שירת האזינו היא כמוסה מרוכזת של דברי התורה, שירה על־זמנית, החובקת עבר, הווה ועתיד, תקופות של גילוי פנים והסתר פנים, הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי. שירת האזינו כמעט חותמת את מעגל התורה כשהיא מחזירה אותנו לנקודת הראשית. התורה נפתחת בבריאת שמיים וארץ, ומסתיימת בהזמנתם להאזין ולהעיד. התורה נפתחת בבריאת עולם במאמר, ומסתיימת במאמרות (אֲדַבֵּרָה, אִמְרֵי פִי, לִקְחִי, אִמְרָתִי) המבקשים להיחרט בתודעה הקולקטיבית לנצח, דרך האותיות הכתובות: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "לא התמקחתי, לא השוויתי": הנוסח המלא של חשבון נפש צרכני
– "הסברתי שאי אפשר לבטל בידוד – הוא קרא לי גסטפו"
– דעה: נסראללה מחכה להזדמנות: חייבים להציב משוואת הרתעה חדשה
בפסוקי המסגרת החובקים את השירה משני צדדיה, בפרשיות וילך־האזינו, מתחלפות פעמים רבות המילים "תורה" ו"שירה", עד כדי התמזגות. שירת האזינו כאילו מתרחבת ומשהו מאיכותה וממקצביה מקרין על התורה כולה, שבמפתיע נקראת שירה, אף בחלקיה ההלכתיים והפרוזאיים. "זְמִירוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ".
המצווה האחרונה הכתובה בספר התורה היא המצווה לכתוב ספר תורה. יד כותבת יד, תרגיל בארס־פואטיקה. "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת", כך שתהפוך להיות שלכם. כיצד? ב"ספר המצוות" שלו מונה הרמב"ם מצוות עשה לכל אדם לכתוב ספר תורה אישי:
שציוונו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו. ואם כתבו בידו הוא משובח מאד… מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני, ואם אי אפשר לו לכתבו צריך שיקנהו או ישכור מי שיכתבהו לו. והוא אמרו יתעלה "כתבו לכם את השירה הזאת".
הרא"ש מרחיב את היישום:
לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם, להגות בהן הוא ובניו, כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כדכתיב "ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם".
במהלך השנים נוצר מנעד אפשרויות רחב לאופן שבו ניתן לקיים "כתיבת" ספר תורה אישי – החל מלתרום או להגיה אות אחת בתוך ספר תורה, ואזי "מעלה עליו כאילו כתבו", ועד הדרישה להמשיך לפתח את עולם התורה על ידי כתיבת חידושים, כל אחד לפי כוחו.
להיאחז בנצח
"וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר", אמר קהלת. פשט הדברים לכאורה הוא להיזהר שלא לכתוב ולהוסיף על התורה מדעתנו. אלא שהדרשה המיוחסת לרב סעדיה גאון לומדת מהפסוק היפוכו של דבר. כתיבת הרעיונות היא משימה דתית שתביא את הגאולה. ההכוונה היא "להיזהר", כלומר להקפיד לעשות ספרים. זהו ייעודו של האדם בעולם, ובלעדיו "אין קץ", כי הקץ מוסיף ונדחה.
ובניסוחו של ר' יוסף משאש:
"ויותר מהחכמים הראשונים בני, הזהר עשות ספרים… ואמר 'ולהג הרבה' יהיה לך בתורה, ובו יהיה 'יגיעת הבשר' שלך".
במקביל לגישות של "יראת כתיבה", שביקשו לשמור על התורה מוגנת וסטטית, התפתחה גם העמדה ש"אין בית מדרש ללא חידוש" וטבעם של דברי תורה שהם "פרין ורבין".
הרב כדיר צבאן (ג'רבה־נתיבות, 1909־1994), מצביע על שתי דרכים לפרות ולרבות בעולם – במצווה הראשונה ובמצווה האחרונה של התורה:
שמעתי רמז נפלא לנעוץ סוף התורה לתחילתה, שמצוה אחרונה בתורה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". וכתבו הפוסקים שבזמן הזה גם כתיבת חידושי תורה וביאוריה ופירושיה הם בכלל המצוה, ומצוה ראשונה בתורה "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". ומלבד הפשט לפרות ולרבות ולהעמיד תולדות בעולם, יכלול גם כן כוונה שניה לפרות ולרבות בחידושי תורה, וכפי שנוהגים לומר בימים נוראים: "שערי פריה ורביה בתורה ובבנים".
ניתן לומר כי "שערי פריה ורביה" הללו הם פתחי ההתמודדות האנושיים עם היותנו בני חלוף, עם הפחד משכחה ומכיליון. כשהאדם גורש מגן עדן והפך לבן תמותה, הדבר הראשון שעשה היה לדעת את אשתו, תודעת החלופיות ניסתה להיאחז בהמשכיות. כך גם משה העומד להיפרד מן העולם, מלמד את בני ישראל להמשיך את מפעלו היצירתי באמצעות כתיבה.
חבר לעט
חכמי המגרב ראו בכתיבת החידושים צו דתי, שלא לתת לתורה שירדה לעולם להישכח. הם עודדו את תלמידיהם לכתוב, וחידדו על דרך הרמז "עשה לך רב וקָנֶה לך חבר", שהקולמוס יהיה חברך הטוב, ושיבחו את הכותב, "אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעֵטוֹ".
כך למשל דרש ר' יוסף בן־נאים (פאס, 1882־1951):
וכל אחד ואחד מחויב להוציא מכח אל הפועל, ולהוציא לאור כל החידושים שנחלק לו. כי חידושיו אין ביכולת שום אדם לחדשם אפילו גדול שבגדולים, כי זהו חלקו ואין מתגלה רק על ידו. ואם לא יוציא חידושיו לאור אין מי שיחדשם ויוציאם, וזהו פסידא דלא הדרא [הפסד שאינו חוזר].
בן עירו, ר' יהודה אבן־דנאן (פאס, 1880־1960), אף הרחיק לכת וטען שמי שלא מעלה על הכתב את חידושיו, עובר על "לא תגזול":
כל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבו ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב. דכתיב "סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם", וכתיב "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה".
מדרש יוצר
בימים ששהה משה בסיני, פנקסאות ודפתראות היו בידו, ובהם היה כותב כל שלמד מפי הגבורה, בכתב של אש לבנה על גבי לבן. כשנשתברו הלוחות התפזרו הפתקאות הריקות ונשתכחו, ולא היה אדם יודע מה טיבן. מה עשה הקב"ה? היה נוטל מהן בכל דור וחולקן ליראיו, והיו מביטים בהן ואומרים: "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם". עד שנדלקה בהם אש שחורה והיו חוזרים הדברים ושמחים כנתינתם מסיני. וזהו שכתוב "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ", שהופך בידך לקָנֶה.
