אינני יודע מתי זכאי אדם לכתוב אוטוביוגרפיה. אולם אם הייתי כותב אוטוביוגרפיה לא הייתי יכול שלא להזכיר בה במילים ספורות את אלה שהביאוני עד הלום. קודם כול את הוריי, מהגרים ממזרח־אירופה שעברו את כל קשיי ההסתגלות והקליטה בגולת ארגנטינה הרחוקה. שלי – משלהם הוא. מה לא עשו בשבילי? אמי מורתי הייתה בוחנת אותי כשלמדתי את שירי ביאליק בעל־פה. ואבי מורי דאג שלא אשקוט על שמריי. זוכר אני את התהליכים היהודיים שעברו על אבי מורי, ואת השפעתם עליי, והדברים כתובים באוטוביוגרפיה שכתב בערוב ימיו. הוא לא חסך מפרוטותיו המעטות כדי לשכור "מלמדים" שילמדו אותי אותם תחומים שהיה ברור לו שלא אלמד אותם בבתי־הספר היהודיים שלמדתי בהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האיש שהציל את ספרי התורה של משואות יצחק מהלגיון הירדני
– דין איתמר כדין נצרים: תוכנית המאה תכניס ישובים יהודים למצור
– "החורף יהיה שונה לחלוטין ממה שחווינו"
זוכר אני את המלמד שלימד אותי "חומש", נדמה לי ששמו היה ר' נחמן או ר' נחום, ועדיין אני עוּל שנים. זוכר אני שאמר לי לקרוא אונקלוס, תוך שהוא מלמד אותי קל וחומר: אם תרגום תדע לקרוא, קל וחומר שתדע לקרוא חומש. זוכר אני את הצרות שהייתי עושה לר' אלקנה, שלימד אותי, כעבור שנים מספר, גמרא. יהי רצון שהקב"ה יסלח על חטאיי ופשעיי בלימוד זה, כי רבים הם. הדבר היחידי שניחם אותי בימים ההם היה אמונתי שמה שאני לא מבין או לא יודע אבין בעולם הבא, אם רק השתדלתי קצת בעולם הזה להבין את הדפים שלמדתי.
אני זוכר בחיבה את דודי הנמוך־הענק, שהיה יושב ולומד משנה עם תוספות יום טוב ואברבנאל, ומעיין בפירושיו של רש"ר הירש, ואת דודתי, אחות אבי, שאת תבונתה לא אשכח לעולם. היו אלו דמויות בעלות עוצמה כבירה ומהם למדתי להעריך את יהדות פרנקפורט שממנה הגיעו.
אכן הגיעו לגולת ארגנטינה שברים מספינת היהדות המזרח־אירופאית ששקעה בים הלהבות. מתלמידי ביאליק באודסה ועד לאחד מחסידי צאנז, שממנו קיבלתי מהדורה עתיקה של ספר שהשפיע עליי רבות, ספר העקדה של ר' יצחק עראמה. רבות התרשמתי מפליט אחד שהגיע שבת אחת לבית הכנסת הקטן שלנו לבוש בצורה מוזרה, שעדיין לא נפוצה אז בעירנו. הוא היה חסיד ראדזין, שבטליתו ציציות תכלת, והיה חברותא של הרבי האחרון שנהרג על קידוש השם כאשר מסר את נפשו כדי להציל בני ערובה יהודים. על גופו הטהור תלו הרוצחים את השלט "בשר כשר". הוא היה מדבר לפני קריאת התורה וממנו שמעתי בפעם הראשונה על גדולתו של "סבנו" זקננו קורח. כך נודעתי לתורתה של חסידות איזביצה־ראדזין.
בגיל עשר – רשימת פושעי המלחמה
מורי ורבי שליווה אותי שנים ארוכות היה הרב יעקב פינק, שהביא איתו את תורת גליציה, את עולם הישיבות ואת הסמינר האורתודוקסי לרבנים בברלין. הייתי אז בן שתים־עשרה ורבי נתן לי אז ספר על תורת הרמב"ם, הראשון שפגשתי בחיי, ומני אז הוקסמתי מן ההגות היהודית. את שתי המשכורות הראשונות שהשתכרתי בהיותי בן שש־עשרה הקדשתי לקניית ארבעים ספרי פילוסופיה זולים, ואת הקונקורדנציה לתנ"ך. בגלות שבה גדלתי שלטה תרבות היידיש. הקדוש ברוך הוא עשה איתי חסד, ובגיל שבע־עשרה קיבלתי פרס על מסה ביידיש, המסה הראשונה שכתבתי על הגות יהודית. פרס זה עודד אותי להמשיך בכיוון זה. אולם למעשה הכול התחיל מוקדם הרבה יותר.
