בשבועות האחרונים פורסמו בעלון בתי הכנסת "עולם קטן" עדויותיהם של גברים הומוסקסואלים שנישאו לנשים, המדווחים על שינוי בהתנהגותם המינית בעקבות טיפולים פסיכולוגיים. הסיפורים מובאים תוך ניסיון להראות שנטייה חד־מינית של גברים ניתנת לשינוי, ושבעליה יכולים להינשא ולהיות מאושרים, תוך שהם חיים לפי ההלכה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: כך תחזיר המשטרה את האמון בה
– צפו: כשהקורונה פגשה את אוחנה – שיחה על מנהיגות נשית
– חוקרים ישראלים: הקפדה על ריחוק חברתי אפקטיבית מסגר
ואולם, מלבד העובדה שמדובר במקרים בודדים אשר קשה להסיק מהם מסקנה ברורה לגבי התמונה הרחבה באוכלוסייה הכללית, התיאורים הללו מערבבים בין שינויים בהתנהגות המינית בעקבות החלטות אישיות, ובין שינויים עמוקים במשיכה המינית עצמה. הם גם לא מבחינים בין אנשים הומוסקסואלים לחלוטין, ובין כאלה שהיו מראש ביסקסואלים, הנמשכים לשני המינים, והחליטו להתחתן עם אישה.
ברור שבני אדם יכולים לבחור כיצד לנהוג ועם מי לקיים יחסי מין, אולם היכולת לבחור התנהגות אינה אומרת דבר על היכולת לשנות את המשיכה המינית שהם חשים. ובניסוחו של אלברט איינשטיין: "אנשים יכולים לעשות מה שהם רוצים, אך אינם יכולים לרצות מה שהם רוצים". בקריאה בין השורות בתיאורי המקרים, ניכר שלפחות חלקם מתמודדים, גם לאחר שנישאו לנשים, עם קשיים בחיי הנישואים ועם המשיכה לבני מינם.
הניסיון להסיק מעדויות אישיות אלה ולטעון שנטייה מינית היא בחירה של האדם וכי הוא יכול לשנותה בעזרת טיפול, גורר את המסקנה שאם אינך מצליח לשנות את המשיכה המינית שלך, הרי שאתה חוטא חטא דתי וכנראה לא השתדלת די. מסקנה כזו גורמת להומוסקסואלים רבים לחוש כישלון עמוק ואשמה קשה, ומביאה משפחות להאשים את בניהן כמי שלא מתאמצים מספיק לחולל את השינוי הראוי.
תפיסות אלה עלולות לגרום סבל עמוק לא רק לבנים עצמם, אלא גם לנשים שהם יינשאו להם ולילדים שייוולדו אם המשפחה תתפרק. לכן חשוב שהדיון יתבסס על תמונת מציאות אמיתית ככל שניתן. רק על בסיס תמונת מציאות אמינה ניתן להתחיל את הדיון המוסרי וההלכתי לגבי הדרך המתאימה להתמודד. הכלי המרכזי שלנו כדי לקבל תמונה אמינה של המציאות, הוא המחקר המדעי. הציוויים הדתיים והתפיסות המוסריות מנסים להתמודד עם המציאות, אך אינם כלי להכרת המציאות עצמה.
לא יריעה אחת
בעשור האחרון התפרסמו עבודות מדעיות רבות שחקרו את המגוון ואת השכיחות של הומוסקסואליות בגברים, וכן את היעילות של התערבויות טיפוליות לשינוי ההעדפה המינית. אנסה לסכם כאן את עיקרי הממצאים.
לגבי שכיחות המשיכה המינית ההומוסקסואלית בקרב גברים, במחקרים רחבי היקף שנעשו באוכלוסיות ובמדינות שונות מתבררת בעשור האחרון התמונה הבאה: מבין הגברים, כ־2־2.4 אחוזים מדווחים שהם נמשכים לבני מינם בלבד. חלקם לא חשים כל משיכה למין השני, חלקם מרגישים רתיעה וחרדה מקרבה אליו, וחלק אחר אף חשים גועל ובחילה.
בנוסף לאלה, כ־־4־5 אחוזים נוספים מרגישים משיכה ברמה מסוימת גם לגברים וגם לנשים. בתוך הקבוצה הנמשכת לשני המינים, כרבע מהם (1% באוכלוסיית הגברים) נמשכים בעיקר לבני מינם, ולהם משיכה מועטה בלבד למין השני. האחרים בקבוצה זו (כ־3־4 אחוזים באוכלוסיית הגברים) נמשכים במידה שווה לשני המינים או בעיקר נמשכים לנשים, לצד משיכתם לגברים. הממצאים הללו חוזרים במספר רב של מחקרים, ומבוססים על דיווחים עצמיים תוך שמירה על סודיות הנחקרים.
