פרשת שלח היא קו פרשת המים של המסע לארץ ישראל. חטא המרגלים היווה טראומה לאומית. הוא הוביל להארכת המסע במדבר ב־38 שנה, למותו בטרם עת של כל אותו הדור, ולא פחות מכך למשבר עמוק ביחסים ובאמון עם משה וא־לוהים. "עם תועי לבב", עם של טועים, הולך ותועה במדבר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האורח האירופאי הראשון שמגיע לכאן מאז הרכבת הממשלה
– מ-8200 ועד עמק הסיליקון – ישראל היא אומת הסטארט-אפ
– בחירות נוספות? האפשרות כבר לא רק בחדרי חדרים
וכמו בכל משבר שכזה, צריכה לקום ועדת חקירה. מי אשם במחדל? מיהם הנושאים באחריות, ומי בסוף ישלמו את המחיר? זה עניין חשוב ביותר. לא פחות ממה שאומר לנו האירוע עצמו על החברה, מלמד אותנו האופן שבו חוקרים ובודקים אותו. תרבות מתגלה גם דרך היכולת לנתח אירוע ולהפיק ממנו לקחים ומסקנות. נלך היום בעקבות המדרש אל תוך סוגיה זו, לתוככי חדר ועדת החקירה של חטא המרגלים.
כשל השליחים וההנהגה
הלכה: מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלשה ימים? שנו רבותינו אין מפליגין בספינה בים הגדול שלשה ימים קודם לשבת בזמן שהוא הולך למקום רחוק… ואם היה שליח מצוה מותר לו לפרוש בכל יום שירצה. למה? מפני שהוא שליח מצוה ושליח מצוה דוחה את השבת.
וכן את מוצא בסוכה ששנינו ששלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחתו ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותם שנים ששלח יהושע בן נון ונתנו נפשם והצליחו בשליחותן… אבל שלוחים ששלח משה היו רשעים.
המדרש פותח בהלכה מהלכות שבת, שממנה לומדים ששליחים לדבר של מצווה חביבים ושליחותם פוטרת מן השבת ומן הסוכה. דוגמה לשליחי מצווה חביבים, שנתנו נפשם והצליחו בשליחותם, הם שני המרגלים שנשלחו בשליחותו של יהושע. לעומתם, השלוחים ששלח משה היו רשעים. מכאן שהמתחייבים באשמת חטא המרגלים הם המרגלים עצמם. הם נבחרו לשליחות, שהיה לה פוטנציאל להיות שליחות של מצווה, וקלקלו אותה בבחירה שגויה מפאת רשעותם.
המדרש ממשיך:
זה שנאמר "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם" (תהילים עו). "אֶשְׁתּוֹלְלוּ" אלו משה ואהרן ששלחו המרגלים ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ, ולא היו יודעין מה לעשות, אלא אף משה ואהרן נתרשלו את ידם. מיד עמד כלב ושתק כל אותן אוכלוסין, שנאמר "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם" – עמד לו על הספסל והיה משתקן ואומר הס, והם שותקין לשמוע ממנו, אמר להם: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה טובה גדולה אני מחזיק לו.
אפשרות שנייה היא שמשה ואהרן איבדו מכוחם מול לשונם הרעה של המרגלים. נשללה מהם היכולת לדבור את האמת, תש כוחם כאבירים נמים. ברגע האמת צץ כלב והתגלה במלוא קומתו.
סיפור המרגלים קורה על סיפה של ארץ ישראל שדורשת כישורי הנהגה אחרים מן המדבר. המרגלים החוזרים מדברים בשפה של ריאליה, מודדים את כוחו ויכולתו של עם ישראל לכבוש את הארץ בעיניים אנושיות, ארציות. משה ואהרן הנהיגו את יציאת מצרים שהייתה ניסית כולה. בהמשך חוו את הקיום הניסי שבמדבר. עיניהם הן עיני נס ופלא. הדיבור הריאליסטי הזה, נטול נוכחות ורצון א־לוהי, משתק אותם ונוטל מהם את כוחם. כלב משמש פה כמשקפיים מתווכים ומגביהי מציאות. הוא מסוגל לראות את טובה של הארץ מעבר לפחד מיושביה. משקפיו משקפי אמונה. הם לא נותנים ודאות אבל מפיחים תקווה.
תהליך מימי אברהם
"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" – ר' אחא הגדול פתח "יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱ־לֹוהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם" (ישעיהו מ, ח). למלך שהיה לו אוהב והתנה עמו ואמר לו: לך עמי ואני נותן לך מתנה. הלך עמו ומת. אמר המלך לבנו של אוהבו: אף על פי שמת אביך איני חוזר בי במתנה שאמרתי לו. בוא וטול אתה.
משל למלך שהבטיח דבר לאוהבו ולא הצליח לקיים. אבל ההבטחה לא מופרת, והיא ניתנת לבנו של האהוב. המדרש ממשיך ומביא פה בעקבות ישעיהו שהאהוב הוא אברהם, שלו הובטחה הארץ בכמה הזדמנויות ובכל זאת לא זכה לה בימיו. אומר ה' למשה שלמרות שנדמה שההבטחה יבשה כחציר או נובלת כציץ, דבר ה' יקום ויהיה.
האפשרות הזו מעניינת מאוד, כי יש פה משבר העוסק בדיוק בעיכוב נוסף של מימוש ההבטחה. נקודה קשה ורגישה שאנו מנסים לפענח מדוע היא מתרחשת, מה פשרה? תחילת הסיפור היא אברהם, שאמנם זכה להבטחת הארץ אך גם הבין שהדבר יקרה רק כעבור 400 שנה, אחרי מסע מורכב שיעבור זרעו. המסע קשור בו עצמו, בזהותו, "כי גר יהיה זרעך", וגם קשור לעמי הסביבה: "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה".
דחיית קיום ההבטחה לא קשורה להתנהגותם של המרגלים וגם לא להנהגת משה ואהרן. גם אם לא ניכנס לחישוב (המסובך) של 400 שנה מימי אברהם, ברור פה שנושא ירושת הארץ מורכב מפסיפס שלם של שיקולים. קשה להצביע פה על נתון אחד מכריע; יש פה איזה תהליך המתחיל ב"לך לך" וסופו בכניסת העם לארץ. הכניסה לארץ צריכה להבשיל, היא לא בנויה סביב אירוע אחד. הראייה הזו דורשת מבט רחב; קשה בעין אנושית אחת לקלוט את התמונה כולה. האם זה קשור בארץ עצמה? ביושביה? בעם הנכנס בשעריה?
סיפור המרגלים הוא כרוניקה של כישלון אבל המדרש פורס סיבות מהותיות שונות לסיבותיו. המציאות מורכבת ויש פה העמדה של תרבות מבררת שונה מאוד מתרבות חיפוש האשמים הנוהגת במקומותינו. ניתן לספר על כל דרך כמה סיפורים שנקודות המבט השונות נותנות לה את עומקה והאמת מתגלה דרכן יותר. "התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך"? (שירי סוף הדרך, לאה גולדברג).
כרמית פיינטוך (אפרתי) היא רבנית קהילת 'אילנא דחיי', רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עוז ופסיכותרפיסטית