בהשפעת מלחמת העולם השנייה ניסיתי לכתוב את תולדות האנושות, ולאחר מכן, ואני בן עשר בלבד, ניסיתי לערוך רשימה שלמה של פושעי המלחמה הנאצים החייבים לתת את הדין. מלחמה זאת חרותה בזיכרוני למרות המרחק הגאוגרפי. זוכר אני את אבי רכון על מפה ענקית של אירופה, מנסה ללמוד היכן החזית המזרחית שבה חיו משפחות הוריי, שרבים מהן נרצחו. אני זוכר את המהפכה המעין־נאצית שהתרחשה במדינתנו, את הדאגה בפניהם של ההורים, את החרדה פן יסגרו את בתי־הספר היהודיים, תיאסר עיתונות היידיש וייפגעו חיי הקהילה.
הקדוש ברוך הוא מנע מאיתנו את טרגדיית השואה אבל חווינו אותה מרחוק. לא פעם התקוטטתי עם ילדים שסיפרו בדיחות אנטישמיות על חשבוני. הייתי ילד יהודי שאהב את בית־הספר היהודי ופחות את בית־הספר הגויי שגם בו למדתי. הסביבה היהודית, ועוד יותר תנועת הנוער, הייתה בעבורי נווה מדבר. אך נווה מדבר זה שבתנועת הנוער נהרס בשל "מלחמת העולם" שהייתה בין המזרחי והפועל המזרחי, מלחמה שגליה הגיעו גם לארגנטינה.
הושפעתי רבות מאישיותו הרב־ממדית והעדינה של מורי ורבי, הרב יעקב פינק, שהקים מכון, למעשה ישיבה תיכונית, שם למדתי. לא אוכל להזכיר את כל מוריי כאן. מכולם למדתי רבות, וכולם חרותים בזיכרוני. חכמים אומרים בפרקי אבות (ו, ג) "הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, צָרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי". ואכן, רבות למדתי מאותם מהגרים שחיפשו בארגנטינה מנוח החל מסוף המאה הי"ט. למדתי מהם פרק, פסוק, וזוכר אני אף את אותו דקדקן מופלא שישב בגלותנו, משה קונסטנטינובסקי, ממנו למדתי את הגייתן הנכונה של כמה אותיות מיוחדות, כמו ג'מל, צ'די וכיוצא.
מאוחר יותר התחילו להגיע המורים השליחים ממדינת ישראל ומהם הושפעתי רבות, בייחוד מיהודה מוריאל שעזר לי באחת ההכרעות הגורליות ביותר שעמדו לפניי, ההחלטה לעזוב את עולם המעשה, את עבודתי כמהנדס, ולפנות אל עולם הרוח, עולם לכאורה ללא עתיד, בוודאי לא עתיד כלכלי. על האדם ללכת בעקבות לבו ולעשות מה שלבו חפץ. אך מה באמת לבו חפץ? מהו הרצון האותנטי שלו? האם הוא מסוגל לחדור לתוך עצמו כדי לדעת מה השתילו החברה והסביבה בתוכו, ומהו רצונו שלו? אכן כפי ששאלו את ר' זושא למה לא היה זושא, כך ישאלו כל אחד מאיתנו. זושא הוא סמל הקריאה לחפש את הייעוד האותנטי. הייתכן למצוא אותו? ברגע שרצונו זה ייוודע לו, הוא חייב להילחם עליו בכל כוחו, אבל אז מלחמה זאת תהיה קלה, אף אם יצטרך לרעוב.
אחרון אחרון בין הדמויות של שנים עברו עומדת לפניי יום יום דמותו המסתורית והמופלאה של פרופ' שושני, שעקץ אותנו ולא נתן לנו להירדם על האמיתות המקובלות ועל הקונצנזוסים השקריים.
הציוני היחיד בישיבה
אכן, באותן שנים חייתי בשני עולמות כשביניהם גבולות ברורים: "צאתך" ו"אוהלך". מצד אחד חייתי את התרבות הכללית נטולת היהדות, ומצד שני את הישיבה, נצר לישיבת מיר שהגיעה לדרום אמריקה. בישיבה הייתי יוצא דופן. עוד בהיותי תלמיד העזתי להרצות על הרצל וביאליק כשעוד היו חוגגים את ימי הסתלקותם בתמוז. הייתי הציוני היחיד בישיבה. מייסד הישיבה, יהודי יקר שהקריב את כל אשר לו למען תלמוד תורה, הטיף לי אז מוסר. אמרתי לו: "הלוא יחד איתי דיבר גם הרב הראשי בארגנטינה". "לו אולי מותר. אתה תלמיד ישיבה!", ענה לי.