אף שלא קל לדעת האם הדיווחים העצמיים על משיכה לשני המינים משקפים את תחושות המשיכה בלבד, או שהן מוטות על ידי הרצון שלא להיות הומוסקסואלים, זוהי שיטת ההערכה הטובה ביותר שעומדת לרשותנו כיום. ברור, אם כן, מתמונה זו שאוכלוסיית הגברים ההומוסקסואלים אינה יריעה אחת. חלק מן הגברים הללו אינם נמשכים כלל לבני המין השני, וחלקם נמשכים, לפחות במידה מסוימת, גם למין השני.
נושא שני שנחקר רבות הוא הטיפולים השואפים לשנות את הנטייה המינית ("טיפולי המרה" למיניהם). גם כאן תמונת המחקר, עם כל מגבלותיה, היא ברורה למדי. אף שאין לנו ידע מדעי מבוסס מה מעצב את המשיכה המינית של בני אדם, גם לא את המשיכה ההטרוסקסואלית, התמונה העולה מממצאי המחקר ברורה. עד היום אין בנמצא כל התערבות טיפולית שהצליחה להראות בצורה מבוססת כי היא גורמת לשינוי בנטייה המינית. מאידך גיסא, מחקרים לא מעטים הראו פוטנציאל של נזק נפשי אשר עלול להיגרם מניסיונות כושלים של טיפול לשינוי הנטייה המינית.
נושא שלישי שנחקר, גם אם באופן מצומצם יחסית, הוא אי־יציבותם של נישואי גברים עם משיכה הומוסקסואלית לנשים הטרוסקסואליות. מחקרים אלה מראים שלמעלה ממחצית הזוגות הללו נפרדים לאחר שנים בודדות. למיטב ידיעתי, במחקר הקיים אין תמונה ברורה של מידת האושר ושביעות הרצון בנישואים מסוג זה כאשר הם מתקיימים לאורך זמן. מחקרים איכותניים הראו מורכבות לא פשוטה בנישואים אלה. המחקרים לא הפרידו עד היום בין נישואים של גברים עם משיכה דו־מינית לאלה של גברים שהם הומוסקסואלים לחלוטין. כאן יש לנו רק ידע קליני המבוסס על מספר מוגבל של מקרים.
ממצב המחקר בנושא עולה אם כן בבירור שישנה אוכלוסייה רחבה מאוד של גברים אשר חשים תערובת של משיכה ברמות שונות לבני מינם ולבני המין השני. לא תמיד הם עצמם יודעים למקם את עצמם בצורה ברורה, והתלבטויותיהם מלוות בחרדה ומצוקה. זאת לצד אוכלוסייה משמעותית מאוד של גברים (לפחות כשני אחוזים) שלא נמשכים כלל אל המין השני או נדחים ממנו, וקבוצה נוספת שעיקר המשיכה שלה הוא לגברים (1%).
לאנשים שומרי מצוות, ההבחנה בין הומוסקסואלים מובהקים, שמשיכתם היא לבני מינם בלבד, ובין אלה שבמידה מסוימת נמשכים גם למין השני, היא חשובה ביותר. לגברים הנמשכים גם לנשים ישנה היכולת להימשך ולאהוב אישה, ועם זאת הם יצטרכו להתמודד עם משיכתם לגברים שעל פי ההלכה אותה הם לא יוכלו לספק. לעומתם, הנמשכים רק לבני מינם ואלה הנרתעים מנשים הם במצב הרבה יותר קשה מהבחינה הדתית. מצד אחד ההלכה אוסרת עליהם לחיות עם אדם שהם אוהבים ואליו הם נמשכים, ומצד שני הם נדרשים להינשא לאישה שהם לא נמשכים אליה, ובמקרים מסוימים אף חשים דחייה וחרדה מלהיות עימה.
החלטה מוסרית משותפת
עד כאן תמונת המציאות כפי שהיא עולה במחקר. מה יעשה אדם המרגיש משיכה לבני מינו בלבד? כאן השאלה איננה מדעית; זוהי שאלה מוסרית, ערכית או הלכתית, הנתונה להשקפתו ולאמונתו האישית של האדם. כמטפל ראיתי גברים שמעדיפים להתחתן ולהקים משפחה גם כאשר אינם חשים משיכה, כמו גם רבים אחרים שאינם מסוגלים לכך ובוחרים לחיות כהומוסקסואלים.
