מהו האדם? המסורת היהודית דנה בסוגייה זאת "כאילו" בעקבות שאלה פרשנית: על בריאת האדם נאמר "בצלם א־להים ברא אותו", אך מהו אותו צלם א־להים? תשובות שונות ניתנו לשאלה זאת, וכראשונה נבחר את הרמב"ם. לא נופתע שלדעתו מותר האדם מצוי בתבונה. אך מפתיע שגם רש"י (בראשית א, כו) נוקט עמדה דומה: "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ – להבין ולהשכיל". עמדה אחרת הוצגה על ידי ר' עובדיה ספורנו ובעקבותיו הלך ר' מאיר שמחה מדווינסק. לדבריו (משך חכמה א, כו): "הצלם הא־להי הוא הבחירה החופשית" – האדם אינו כפוף לטבע, לא לחיצוני ולא לפנימי. הוא גם חופשי מהגזרה הא־לוהית. הכול צפוי, אך הרשות, החירות, נתונה. החירות היא סוד הצמצום שעליו דיברו המקובלים: הקב"ה הניח "מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו". אולי יהיו בעתיד רובוטים אינטליגנטיים, אך צלם א־לוהים לא יהיה להם. כי שלא כרובוטים, יוכל האדם תמיד להשתחרר מכל תוכנה שלכאורה שולטת עליו.
הגישה השלישית מצויה ב"איש האמונה הבודד" לרי"ד סולובייצ'יק. כדי להבינה, עלינו להציג את עמדתם של המרקסיסיטים והוגים אחרים שדיברו על אודות ה־homo faber, איש המעשה, החיה הבונה כלים. יש אמת חלקית בעמדה זאת, אלא שהרי"ד סולובייצ'יק הרחיבה והעמיקה. צלם א־להים מתבטא באפשרות ליצור הן תיאוריות מדעיות והן יצירות אנושיות. ומה עם המוסר והדת? לפי הרי"ד, זוהי מדרגה אחרת – "רוח א־להים".
חיה צוחקת
אך האם קיימת אפשרות נוספת? ההוגים היהודים הקלאסיים הבחינו בעקבות תורת ההיגיון הפילוסופית של ימי הביניים בין הגדרות המנסות להגיע ל"מהות" הדבר לבין אפיון הדבר על ידי אחת מתכונותיו המשניות ("רושם" או "סגולה" בלשונם). וכך הם הדגימו זאת: "האדם הוא חי מדבר", כאשר המונח "דיבור" בעברית הפילוסופית של ימי הביניים מציין לא רק את השפה אלא גם את ההיגיון. זאת הגדרה המתייחסת למהות. אולם קיים אפיון אחר שאינו חלק של המהות בלשונם, אך הוא מ"סגולותיו": "האדם הוא חיה צוחקת". אכן, לא בטוח שכל בני האדם מפתחים את פוטנציאל הרציונליות שלהם, אך ללא ספק, למרות שהצחוק הוא תכונה משנית לכאורה, (כמעט) כולנו צוחקים. ודי ברור כי ההומור הוא באופן בולט מותר האדם מן הבהמה.
כבר העירו חוקרים שיש שלושה ממדים בהומור: הממד הקוגניטיבי – הבנת השנינות שבבדיחה; הממד האמוציונלי – העליצות והריגוש שהיא גורמת; והממד הפיזיולוגי – הצחוק. את הצחוק אפשר למדוד ולשכפל. בתוכניות טלוויזיה משמיעים קולות צחוק כדי שנידבק מהם, או כדי לסמן שנאמרה בדיחה ויש לצחוק, אפילו מבלי שהצוחק הבין אותה על כל מורכבותה. אפילו אם נלמד רובוט לצחוק, עדיין את הבדיחות הוא לא יבין. ההומור הוא גם מותר האדם מן הרובוט. וזאת, כפי שהראה לנו הפסיכולוג החשוב והנשכח אלפרד שטרן, בספרו "הפילוסופיה של הצחוק והבכי", כי בהומור אין אנו מוסרים אינפורמציה אלא שופטים ומעריכים את המציאות.
