רוצה אני להציג בפניכם רעיון שאותו אכנה "התקדמות בספירלה". לרעיון דומה, אך מנקודת מוצא אחרת, הגיעה אשתי הפסיכולוגית רינה, במסגרת הדוקטורט שכתבה על התפתחות מושגים דתיים אצל ילדים בישראל. את הקשר לימים הנוראים משאיר אני לכם, הקוראים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פרקליטי נתניהו ואלוביץ' תוקפים את הפרקליטות: "עושה דין לעצמה"
– להבין את המטריקס: הסרט שחושף את האמת המפחידה מאחורי הרשתות החברתיות
– הפלסטינים הבטיחו הפגנות זעם, אבל בעיקר הפגינו ייאוש
בספרו "ובקשתם משם" מדבר הרב סולובייצ'יק על שתי חוויות בסיסיות של האדם: האהבה והיראה. חוויות אלו מתפתחות יחד עם התבגרות האדם, ועליהן להגיע למשמעותן הגבוהה יותר ובמידה מסוימת למובנן הקבלי והפילוסופי. טענתו של הרב סולובייצ'יק היא שאילו לא היינו עוברים את השלבים הראשוניים בחוויה של האהבה והיראה, לא היינו מסוגלים להתפתח ולהגיע להשקפה הפילוסופית הנעלה והנכונה יותר של מושגים אלו. זהו סולם שעלינו לעלות בו, אך זהו סולם לא פיגום. בפיגום עולים, ואחר כך אפשר לפרק. לא כן בסולם. עלינו להמשיך ולשמר את חוויות האהבה והיראה גם כשנתקדם בסולם ההבנה. חוויות אלו חשובות, והן הנותנות את האנרגיה הדתית לאדם.
החסידות מלמדת אותנו שהקב"ה מקבל את האדם בכל שלב שהוא נמצא בו. בתורה נאמר שהקורבן שהאדם מקריב הוא "ריח ניחוח אישֶה לה'". לדעתי צריך לקרוא זאת ברמה מסוימת של הומור. כמו שאנו יכולים לשחק עם תינוק בכך שאנו מתאימים את עצמנו לרמה שלו, כך גם הקב"ה יורד ו"מתאים עצמו" לרמה שבה נמצא האדם, וכך הקב"ה אומר לנו כביכול שהקורבן שהאדם מקריב הוא ריח טוב בשבילו. אנו עומדים מול הקב"ה כמו תינוקות לפני ההורים והקב"ה מקבל כך את עבודתנו, זאת מאחר שכל המחשבה האנושית איננה אלא מוגבלת מאוד.
אני אוהב לתת כדוגמה לכך את הילדים שמכינים ציורי "ברוך הבא" להורים החוזרים הביתה. ציורים אלו יפים ביותר עבור ההורים לאו דווקא בשל רמתם האמנותית, אלא מתוך הרגש הנלווה אליהם והרצון של הילדים לעשות מחווה זאת. כך יכולים אנו לומר "אנעים זמירות ושירים אערוג, כי אליך נפשי תערוג". הרשות שיש לנו לשיר ולנסות לומר דברי תיאולוגיה, נובעת אך ורק מכיוון שאנו עורגים לקב"ה, ואפילו שאנו בוודאי לא מדייקים.
השלב שמעבר לשכל
גם רבי נחמן קרוכמל (רנ"ק, 1840־1785), שהיה מהחשובים בתנועת ההשכלה בגליציה, הביע את הרעיון שאנו תמיד במגמת התפתחות של תפיסתנו הדתית. רנ"ק מדבר על ארבעה שלבי התפתחות רוחנית, כאשר שלושה מהם ברורים מאוד: החוש, הדמיון והשכל. אם ניקח לדוגמה אגדה, בילדות אנו מבינים אותה באופן מאוד גשמי, לאחר מכן היא מקבלת אצלנו משמעות יותר דמיונית, ולאחר מכן אנו מתחילים להבין את המסר השכלי שבאגדה.
