אירוע שבירת הלוחות מסופר בפרשת עקב בגוף ראשון, במילים טעונות: "וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי, וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם".
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
בלבנון בישלו מזימה להשמדת ישראל, אז למה שנשלח סיוע?
רגע מזוקק של אירוניה: אזעקה במהלך כתבה על גוש קטיף
כדור חוזר: ויל ביינום בטוח שהוא עוד יצטרף ל-NBA
מהו הרגש הדומיננטי שהציף את משה ברגעים אלו? האם היו אלה רגשות אכזבה ועלבון מהעם שגידל והוביל עד כה? האם הדמות ההורית איבדה שליטה ברגע של כעס וניתבה את פרץ האלימות כלפי החפץ ("וָאֲשַׁבְּרֵם"), או שמא מדובר דווקא באיפוק ושליטה של מחנך דגול, המתכנן משבר יזום שייצור טלטלה ויעצור את סחרור העגל לרגע של שפיות ("לְעֵינֵיכֶם")? האם משה הסנגור מגונן על עמו באמצעות יצירת דרמה שתפנה את עדשת המצלמה כלפיו ותסיח את הדעת מהעגל והמחולות, ואולי הוא פשוט מוצף במבוכת פתע על כך שהמתנה שהביא בהתלהבות כה רבה איננה מתאימה להקשר ולקהל, ויש להיפטר ממנה כדי לא להדגיש את הפער ("וָאַשְׁלִכֵם")?
קרב משיכות עם א־לוהים
בתלמוד הירושלמי מובאים הסברים מפתיעים למעשה שבירת הלוחות, הנשענים בעיקר על המילה "וָאֶתְפֹּשׂ" כמונח של היאחזות, המבטא כיוון הפוך ממגמת ההשלכה. מכל הווריאציות המדרשיות המוצעות שם עולה שמשה לא התכוון לשבור את הלוחות, ונפילתם הייתה מבחינתו תאונת עבודה מצערת שנבעה ממאבק או מתשישות כוח:
ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה, והיה משה תפיש בטפחיים, והקדוש ברוך הוא בטפחיים, וטפחיים ריוח באמצע. כיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו, הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" – ייא שלמא על ידה דגברת עליה מינאי [יהא שלום על היד שגברת עליי ממנה] (ירושלמי תענית דף כג, א).
המדרש מתאר התגוששות בין הקב"ה למשה נוכח מראה העגל. מלמעלה מושך א־לוהים את הלוחות כדי להחזירן לשמיים, ומלמטה תופס בחוזקה משה שנחוש להורידם אל העם. מתוך העימות הזה והמשיכות הנגדיות, הלוחות נשמטים ומתנפצים. אך לא זו בלבד שהקב"ה איננו כועס על משה, אלא משבח אותו בסוף ימיו ונותן את ברכתו על "היד החזקה" שגברה עליו והורידה את הלוחות בכוח לארץ, אף במחיר שבירתם.
הדרשות הבאות בירושלמי מעדנות במעט את המהלך הנועז. לא הקב"ה חוטף מידיו של משה, אלא הלוחות המונפשים מצמיחים להם כנפיים ומשה מנסה לתופסם; אפשרות דומה היא שאותיות הכתב פרחו באוויר בשאיפה לחזור למקור מחצבתם העליון. שיאה של הדרשה ביחס בין מרכיבי הרוח והחומר, "הכתב המכתב והלוחות":
רבי עזרה בשם רבי יהודה בי רבי סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה, והכתב היה סובלן. כיון שפרח הכתב, כבדו על ידיו של משה ונפלו ונשתברו.
מבחינה פיזית כובדם של הלוחות לא היה מותאם למשא של בן־תמותה יחיד, אלא שהכתב, היא הרוח, היא המשמעות – הפך אותם לנישאים בידיו הקלות של השליח הנלהב. אך אל מול בגידת העם, כאשר פרחו האותיות, התרוקנה המשמעות וכבדו ידיו של משה ממשא האבן הריקה והקרה. ברגע שהנשמה עלתה למעלה, הלוחות שהיו "חי הנושא את עצמו" ואת נושאו עימו, הפכו לחומר מת שקרס והוטח ארצה.