אתיקה של ההומור
אכן, גם להומור יש "טוב ורע" ואתיקה שעליה אנו נשפטים. מצד אחד יש צחוק, רווח מאוד לדאבוננו, המבטא עליונות והמלווה במעשים שיש בהם פגיעה, הטרדה, התעללות והשפלה. זהו ההומור האכזרי, הצחוק הסדיסטי. אך יש גם הומור בריא, צחוק המבטא את תגובתנו מול האבסורד שבמציאות. כך השם "יצחק" מבטא את האבסורד שבהיסטוריה, אבסורד שינוצח רק באחרית הימים. ההומור ליווה את ההיסטוריה היהודית העקובה מדם, וכלל בתוכו הומור אנטי־נאצי רב ואף הומור שחור, ציני וכואב שמקורו בגיא ההריגה ממש, כפי שהראתה החוקרת חיה אוסטרובר בספרה על הומור בשואה. באחת מבדיחות כואבות אלו, מספר יהודי: "כרוז חדש נתלה על קירות הגטו. כל מי שלא יתייצב מחר באומשלגפלץ, ייתלה היום בערב בכיכר העיר".
משמעות חיובית נוספת להומור הציג בפנינו הנרי ברגסון, הפילוסוף היהודי שבגולת צרפת בראשית המאה העשרים. בספרו "הצחוק" הוא טען שההומור מבטא ביקורת נגד אובדן האנושיות והפיכת האדם לחומר הנתון תחת שלטון חוקי המכניקה. אנו, למשל, צוחקים, כשמישהו (אחר) מחליק על קליפת בננה. בכך אנו שופטים מאורע שבו הפך אדם למשחק בידי כוחות הטבע העיוור. אנו צוחקים כשאנו רואים שתי דמויות עושות דבר זהה, כי בכך הן מאבדות את האינדיבידואליות שלהן. בלשון חז"ל, היינו יכולים לבטא זאת אחרת: אנו צוחקים כש"גברא" הופך "חפצא". ודבר זה מביאנו אל פורים ואל מגילת אסתר.
מסורת פורים
ימי הפורים הפכו במסורת היהודית לימים שבהם שולט ההומור. דבר זה בא לידי ביטוי בשורשי החג. במבואו לספר אסתר שבסדרת "דעת מקרא", הצביע פרופ' גבריאל חיים כהן על הדים ספרותיים במגילת אסתר לסיפור יוסף בספר בראשית, המצווה לאסוף תבואה לשנות הרעב: "וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ… וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת…". במגילת אסתר (ב, ג־ה) "אוספים" נערות: "וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ… וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה..".
ההומור והאירוניה נחשפים כאן, כפי שמסביר פרופ' כהן כמעט במילותיו של ברגסון: השימוש בלשון הפסוקים המתארים טיפול באדם כמו בתבואה ממחיש לנו את היחס הלא־אישי אל הנערות. הן נקבצות ממשפחותיהן על ידי אחשורוש כאילו היו אובייקטים. כך ברבות השנים הפך ההומור הבריא למסורת פורים. מכאן החיקויים של סוגיות תלמודיות כדי ללעוג לענייני היום ו"הרב של פורים", שהיה צריך להביא את הדרשות לידי אבסורד דרך קשרים סמויים ולוליינות אינטלקטואלית.
ואגב אינטלקטואלים, מעשה שלא היה כך היה: כאשר הקב"ה ברא את האדם הוא ראה כי טוב והחליט לברוא עותק מושלם יותר ממנו, בעל חכמה ומוסר, כריזמה וענווה, כוח רטורי וחוש הומור, ועל כן ברא את הפרופסור. אחרי שהסתכל עליו – החליט שכדי להבליט יותר את מעלותיו, מן הראוי לברוא את האנטיתזה שלו: אוויל וחסר מעצורים, משעמם וגאוותן, מנופח ואפור. או אז ברא הוא את העמית – הקולגה בלעז. ולכן, אל נא תיבהלו מן האינטלקטואלים. תמיד כדאי לבדוק מי מהם "פרופסור" ומי רק "קולגה".