אך כאן מוסיף רנ"ק שלב רביעי נוסף, קשה יותר להגדרה. ניקח לדוגמה את מושג גן עדן. בהתחלה הוא נתפס באופן מאוד גשמי, אולי כגן יפה עם פרחים. לאחר מכן הוא נתפס כמשהו דמיוני יותר, ובשלב השלישי אפשר כבר לתפוס את גן עדן באופן שכלי יותר, כשכר רוחני. אך בשלב הרביעי, לפי רנ"ק, זו כבר תפיסה רוחנית יותר שמעבר לשכל. ההבדל בין התפיסה השכלית לרוחנית היא יכולת התפיסה הכוללת. בשלב השכלי אנו עדיין תופסים את המציאות כתמונות חלקיות, אולי כמו נמלה ההולכת בגן ומכירה כל פרט אך אין לה התמונה הכללית של הגן. רק בשלב הרביעי אנו יכולים לראות את התמונה הכוללת. רעיונות דומים לכך מופיעים בפילוסופיה, בקבלה וגם בחסידות. המיסטיקן יגיד שבמעבר לשלב הרביעי, הראייה שלנו משתנה ואנו נחווה חוויה מיסטית מעבר לחוויה האנושית הרגילה. הפילוסוף יגדיר זאת כמעבר משכל לתבונה.
וכאן רוצה אני להציג את הרעיון של "התפתחות ספירלית". כלומר, אנו מתקדמים, אך בו־בזמן חוזרים אל נקודת המוצא שלנו, אם כי באופן מפותח יותר. ניקח כדוגמה את מושג הפחד מהא־ל: הילד אכן מפחד מה' בצורה הבסיסית ביותר. אם נתאר את ההתפתחות כקו, אזי בשלב הראשון הילד פוחד, לאחר מכן הוא יגיע לאהבת ה' ויזנח את תחושת הפחד. אך התזה שאני רוצה להגן עליה היא לא התפתחות לינארית כזו, אלא ספירלית. פירושו של דבר שאסור לנו לאבד לחלוטין את מושג הפחד, אלא עלינו לעדן אותו. משהו מן הפחד צריך להישאר, אלא שכעת עליו לקבל משמעות גדולה יותר: פחד צריך להפוך ליראה, למושג שכלי.
המחשבה הליברלית חשבה במושגים של התפתחות קווית. זרקנו את הפחד, את האמונה בשכר ועונש, גם את האהבה לה' – והדבר היחידי שנשאר הוא סוג של קונטמפלציה רוחנית. זרקנו את כל האמונות הלכאורה "פרימיטיביות", כמו שזורקים פיגום לאחר שסיימנו להשתמש בו. אולם הרעיון של התפתחות ספירלית הוא שונה. אנו לא זורקים את המושגים הראשונים, אלא שבהתחלה הם נתפסים אצלנו באופן פשוט, אולי פרימיטיבי, ועלינו להעלות ולעדן אותם.
רנ"ק מתייחס לדבריו הנוקבים של בעל "חובת הלבבות", הטוען שאדם שלא הגיע לתיאור הנכון של המציאות הרוחנית או שאין לו מושג נכון של הא־לוהות, הרי הוא "עובד זולתו" – משהו אחר שאיננו הא־לוהים. רנ"ק מתנגד וטוען שגם בשלבי הביניים של התפתחות התפיסה הרוחנית, כאשר תפיסתם של האנשים היא לעיתים אינטואיטיבית ואיננה מאוד "נכונה" מבחינה שכלית, יש משמעות חיובית לאמונתם ולמעשיהם. רעיון זה מופיע גם בחסידות: "כל בנייך לימודי ה'" – כל אחד ואחד יכול לעבוד את ה' בלי לקחת בחשבון את השכלתו והאיי־קיו שלו. אפילו האדם הפרימיטיבי ביותר יכול לדעת את ה'.
מעוררת אהבה
ולסיום, משהו בעניין משמעות התפילה, התופסת חלק מרכזי בימים אלו. היו שיטות קבליות שהאמינו במאגיה, ובמידה מסוימת התייחסו כך גם לתפילה. מהי מאגיה? האמונה שפעולות מסוימות או לחשים פועלים בעולם באופן כאילו אוטומטי, כמו מדע, כמו שלחיצה על כפתור מדליקה את האור. הוגים מסוימים, כמו פרנץ רוזנצוויג, הבינו כך את מקומה של התפילה ביהדות והדבר יצר אצלם ניכור מסוים. אולי גם כיום יש לא מעטים שחושבים באופן דומה.
אולם תפיסה מאגית כזו ביחס לתפילה היא בשוליים של היהדות. החסידות התנגדה לכך מאוד. אפשר לדמות את ההבדל בין הגישה המאגית לגישה החסידית כך: נניח אב הקונה מתנה לבנו. המאמינים במאגיה יטענו שהבן הפעיל איזשהו מכניזם פסיכולוגי או ביולוגי, לא רצוני, של האב, וגרם לו לקנות את המתנה. אולם החסידות מסבירה שהמתנה נובעת מאהבתו של האב לבנו. וכך ביחס לתפילה. היא איננה מכריחה את הקב"ה לפעול, אלא מעוררת את אהבתו ורצונו להיטיב לברואיו.