הסרבול של הפלפול
ההזדמנות לתיקון ניתנת בדמות לוחות שניים, שמשה מצוּוה לעצבם על פי מידות המותאמות מלכתחילה לנשיאת אדם ("פְּסָל לְךָ"). הוא מכין את כלי הקיבול בארץ ומטפס עמו ההרה, כדי שהא־לוהים ייצוק לתוכו את האותיות, הן המהות.
רבי רפאל בירדוגו (1822־1747), בספרו "מי מנוחות", מתייחס להבדל שבין הלוחות הראשונים השמיימיים, שבהם החומר והרוח חד הם ולכן משה נטלן בחיקו כחלק אורגני מעצמו, ובין הלוחות השניים שעצם גשמיותם היא טורח ונדרש ארון חיצוני להכלתם:
ואפשר שנרמז בזה מה שאמרו ז"ל כי אילו נשארו הלוחות הראשונות – לא היתה שכחה כל כך בתורה, ולזה יבוא נכון טעם שהלוחות הראשונות היו קלים ולא היו צריכים ארון, ועמו היה נוטלן בחיקו – לרמוז שכל התורה היתה בעל פה, ואין צורך ליטלה ולהטריח בספרים ולעשות להם מקום… אך על ידי העגל באו לוחות אחרונות שהיה בהם טורח, לרמוז כי הנה ימים באים וגם תורה שבעל פה מתוך השכחה יצטרכו לכתוב, ונצטרך להיות חמור נושא ספרים.
הוא מזכיר לנו שבמקור האדם עצמו אמור היה להיות כלי הקיבול של התורה, שתהא נבללת בדמו ומופנמת בליבו ולא מוחצנת אל טקסט כתוב, שמקפיא ומצמצם אותה. החִיות של לימוד התורה קשורה בארכיטיפ של לוחות ראשונים שניתנו לדור דעה, המקביל בהנהגותיו למציאות האדם בגן עדן. שבירת הלוחות הובילה לאובדן האותנטיות ולהכנסת סרבול ופלפול מיותרים ללימוד. במציאות שבה "התורה נתרבית ולומדיה נתמעטו", הוא מתגעגע לזיכרון גן העדן האבוד של לוחות ראשונים.
לימוד תורה דרך ספרים היא מציאות נפולה, דיעבדית, שיש למזער:
ובפרט בזמננו זה שנתרבו הספרים ריבוי עצום, ומרבים העם להביא פטפוטי דברים וחורפות של הבלים לעשות ספרים. ולא רציתי להאריך בזה, שלא אפול במה שאני אומר.
ברוח זו, בהקדמתו לספר מסביר רבי רפאל את דרכו הפרשנית להעדיף תמיד את הקצר והבהיר על פני הארוך והמפולפל, בתקווה "כי ימצא בו הקורא נחת, כי כולו דברים פשוטים וגלויים, וזה ינחמנו ממעשה החורפות ומעצבון הבלבולים, וכשמו כן הוא, מי מנוחות – בנחת ולא בצער".
מדרש יוצר
מנין למַפֶּלֶת לאחר ארבעים יום שהיא כיולדת? ממשה, שנאמר: "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה' אֵלַי", וכתיב: "וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן". וכן הוא אומר: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם" – שעיבר נשמתה של תורה בי למען הביאה אליכם. ולא היו ימים טובים מאלה שהיה שרוי עמה, ונר דלוק על ראשם, וצופים מסוף העולם ועד סופו.
וכשהגיע זמנו לירד היה קורן כעוברה זו שמלאו ימיה, עד שחטאו ישראל ורצה הקב"ה ליטלה הימנו. והיה פועה ושואף כיולדה המתהפכת בציריה, שנאמר: "כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה". ונפלו הלוחות ופרחה נשמת אותיותיהן, והיה משה מלקט שבריהן לארון. זהו שנאמר: "גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" – שלא יוכל לשכוח "אנכי" הראשון שנפל. דבר אחר: בא מלאך וסטרו למשה על פיו, ונמצאו הלוחות משוכחים.
