באחת מרשימותיי הקודמות הבאתי בפניכם קצת מתפיסתו הדתית של הרב סולובייצ'יק, איש הזרם האקזיסטנציאלסטי. הפעם אביא בפניכם הוגה אחר, לא יהודי, שהיה מהבולטים בזרם זה ואולי אף אחד מאבותיו. כוונתי לפילוסוף הדני בן המאה ה־19, סרן קירקגור.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ארה"ב תדרוש מהאו"ם להשיב את העיצומים על איראן
– משבר כלכלי? כך חוגגים על הקופה הציבורית
– ארגון "עד כאן" תובע משתמש פייסבוק בגין תקיפה ואיום
קודם לקירקגור, התבססו שתי עמדות פילוסופית מרכזיות ביחס לדת: זו של הגל וזו של קאנט. קאנט, שפיתח את הפילוסופיה של המוסר, ראה במוסר אקסיומה מתמטית המחייבת את כל בני האדם. עבורו הדת הייתה אך ורק כלי שרת של המוסר או נגזרת שלו, ולא דבר העומד בפני עצמו. כל תוכן אחר של הדת שאיננו קשור למוסר, התפילה למשל, היה חסר ערך מבחינת קאנט.
הגל, בניגוד לקאנט, המשיך את המסורת הקלאסית של דת ופילוסופיה. הוא ראה בדת ביטוי לפילוסופיה: היא מגלה לנו את מהות העולם ומהווה מעין מעטפת לפילוסופיה, הכתובה בשפת הדימויים. מחובתנו לחשוף את האמת הפילוסופית המתחבאת בדת. לדעת הגל, ההבדל בין היהדות לנצרות הוא שהיהדות מתארת את דת הנשגב – ישנו הא־ל וישנו העולם הנפרד ממנו לחלוטין. הא־ל הוא מעבר לעולם. זוהי גישה המכונה "טרנסצנדנטית". בניגוד לכך הנצרות, שהביאה לעולם את האמונה בהתגשמות הא־ל בבשר, מדגישה את הגישה ההפוכה המכונה "אימננטית" – הא־ל והעולם מחוברים. לדעתו של הגל הנצרות עולה על היהדות, מכיוון שהיא מגשרת על הפער שבין הא־ל ובין העולם. לדעתי, הגל אמר זאת מכיוון שלא הכיר חלקים רבים בפילוסופיה היהודית וקל וחומר בספרות הקבלית, שעסקו רבות בגישור בין הא־ל לעולם.
שלושה שלבי התפתחות
מול שתי עמדות אלו, של קאנט מצד אחד והגל מצד שני, התפתחה הגישה שניתן לכנותה האקזיסטנציאליסטית. לגישה זו ישנם גוונים שונים, אך נתרכז כאן בנציגה הבולט קירקגור. ההולכים בגישה זו מחזירים מושג שנעלם בפילוסופיה הדתית של קאנט והגל, והוא מושג ההתגלות – המפגש עם א־לוהים המתקיים אצל האדם האישי. וכך, המשמעות המרכזית של הדת נוצרת דווקא בחוויה האישית של האדם.
אחד הרעיונות היסודיים של קירקגור הוא שיש באדם שלושה שלבים: האדם האסתטי, האדם האתי (המוסרי) והאדם הדתי. שלושת השלבים הללו מתארים את ההתפתחות הרצויה של האדם. האדם האסתטי הוא האדם החושני שחי למען הנאתו ותפיסתו החושית. דוגמה לכך הוא אולי נירון קיסר, האדם חסר הגבולות, המפתח ומשיג את תאוותו. מעבר לו נמצא האדם האתי, הנענה לדרישות המוסריות (שלפי קאנט בהן מתחילה ונגמרת מחויבותו של האדם). קירקגור מתאר את המעבר מהאדם האסתטי לאדם האתי כשלב התפתחותי שכל אדם אמור לעבור בחייו. מעבר זה מיוצג אולי יותר מכול במוסד הנישואים, שבמסגרתו היצר המיני משתעבד למחויבות ולנאמנות.
כאמור, הפילוסופיה של קאנט נעצרת בשלב זה, של האדם האתי. אך כאן קירקגור מוביל אותנו לשלב השלישי – האדם הדתי, המבטא את שבירת השלב השני. שבירה זו מסומלת אצל קירקגור בסיפור עקדת יצחק, שבו האדם עומד בפני מצווה אנטי־מוסרית במהותה. קירקגור מבטא בכך את אמונתו שבחיוב הדתי ישנו משהו מעבר למוסר. המחויבות המוסרית שמבטא קאנט איננה חזות הכול.
