אם חינה ואופרוף הולכים יחד גם נוסח התפילה יכול להיות אחיד

אני זוכר את קבלת השבת הראשונה שלי כטירון בבא"ח גבעתי. יותר מ־300 חיילים צעירים, נרגשים, עם כומתות בקו"ם ומדי א', התייצבו ברחבה שלפני בית הכנסת הגדודי בפתחת ניצנה. לאחר תפילת מנחה, בעוד הרב הצבאי מחפש חזן מקרב מחלקת בני הישיבות שיוביל קבלת שבת חגיגית בנוסח קרליבך, פרצו עשרות חיילים, שלא ניכר כי הם פוקדים את בית הכנסת בכל יום, בשאגת "לכו נרננה" טבעית ומרגשת בנוסח מרוקאי. התפילה התנהלה בהתלהבות גדולה ובלי הגדרות ונוסחים וחשבתי לרגע איזה נחת רוח יש למקובלי צפת, שתיקנו את קבלת השבת, לראות מאות חיילים מתרגשים ומתקדשים לקראת שבת המלכה. התפללתי שבכל אתר ואתר תהיה תפילה בוקעת ללא נוסחים ומנהגים שמפרידים ומבדילים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משרד פוצץ, חיילים חזרו לגבול: המשבר בין הקוריאות מחריף
– הבטחות צריך לקיים? לא אם תשאלו את בני גנץ
– מהפכת הרעבים: תושבי סוריה דורשים שינוי

תעודת הצטיינות לציבור הדתי לאומי

לפני כיובל ניסה הרב שלמה גורן לקבוע נוסח אחיד בקרב חיילי צה"ל, אולי מתוך כוונה שכור ההיתוך הצה"לי יוביל את המגמה ברחבי ארץ ישראל. ניסיונו לא צלח. רבים ראו בנוסח זה נוסח "ספרד" ולא נוסח משלב. הרב עובדיה יוסף יצא באופן חריף נגד הרעיון "שנעשה שלא כרצון חכמים, רבותינו המקובלים אשר מפיהם אנו חיים". בעידנא דריתחא אמר אף שתפילה בנוסח האחיד אינה מגיעה לשמים. הרב דב ליאור התבטא ואמר שהנוסח של הרב גורן הוא אחיד בזה שכל אחד יכול לומר "זה לא הנוסח שלי". ניסיון זה לא צלח ופקודת מטכ"ל מחודשת מדצמבר 2004 מורה ש"נוסח התפילות היהודיות יהיה על פי מסורת ישראל, יישאו צביון תורני־ממלכתי־ציוני, ורוב ציבור המתפללים יבחר מהו הנוסח הראוי להתפלל: אשכנז, ספרד, עדות המזרח או תימן, אלא אם הרב הצבאי היחידתי קבע אחרת".

תעודת הצטיינות מגיעה לציבור הדתי לאומי אשר חלק משמעותי מקיבוץ הגלויות מתרחש בבית מדרשו. ספרדים ואשכנזים לומדים באותן ישיבות; צ'ולנט וסחינה, הרינג וחריימה, משמשים בערבוביה בקידושים הקהילתיים; חתונות בין עדתיות הפכו לדבר שבשגרה – חינה ואופרוף, ישמח חתני וארבע בבות; ולי נראה שכבר שכחנו לנגן את הברכה השביעית בחופה בלי לחזור פעמיים על מילות הברכה "אשר ברא ששון ושמחה" – פעם בנגינה האשכנזית ומייד אחר כך בנגינה המזרחית. גילוי נאות: אשתי ואני זוג "מעורב" שמח ומאושר. על שולחן השבת שלנו מתנגנים פיוטים לצד זמירות, קוגל וקוסקוס. המתכון המוצלח גרם לרוב אחינו ואחיותינו משני הצדדים לבחור בבני זוג מהעדה השנייה.

ואולם, ביחס לתפילה נראה שהמצב רחוק מלהיות שלם. בישובים רבים בתי הכנסת ממוקמים באותו מבנה ומספר פעמים בשנה מתפללים ורוקדים כולם יחד. במקומות אחרים מנסים הגבאים לשלב "ימלוך" ו"אנעים זמירות", שירת הים ו"ממקומך", אך דומה שחלק גדול מהשילובים נידונו לכישלון. שני הצדדים לרוב אינם מרוצים. לעיתים החזנים שוכחים לומר חלק מהקטעים, מגביהים פעמיים את ספר התורה או שלא בטוחים האם את הקדיש יאמר החזן או שמא האבלים.

כדי להציע שילוב בר קיימא נבחן כמה קווי יסוד העומדים בתפיסת עבודת התפילה ומקום בית הכנסת בקהילה כפי שהתפתח בגלויות השונות. אולי ההיכרות המעמיקה עם התפיסות השונות בקרב העדות השונות תסייע לנו להציע מבנה החורג מנוסח המילים והמנגינות. השורות הבאות אולי ישמעו קצת סטריאוטיפיות, וודאי שישנם כאלה שאצלם הדברים ייראו אחרת. ואולם המטרה היא להבין את השוני כדי לבנות את המאחד, בציפייה להשתלבות שלמה של העדות.

