שנפשו מדוכאת משתף את ה': "א־לוהי, עלי נפשי תשתוחח", ופונה אליה: "מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי הוחילי לא־לוהים" (שם מב, ו), בהבנה שהדיכאון הוא סיבת אובדן היכולת לייחל, ותוצאתו. אותו אדם קורא לנפשו הסוערת: "שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עליכי" (שם קטז, ז).
קשר האדם עם נפשו רצוף ודינמי. הנפש נעה בין קטנוּת וגדלוּת, נפילות ועליות, ייאוש ותקווה, תלות בבשר וקשר לה'. בה היצר והיצירה, התאווה והכיסופים, הנתק והאמונה, השותפות האנושית והניסיון האישי, המתרחשים בעולמו הפרטי של היחיד ובמסע חייו, שאין כמותם.
מתנות קטנות
כעת ניתן לחזור לפרשה. אם נכוחים דברינו, בחטאת ובאשם מכונה היחיד – "נפש", תוך התייחסות לחולשתה. הנפש השוגגת שכחה, לא ידעה, נסחפה – כי חל נתק בינה לבין הקב"ה. אילו חיה במודעות לנוכחותו, לא הייתה נכשלת. החטא מגביר את הנתק, והיא רוצה, וצריכה, לתקן. הקרבן הוא חסד שנעשה לנפש, כדי להשיבה לטהרתה.
להגדרת מביא המנחה כ"נפש" גוון שונה. ה"אדם" הוא גברי, ה"נפש" – נשית. מביא העולה והשלמים מתואר כפרט הנבדל מזולתו בנכסיו. הקרבן יקר, הגורם להבאתו – מיוחד. התמסרות המקריב לבוראו היא טוטלית, והיא מבוטאת באמצעות דבר חיצוני – בעל החיים שבבעלותו, שימות במקומו. לעומת זאת, מביא הנדבה נבדל מרעהו בעצמיותו. ההבדל הכלכלי בין מביאי המנחה אינו ניכר: כמות זהה של סולת, קצת שמן, קצת לבונה וקצת מלח. המנחה צנועה, יומיומית, אִמהית, מזינה. הנודב משתתף במנחה באופן פעיל – בבחירת סוגה ובהכנתה – בהתאם ל"נפשו": אהבתו, נטייתו ברגע ההבאה וכשרון אצבעותיו; זאת, אולי, עקב חוויה דתית קטנה, בזמן נתון, אחת ממנעד רגשות הנפש כלפי בוראה.
אין בכוונתנו להפחית מערך העולה והשלמים. המקריב נותן שם רכוש יקר, כאמצעי להבעת דבקותו העצומה בה'. אך יש לכך מחיר חברתי. בה בעת, התורה נותנת מקום גם ליוצר, המביא מתנות קטנות מעולמו הפנימי, ללא השוואה לזולתו. אולי לכן – בפרפרזה על רש"י – מעלה עליו הכתוב כאילו מסר נפשו.