באותה ישיבה למדתי מחבריי הרבה מהטוב שבישיבות המוסר. כמו למשל את הצורך, החלקי אולי, לא לרמות את עצמי ואת היכולת לאנליזה עצמית. רבים מהתלמידים זכורים לי. רובם בארץ. זוכר אני את החברותא המבוגר שלי, היום ראש ישיבה חשוב בישראל. גם תלמידים אחרים בנו ישיבות. תלמיד אחר הוא היום אחד מחשובי נטורי קרתא, והודות לו אני מקבל עד היום את עיתון "החומה". זיכרונות מעידן אחר וכבוד הדדי מקשרים בינינו. נדמה לי שאני מסוגל להרגיש במקצת את מה שמצא בהם עגנון ב"תמול שלשום", למרות הסתייגויותיו הרבות.
בהסתכלות לאחור יכול אני לומר שהמציאות בגלות יצרה פיצול אישיות, לפעמים מצב מעין סכיזופרני. צעירים רבים ברחו ממנו וניסו להתגבר על פיצול האישיות הזה בוויתור על אחת הזהויות. מצד אחד התבוללות מוחלטת, מצד שני – הסתגרות בחומות גטו רוחני או ציונות, דהיינו עלייה לישראל. בעבורנו כצעירים דתיים הבעיה הייתה חמורה יותר. התשובה הייתה אינטגרציה, ואת זאת ניסתה לעשות האורתודוקסיה המודרנית והציונות הדתית. חלוץ באינטגרציה זאת היה אצלנו הרב יעקב פינק. ולמרות זאת הבעיה נשארה, והיא עדיין כאן גם בחיינו במדינת ישראל.
הרי"ד סולובייצ'יק לימד אותנו את סודה של הדיאלקטיקה הלא־הגליאנית. ישנם קרעים שאי־אפשר לאחות. המציאות היא משחק הרכבה, פאזל שנתנו לנו להרכיב. בפאזל מקבלים על הקופסה את התמונה השלמה. פאזל כזה לא ניתן לנו. המדע עוסק בפאזל בלי תמונה, ומנסה להרכיב את התמונה הנעלמת. ייתכן שבפילוסופיה אי־אפשר להגיע לתמונה כללית כזאת. ואולי אי־אפשר כלל להגיע אליה מפני שהמציאות מורכבת מחלקים השייכים לכמה וכמה תמונות. ותמיד תימצאנה מה שר' נחמן כינה "קושיות". העולם איננו הרמוני. ולכן, כפי שרמז רבי נחמן, השיגעון הוא שמבטא נכונה את תמונת העולם.
אדיר במרום במחסן ביצים
כמובן שחייב אני להקדיש שורות אחדות למוריי באוניברסיטה העברית. אני זוכר את השנה הראשונה עם בואי ארצה. הגשמתי אז חלום של שנים וכדבורה נדדתי מפרח לפרח. זכיתי לשמוע את ישעיהו ליבוביץ' על המוח, את אברהם פרנקל על הלוח העברי, את מנחם אלון בסמינר על המשפט העברי, ואת שמואל סמבורסקי שחזר בעבורנו על הניסויים ההיסטוריים החשובים ביותר של תולדות הפיסיקה. בייחוד זוכר אני את ביקוריי בביתו של הוגו ברגמן, שהיו בשבילי חוויה מיוחדת.
אינני יכול להזכיר את כל מוריי וחבריי בחוגים שבהם למדתי. אזכיר רק את א"א אורבך ואת שמשון רוזנטל בתלמוד, את נתן רוטנשטרייך, יהושע בר־הלל, י"י פוזננסקי, וצבי בראון בפילוסופיה כללית. במחשבת ישראל עומדים לפניי גרשום שלום, אפרים גוטליב, רבקה ש"ץ, יוסף סרמוניטה ובייחוד מורי ומדריכי שלמה פינס, רצ"י ורבלובסקי וייבדל לחיים ארוכים אליעזר שביד. לדמויות אלו רוצה אני להוסיף את יוסף בן שלמה, ששיעוריו הבלתי נשכחים הזינו את אהבתי לפילוסופיה. רבים הם חבריי שמהם למדתי רבות. אזכיר רק כמה מאלה שלדאבוננו אינם איתנו: אברהם נוריאל, נחום אריאלי, יעקב לוינגר, וחבר שנקטף בדמי ימיו בהגנת המולדת, יעקב מאיר.
אוסיף לשלמי תודה אלה הערה אחרונה. אנו מנסים להרבות חוכמה. ואולם, רבי נחמן מספר לנו על החכם והתם. החכם כל כך חכם, עד שבעקבות הביקורת העצמית שלו הוא מאבד את משמעות החיים. זוהי אחת הבעיות התרבותיות הקשות ביותר. בשנות הוראה רבות למדתי שיש בעיה עם תלמידים טעוני טיפוח אבל יש בעיה גם עם מוגזמי טיפוח. אינטלקטואלים רבים המצויים בצמתים תרבותיים רבים רוצים לשחוט כל פרה קדושה, להרוס כל "מיתוס" ולמצוא בכל דבר את הכיעור. הם איבדו את התמימות, וחבל.