מנוחה בשישי או בראשון

בבתי הכנסת הספרדיים הישיבה היא בחצי גורן, המתפללים פניהם איש אל אחיו. חלקם גבם לארון הקודש ולבם לשמיים. ספריית בית הכנסת עמוסה בחומשים, ספרי תהילים וזוהר מחולק. גם מחזורים לכל מתפלל ישנם, ואין דרישה מהמתפללים לבוא עם מחזור מהבית. החצר האחורית והחשובה לא פחות היא המטבח המסודר והמאובזר. בבתי כנסת אלו לרוב אין דמי חבר. העולים לתורה תורמים כרצונם, וכל המוסיף – מוסיפים לו מהשמים. הקהל מגוון, וגם אנשים רבים שביומיום לא פוקדים את בית הכנסת רואים בו כתובת בשבתות, ימים טובים ואירועים אישיים.

התפילות ארוכות ונאמרות בקול רם, מילה במילה, כבקשה להתפלל יחד או כזכר לימים שבהם חלקים רבים מהקהל לא ידעו קרוא וכתוב. התפילה מתחילתה ועד חזרת הש"ץ אורכת כשעה ורבע של ניגונים ומזמורים, פתיחה וקורבנות. עבודת התפילה היא עבודה משותפת; בית הכנסת מתפלל במשך שלוש וחצי שעות וכל אחד יצטרף כמיטב יכולתו. מי שצריך לנוח ימצא אוזן קשבת, ביצה קשה וערק במטבח.

את אותה אווירה ניתן למצוא גם בתפילת הסליחות. הסליחות נאמרות קרוב לשעה בכל יום. אין דרישה מהקהל להופיע בכל ימי הסליחות, וכל המרבה לבוא – הרי זה משובח (הרב עובדיה יוסף קבע שבני ישיבות יכולים להסתפק באמירת סליחות בשני וחמישי בלבד). אצל האשכנזים אומרים סליחות מספר ימים בודדים, זמן אמירתן כחצי שעה, אבל כולם אומרים אותן בשווה.

בבית הכנסת האשכנזי האווירה שונה. כולם יושבים כנגד ארון הקודש באימה וביראה. התפילה נאמרת ביחידות, כאשר החזן מסיים בקול כל קטע ובכך מכתיב קצב אחיד. באופן טבעי התפילה מהירה יותר. המאחרים בכרבע שעה בשבת בבוקר יצטרפו לברכו. מי שהתמהמה כמחצית השעה יתפלל שחרית ביחיד. בית הכנסת הוא קהילה כמעט סגורה עם דמי חבר ומקומות מסומנים. החצר האחורית של בית הכנסת היא בית המדרש המלא בש"ס ופוסקים, ספרי הגות ומחשבה, הלכה ואגדה. דבר התורה בשבתות יכלול השוואות בין פשטנים ודרשנים על הפרשה ואף ישלב התייחסות אקטואלית למתרחש בעולם. זאת בעוד בבתי הכנסת הספרדיים יסתפקו בדבר הלכה או מדרש אגדה קצר.

בקהילות אשכנז הדרישה הבסיסית מכל מתפלל היא לעבור לפני התיבה. בשל כך המנגינה היא פשוטה ואחידה כך שרוב המתפללים יוכלו "להחזיק תפילה". אפילו נער בר מצווה מתכונן להתפלל מול הקהל. הדמות המרכזית בבית הכנסת היא הרב הדורש והפוסק. כוחו של החזן יפה לימים נוראים ולתפילת מוסף בשבתות.

אצל הספרדים לעומת זאת מלאכת החזנות מונהגת בידי שניים־שלושה חזנים בכל בית כנסת. הגדול שבחבורה מתפלל את רוב התפילות והמשנים משיבים וסומכים על ידו. החזן זוכר ניגונים נושנים ונדרש לביצועים ברמה גבוהה. בשל כך רוב הקהל אינם יכולים "להחזיק תפילה" ומצטרפים רק בקטעי הפיוטים והמנגינות. בבתי כנסת רבים אין רב. הגבאי המעלה לתורה ומברך את הרבים נחשב כסמכות ההלכתית במקום.

בבתי הכנסת הספרדיים, התפילה המרכזית שבה נוכחים רוב הקהל היא קבלת שבת. בקהילות אשכנז הנוכחות המלאה היא דווקא בתפילת הבוקר בשבת, או ליתר דיוק בתפילת מוסף. עד היום בקהילות הרחוקות מההגייה החסידית עוד שומעים את המילה "מוסף" בהגייה אשכנזית כבדה המשדרת געגוע לבית אבא.

אולי בשל סדר ימות השבוע הנהוג בגלויות השונות התפתחו הדברים באופן זה. בגלויות אשכנז יום המנוחה הוא יום ראשון וביום שישי כולם עובדים ומעטים פוקדים את בית הכנסת בליל שבת (ניתן לראות זאת עד היום בקהילות צפון אמריקה, שם כיהנּו כשליחים חינוכיים משך ארבע שנים). לעומת זאת, גלויות המזרח זכו ליום מנוחה בערב שבת, ועל כן הוסיפו לקבלת שבת שיר השירים ופיוטים. ביום ראשון מיהרו כולם לעבודה.

