קל מאוד להכניס את השחקן היהודי־אמריקני סת' רוגן ל"רשימה השחורה" של שונאי ישראל. יותר מדויק: לרשימת היהודים שהם נגד מדינת ישראל. אפשר כמובן לתקוף, להשמיץ, לבטל או להחרים את רוגן, בעקבות אמירותיו מהעת האחרונה על מדינת ישראל ("האכילו אותי בכל כך הרבה שקרים לגבי ישראל כל חיי", "לא מבין את ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל"). אפשר למשל לטעון שהכוכב ההוליוודי ביקש לעורר פרובוקציה על חשבוננו הישראלים לטובת קידום הסרט החדש בכיכובו, או שהוא דיבר בציניות או בהומור. אבל ייתכן גם שהוא דיבר "מהבטן", ושהוא מבטא תופעה רחבה בהרבה מאמירה פרטית.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
צה"ל במסר לחיזבאללה: בפעם הבאה נתקוף מטרות עומק
שב"ס מסרבים לפרסם מי הם דוברי האסירים הביטחוניים
מקורות האסי – כך צמח המשבר על דמותה של המדינה
הבהרה שפרסם רוגן לאחר דברים שפורסמו משיחה שקיים איתו יו"ר הסוכנות היהודית יצחק הרצוג, ולפיה לא באמת התנצל בפני ישראל כפי שנאמר, אלא "אימא הכריחה אותי לדבר", רק חשפה יותר את המורכבות: קיים פער בין־דורי מובהק, אולי בלתי־הפיך, ביחס לישראל בקרב התפוצה היהודית המרכזית של צפון אמריקה. יותר ויותר בולט קולם של צעירים יהודים חילונים וליברלים, בעיקר בארה"ב, המתנגדים למעשיה של המדינה היהודית ולעיתים גם לעצם קיומה.
אחת התופעות שמדאיגות במיוחד את ראשי הקהילה היהודית בארה"ב וגם את המנהיגות בישראל, היא הפיחות שחל בתחושת השייכות של יהודי ארה"ב, במיוחד בקרב הצעירים, לעם היהודי. גם מאפייני הזהות היהודית משתנים. על פי מחקרים, בקרב הדור הצעיר של היהודים בארה"ב חל שינוי דרמטי. רק כשני שליש מהם מגדירים עצמם "יהודים על פי דת" ואילו כשליש מגדירים עצמם "יהודים ללא דת". את יהדותם הם מגדירים על בסיס משפחתי, אתני ותרבותי.
השלכה בולטת ומרכזית של התרופפות תחושת השייכות היא היחס לישראל. סת' רוגן לא לבד; דבריו מאפיינים חלקים הולכים וגדלים בדור הצעיר של יהדות ארה"ב, שמתרחק מהיהדות וממדינת ישראל בצעדי ענק.
עוגן נשי בימי משבר
בעידן שבו הרשתות החברתיות הן העורק המרכזי, כוחו המסורתי של הבית, של הבסיס המשפחתי, הולך ונשחק. החניכה של האב היהודי, שלרוב נכחה במרחב הציבורי בבית הכנסת ובמעורבות בחינוך לפרקטיקה דתית, נעלמה הרבה קודם. אולם היום אנו עדים גם לשחיקתו של המבצר האחרון – האימא היהודייה. במסורת היהודית לאורך הדורות, ולא משנה באיזה תפוצה מדובר, הבית והאם במרכזו היו עוגן ששימר במשך שנים את תחושת השייכות. גם אצל מי שגדל ללא חינוך יהודי פורמלי, היו אלה לרוב האימא, הסבתא והדודות שידעו לספר את הסיפור היהודי, להנחיל את המורשת בעזרת הלוח והגיר של המרחב הפרטי. אני מכנה זאת "האחריות הנשית היהודית".
טרם מצאתי לכך הגדרה מדעית, אבל ה־DNA היהודי קיים יותר אצל נשים. לאורך מחקריי ומסעותיי הרבים סביב תפילות הנשים, פגשתי רבות מאוד מהן. את הרצון והחשיבות ליצירת שייכות וזהות, להיכרות ואפילו בסיסית עם המורשת – מצאתי גם בקרב נשים שלא גדלו בסביבה יהודית.