כדאי להבהיר שעצם הקיום הטכני של יחסי מין עם אישה הוא אפשרי ברוב הגדול של המקרים וללא קשיים מיוחדים, גם לגברים הומוסקסואלים. הם גם יכולים לקיים יחסי חברות ושותפות עמוקה עם אישה בבניית משפחה, ככל ששני הצדדים מודעים למצב באופן מלא. הבעיה היא היעדר היכולת של גבר כזה להשתוקק לאשתו ולהימשך אליה, והתחושות הקשות של חיים ללא אהבה ואינטימיות, אם בחר בכל זאת להינשא לאישה.
מנגד, המחיר הנפשי של נשים הנישאות לגבר שלא נמשך אליהן עלול להיות כבד מאוד. ואם נולדים לזוג גם ילדים, הסבל עלול להיות כפול ומכופל. מכיוון שנישואים הם שותפות אמת של שני בני זוג, ברור לי שחובה על גבר ליידע במצבו את האישה שהוא מכיר לצורך נישואים, כבר בשלבים מוקדמים של היכרותם. ההחלטה כיצד הוא והיא מחליטים לחיות את חייהם היא שאלה מוסרית־דתית, ולא מקצועית. אם הוא מוצא אישה שמוכנה לחיות עימו כפי שהוא – מי אנו שנחליט עבורה? וזאת בתנאי שהיא מודעת היטב למשיכה של בן זוגה.
הגברים הנמשכים לבני מינם בלבד (בערך כתלמיד אחד בכיתה ממוצעת) מתמודדים עם סיטואציה קשה. במצב הנוכחי, ההלכה והחברה הדתית אינן מציעות להם כל דרך לחיות חיים בזוגיות וכמשפחה בתוך החברה. פוסקי ההלכה והמחנכים הדתיים חייבים לדעתי למצוא כל דרך שלא להרחיק "מנחלת ה'" אנשים המתמודדים עם הומוסקסואליות. רבים מהם קשורים מאוד לחברה הדתית ולחיים הדתיים המלאים, וניתן בדרכים מגוונות למצוא להם מקום מכובד בתוך הקהילה הדתית. מרבית הרבנים כבר שינו במידה רבה את התייחסותם להומוסקסואלים והם מקבלים אותם הרבה יותר משהיה הדבר רק לפני עשור. יחד עם זאת, לדעתי ישנה עוד דרך שניתן לעשות במסגרת ההלכה.
אישית, אני משוכנע שגם חז"ל וגם הדורות הראשונים לא הכירו את תמונת המציאות של הומוסקסואלים גברים כפי שאנו מכירים אותה כיום. הם כמובן הכירו "משכב זכר" כפי שהתקיים בתרבות היוונית והאלילית שסביבם – התנהגות שהייתה מכוונת בעיקרה להגברת הגיוון וההנאה המינית. הם לא הכירו את ההומוסקסואליות של אהבת הגברים הרומנטית והרגשית, כפי שאנחנו מכירים אותה היום. כאן נדרשת חשיבה מחדש.
אצל גברים המתמודדים עם משיכה לבני מינם אך יש להם גם משיכה כלשהי למין השני (כ־4%, כאמור), היכולת לקשר של אהבה עם משיכה לאישה קיימת לכאורה, גם אם בצידו יצטרך האדם להתמודד לאורך חייו עם המשיכה לבני מינו.
בירור עמוק של האדם עם עצמו, ובעזרת טיפול פסיכולוגי, הוא חשוב ביותר לכל הנמשכים לבני מינם ברמות השונות. הכוונה היא לטיפול פסיכולוגי שבו האדם ילמד להכיר את עצמו באופן אמיתי ככל שהוא יכול, ואז יקבל את ההחלטות לגבי חייו בצורה שקולה על בסיס היכרותו את עצמו ואת נטיותיו. טיפול שמטרתו לשנות את המשיכה המינית ("טיפול המרה") הוא כנראה לא יעיל ואף עלול לגרום לנזק כבד. בעקבות הטיפול כל אדם צריך לשקול היטב את דרכו בהתאם לשאיפותיו וערכיו, והוא יכול להיוועץ בהדרכתם השקולה של רבותיו.
ההבחנה שאני מציג כאן בין תמונת המציאות כפי שהיא עולה מן המחקר המדעי הטוב ביותר שיש בידינו כיום, ובין השאלות ההלכתיות והחינוכיות, היא הכרחית לדיון בשאלות קשות אלה, ותסייע להבין בתוך הקשרן את העדויות השונות שנשמעות. היא גם תאפשר לפוסקי הלכה ומחנכים לדון בשאלות אלה על בסיס ראיית המציאות כפי שהיא.
פרופ' טוביה פרי הוא פסיכולוג קליני, פרופסור מן המניין במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן ומנהל את הקליניקה לשירות הקהילה