שילוב של נוסחים

על אף שגדול השוני בין בתי הכנסת הספרדיים והאשכנזיים, עדיין דומה שניתן לאחד ביניהם. בבית הכנסת הארצישראלי שאציע, מבנה הישיבה יילקח מבני עדות המזרח – ישיבה עגולה, אווירה חמימה וביתית, כיאה לבנים שחזרו אצל שולחן אביהם, מטבח מאורגן וריח קבוע של ריחן ונענע יעטרו את בית הכנסת. תפקיד החזן יהיה יותר "אשכנזי", כמוביל ומאסף, ופחות כמפייט בעל יכולות. תפילת קבלת השבת תהיה יותר ספרדית, ואילו בוקר שבת ינטה לאשכנזי.

מזמורי קבלת השבת המקבילים לששת ימי המעשה ייאמרו יחד בנעימה ספרדית מרוקאית. זו הזדמנות מצוינת להתפלל בחבורה, ודומה שאף אחד לא יתנגד להוסיף "מזמור לתודה" על שבוע של ברכה והצלחה. את המנגינה ל"לכה דודי" יבחר החזן כאוות נפשו (מומלץ לבחור שתי מנגינות בסיסיות שכולם מכירים וחזן שלא רוצה לחדש יבחר אחת מהן). לפני ערבית יקראו יחד "במה מדליקין" – הקטע עם הקונצנזוס הרחב מבין הקהילות.

תפילת ערבית תתבסס על נוסח הנגינה האשכנזי, החל מהקדיש ואמירת "ברכו". הייתי מציע לשלב את ברכת "מעריב ערבים" בניגון מרוקאי ואת ברכת "השכיבנו" במנגינה הירושלמית שרווחה בציבור. ברכת מעין שבע וחתימת התפילה בנוסח אשכנזי.

בתפילת השחרית, פסוקי דזמרה ייאמרו בנוסח אשכנזי. את "ברוך שאמר" יאמרו בנגינה מרוקאית ו"הללויה" ו"שירת הים" במנגינת קהילות ירושלים. את "נשמת כל חי" יסיימו באמירת "ישתבח" משותפת בניגון של "ברוך שאמר". כך אותם שיאחרו כרבע שעה יגיעו ל"הללויה" והמאחרים במחצית השעה יספיקו לעמידה במניין. ברכות קריאת שמע בנוסח אשכנז וכך גם חזרת הש"ץ. בברכת כהנים יונהג מנהג הספרדים שבו כל משפחה מתכנסת תחת הטלית של ראש המשפחה.

שיר של יום ייאמר מיד לאחר החזרה, ובפתיחת ההיכל יועבר השרביט לבני עדות המזרח. בעת פתיחת הארון תיאמר התפילה לשלום המדינה, לחיילים ולכל הקהל הקדוש העוסקים בצורכי ציבור באמונה. ולפני שהספר יובל לבימה במנגינה ספרדית עליזה ייאמרו פסוקי קבלת עול מלכות שמים המודפסים בסידורי האשכנזים.

נוסח הקריאה ישתנה לפי הקורא. ה"גבאות" תתרכז סביב מנהגי הספרדים המרבים בברכות ואשכבות, פיוטים ונעימות, עבור העולים לתורה. בעת שמחה יוספו עליות, וכך ירבו הסוכריות וישמחו ילדים וילדות.

תפילת המוספים שמורה לאשכנזים. לאחר "יקום פורקן" מיד יאמרו "אשרי יושבי ביתך", שכן כאמור שאר התפילות כבר נאמרו בעוד ההיכל ושערי שמים פתוחים. לפני החזרת ספר התורה יושר "ימלוך", שיוביל החוצה את כל חבורת הילדים לקבל ממתק ולהתפלל תפילת ילדים. בקדושת "כתר" ניתן לשלב יותר ממנגינה אחת. ייטיב החזן וינגן אחת ממנגינות הספרדים והשנייה מהאשכנזים. לאמירת "כל ישראל יש להם חלק" ניתן להזמין את הילדים ולחלק לכל אחד קטע כמנהג הספרדים. בסוף כמובן שירת "אנעים זמירות".

מעבר לכך, במהלך השנה כדאי להגדיר שבת אחת שתיעשה לגמרי בנוסח אשכנז והאחרת לגמרי בנוסח עדות המזרח, מרופדת בפייטנים וחזנים. ניתן להציע את שבת שירה לספרדים ושבת זכור לאשכנזים. ככה ייהנו אלו מאלו וישמרו את המסורת. אכן, יש כאן הצעה ראשונית, אך בעיקר קריאה לחשיבה מחודשת סביב סוגיה כה משמעותית וחשובה.

דביר דימרי הוא מנכ"ל קבוצת קרתא השקעות ונדל"ן