דווקא האמירה שצוטטה בשם רוגן, כי "אימא הכריחה אותי לדבר עם הרצוג", היא המדאיגה מכול. מה שעד לפני דור אחד היה המבצר האולטימטיבי, "הערך המוסף" של המשפחה היהודית, הפך פתאום מושא ללעג ולגיחוך. אותם צעירים יהודים כבר לא חוששים להרגיז או להכאיב לאימא, ולהשמיע דעות מנוגדות לחלוטין מאלו שעליהן גדלו והתחנכו. "אימא הכריחה אותי לדבר" זה לבעוט פומבית בסולידריות המשפחתית הגרעינית שמלווה אותנו מימי ראשיתנו כעם. המשמעות היא שלאחר אלפי שנות העברת מקל המורשת היהודית במרחב הפרטי, ייתכן שרבים כבר לא רואים כל צורך בכך.
גם מערכת המוסדות שאפיינה את הקהילות היהודיות וסייעה בשימור המורשת, הולכת ונחלשת בהתמדה. הדברים באים לביטוי חריף ביותר במחצית השנה האחרונה. הקורונה סגרה את המתנ"סים היהודיים ואת הארגונים בקמפוסים. גם תוכנית הדגל "תגלית" ואחרות פסקו עד להודעה חדשה. פעילויות שהתנהלו מתוך שגרה וניסיון רב שנים, ייאלצו לאזור כוח לקום ולמצוא את דרכם מחדש.
אם יש משבר במשפחה, צריך לפתור אותו כמשפחה. לדבר, להתווכח, להחזיר את האמון ולהוכיח בדרכי נועם כי מדינת ישראל היא בית לכל העם היהודי באשר הוא. להראות לרוגן ובני דורו את הדברים הטובים במדינת ישראל, ו"להוכיח" שצדקה אימו וצדקו יתר ההורים שסיפרו בחום ובהערצה על המדינה הקטנה שקמה למרות הכול
אימו של סת' רוגן היא בת הדור שעדיין נולד לתוך זהות יהודית, שמתגעגע לירושלים, שמבין את משמעות קיומה של מדינה בטוחה ליהודים. אך הדור הזה פוחת, והסולידריות היהודית נחלשת. הדור הצעיר הליברלי בארה"ב מתרחק מהזהות הלאומית לטובת גישה של תיקון עולם אוניברסלי, שלעיתים לא מועטות באה לביטוי דווקא בהתנגחות עם מדינת הלאום היהודית.
לשמור על המשפחה
במקביל למתרחש בארה"ב, בישראל מתחולל רנסנס של חזרה למנהגים ולטקסים. המסורת היהודית נוכחת בעוצמה הן במרחב הפרטי הן במרחב הציבורי. טקסי עדות ומנהגים שנשכחו מאומצים על ידי רבים, ולוח השנה העברי מנכיח אותם גם למי שלא זוכרים או שומרים. שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם נעות במגמות מנוגדות, והן הולכות ומתרחקות זו מזו.
וכאן מתייצבת בפנינו דרישת הערבות היהודית ההדדית, ומחייבת אותנו לפעולה. אסור לנו לצקצק בלשון או למשוך בכתפיים נוכח דברי רוגן וחבריו, ולהמשיך הלאה. אסור לטרוק את הדלת. אל לנו גם להשאיר לקהילות הנאבקות על קיומן את הטיפול במשבר, ולהסתפק בהתבוננות פסיבית. זו שעת מימוש הערבות, אלה אחיותינו ואחינו.
אם יש משבר במשפחה, צריך לפתור אותו כמשפחה. לדבר, להתווכח, להחזיר את האמון ולהוכיח בדרכי נועם כי מדינת ישראל היא בית לכל העם היהודי באשר הוא. להראות לרוגן ובני דורו את הדברים הטובים במדינת ישראל, ו"להוכיח" שצדקה אימו וצדקו יתר ההורים שסיפרו בחום ובהערצה על המדינה הקטנה שקמה למרות הכול; להראות שישראל היא חלק מתיקון העולם ולא מקלקולו, שלא חייבים לאהוב בה את הכול אבל גם לא חייבים לשנוא אותה ולתהות "למה בעצם צריך אותה", ולהבין שיחד צריך לעשות עוד עבודה רבה. אם נצליח בכך, ייתכן שנוכל להפוך את המסלול: חזרה למורשת היהדות, מתוך הזדהות עם ישראל.
אחת התופעות המרתקות במשפחות שילדיהם חזרו בשאלה או בתשובה, היא שאלת ההתמודדות. אילו משפחות ניתקו מגע, ובאילו בתים ממשיכים לחבק את הבן או הבת למרות המהפך האישי שעברו. חייבים להקשיב לביקורת, לפרק את המועקה ולהמשיך לעטוף, לחבק ולשמור על המסגרת המשפחתית. גם אם הבן או האח משמיע דברים לא נעימים, כפי שעשה סת' רוגן.
ד"ר עליזה לביא היא יו"ר מרכז הרצל, ההסתדרות הציונית העולמית