ארץ ישראל נתנה לי רבות, בייחוד ירושלים על חכמיה ורחובותיה. אני זוכר שפעם ברחוב המלך ג'ורג' רציתי לעבור באדום, ופתאום יהודי תימני שעמד לידי אמר לי: "ויאמר אָדום אל תעבור בי". לא אשכח אף פעם כיצד יום אחד מצאתי את השומר במחסן הביצים של תנובה יושב ולומד את "אדיר במרום" של הרמח"ל. הדבר דומה לשומר במועדון הלומד מכניקה קוונטית. אמרתי לו אז: אתה יודע כמה פעמים התחלתי לקרוא את הספר הזה ולא הבנתי? באותו הזמן הייתי כבר מרצה באוניברסיטה. היהודי הפשוט, שלא היה פשוט כלל, ענה לי: לא נורא, תנסה עוד פעם ועוד פעם ואולי תצליח. אלו הם היהודים הפשוטים שמצאתי ברחוב. מי ייתן והייתה קיימת תחנת רדיו שתזמין כל איש ואישה בארץ שיספרו בשידור את סיפור חייהם. העולמות המתגלגלים כאן בתוך כל אדם הן מעבדות אקזיסטנציאליות מיוחדות במינן.
אולם המתנות הגדולות ביותר שארץ ישראל העניקה לי הן אשתי, ילדיי, נכדי ונכדותיי. את מה שלמדתי מאשתי, מחוכמתה ומביקורתה, ובייחוד מיושרה, אי אפשר לשער. כשהכרתי אותה ידעתי על המסעות אל הגלקסיות של החלל החיצון. היא פתחה בפניי חלונות לעולמו הפנימי של האדם. היא נתנה טעם לחיי. היא נתנה לי את ילדיי שיחד איתה הם מוריי היום, פשוטו כמשמעו.
ברכת התורה על המחקר
בהגות, במחקר ההגות ובעולם האקדמיה חייבת להתקיים מלחמה דרוויניסטית, זוהי מלחמה על מצרך נדיר – האמת. אלא מלחמה זאת קשה מן המלחמה המתקיימת בטבע. במלחמה זו נלחמים לא רק נגד קולגות בני הדור, אלא גם נגד הדורות הקודמים, המורים הגדולים, לעיתים הענקים. ניתן לומר בציניות שמלחמות אלה מקבלות לעתים את השראתן מן התודעה שאם ראשונים כמלאכים הרי אנו מיותרים. אולם כל בית מדרש זקוק לחידוש ולכן למרות הכול, אף מתוך המלחמה הבין־דורית עשויה להתגלות האמת. האם יש אתיקה במלחמות אלו? לדעתי, האתיקה מתגלה בהגינות שאדם מגלה אם הוא לא מתעקש על דעותיו כשברור לו שהן מוטעות, שלא ינסה לקדם אותן בעזרת הכוח שהמעמד האישי בעולם האקדמי עשוי להעניק. זו ה"לשמה", כפירושו של ר' ישראל סלנטר.
על התורה אמרו חז"ל "זה ספר מלחמות השם", והיא אכן נרטיב של מלחמות. זוהי החוויה שחז"ל ניסו להעביר לנו. מתוך כך צווינו "חגור חרבך על ירך גיבור" והוסיפו "את והב בסופה": על המלחמה להתקיים מתוך אהבה. גם זאת מצאתי, יחס אישי הוגן המלווה מאבק על אידאות.
אינני יודע אם חוקר יכול לברך ברכות התורה על מחקריו. אינני יודע אם כיושבי קרנות איננו עוסקים בדברים בטלים. על כל פנים, מן הראוי שיתפלל "יהי רצון מלפניך ה' א־להי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר מחקר ובדבר הגות וחלילה ישמחו בי חברי, ולא אומר על אמת שקר ולא על שקר אמת, ולא ייכשלו חברי וחלילה אשמח בהם. מודה אני לפניך ה' א־להי שאפשרת לי להקדיש את חיי להגות היהודית, ולא שמת חלקי מעושי ממון בקרנות. סלח נא על חטאיי ולא יתביישו בי בני ביתי ותלמידיי, חנני וזכני לשבת בישיבה של מעלה עם אותם הוגים שהתאמצתי להבינם, ואף עם אלה שלא זכיתי ללמדם".
פורסם לראשונה בספר "בדרכי שלום – עיונים בהגות יהודית", קובץ מאמרים לכבודו של פרופ' שלום רוזנברג, ירושלים תשס"ז (2007)