וכך, העקדה מתארת מעמד אנטי־קאנטיאני מצד אחד, אך גם אנטי־רציונליסטי ולכן גם נגד גישתו של הגל. מדוע? מאחר שהעקדה לא רק שוברת את המוסריות ומעמידה את אברהם בפני טראומה יסודית, אלא גם עומדת נגד ההיגיון: אברהם עומד בפני אבסורד, מול שתי הנחות סותרות: מצד אחד "כי ביצחק יקרא לך זרע", ומצד שני "והעלהו שם לעולה". כל זאת הוא תוצאה של הא־ל הקורא "אברהם אברהם" – קריאה אישית של הא־ל אל האדם. זו החוויה הדתית האישית שמתאר קירקגור, שהיא מדרגה חדשה מעבר למוסר של קאנט ומעבר להיגיון של הגל.
לדעתי, מתוארים כאן שני ניסיונות העומדים בפני אברהם, המייצג את האדם המאמין: ההתנגשות בין הדת ובין המוסר, וגם ההתמודדות עם האבסורד והסתירה. מדוע אברהם הוא אבי האמונה? משום שהוא מוכן להתמודד עם האבסורד ולא לאבד את התקווה שאולי יצחק יישאר למרות העקדה. את ההתמודדויות הללו, ואת הניסיון לקבל את האמונה למרות האבסורד שבה, מוצאים אנו גם בהגות האקזיסטנציאליסטית היהודית, שנציגיה בשני הקצוות הם הרב סולובייצ'יק ורבי נחמן מברסלב.
היורש המודרני של קאנט
מעניין הדבר שקירקגור עצמו חווה כנראה אירוע שהיה עבורו מעין עקדה, ובא לביטוי באירוסיו עם רגינה אולסן. הוא אהב אותה אך ויתר עליה, כנראה משום שהרגיש בתוכו "קול א־לוהי" שקורא לו לעשות זאת. אולם אסור לנו לשכוח שבהמשך סיפור העקדה מופיע הקול השני: "אל תשלח ידך אל הנער". וכך הסיפור מחזיר אותנו אל התלם המוסרי. אברהם אכן עומד בפני ניסיון, אולם משמעותו איננה שא־לוהים אינו מוסרי, אלא שכדי להדגיש את הרעיון שהחוויה הדתית עולה על זו המוסרית, אברהם היה חייב לעמוד בניסיון אנטי־מוסרי, שמיד התבטל. בניסיון הזה בא לידי ביטוי דבר אחד – היחס הדתי איננו אך ורק יחס מוסרי. הוא כולל בתוכו את המוסריות, אך איננו זהה לה כפי שלימד קאנט. זוהי העמדה האנטי־קנטיאנית של קירקגור, הנותנת משמעות לתפילה, למשל, דבר שאין לו מקום בפילוסופיה של קאנט.
אומר לסיום שלדעתי בעולם היהודי היורש המודרני של גישת קאנט הוא לוינס, אם כי בנוסח המיוחד שלו. לוינס מתאר את היחס בין "אני" ל"אתה", וביחס הזה נמצא הא־לוהים. כלומר, א־לוהים נוכח ביחס המוסרי בין בני האדם. אמנם אצל קאנט למוסר יש מעמד בפני עצמו, כמו לחוק מתמטי, אך לפי לוינס הרגש המוסרי של האדם כלפי רעהו נולד אצל כל אדם מחדש והוא נובע מא־לוהים, ואיננו אבסטרקטי. באותו רגע שבו האדם חש רגש מוסרי כלפי הזולת – שם נמצא הא־לוהים. מעבר לכך, סבר לוינס, אין לנו אפשרות להגיע ולהתקרב אליו. לכן לוינס משנה את משמעות המושג "קדושה".
על פי לוינס, ההלכה כולה היא חלק מהחינוך המוסרי של האדם. מה ה' א־לוהיך דורש מעמך? לעשות צדקה ומשפט, וגם להצניע לכת עם א־לוהיך. כלומר אל תעסוק במיסטיקה, אל תחשוב בגדולות, אלא בעשיית צדקה ומשפט. וההלכה היא הדרך החינוכית היחידה שבה האדם לומד להתגבר על עצמו ולנהוג במוסר כלפי הזולת.
