בפרשת בחוקותיי אנו נפגשים עם פרשיית הברכות והקללות: "אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אתם… ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה". מיקומה של פרשה זו בחמשת חומשי התורה – תמוה, שהרי עניינו של ספר ויקרא אינו לעסוק במצוות ושכרן, אלא במשכן ובקורבנותיו. לא בכדי כינו חז"ל ספר זה בשם "תורת כהנים". אולם פרשות בהר ובחוקותי – לכאורה אינן קשורות לכל העניין. נראה לומר שפרשת בהר, העוסקת בעיקר בענייני שמיטה ויובל – היא מעין הקדמה לפרשת התוכחה, התולה את עונש הגלות באי-קיום השמיטה: "אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה". אולם מה מקומה בכלל של פרשת התוכחה לכאן? לכאורה היה נכון יותר למקם אותה בסמוך למתן תורה – בספר שמות, או כהכנה לכניסה לארץ – בספר דברים (כמו פרשת כי-תבוא)!
מתוך הקדמת הרמב"ן לספר ויקרא עולה שספר 'תורת כהנים' אינו עוסק בקרבנות דווקא. הרמב"ן מבאר שאחרי ספר שמות – שהסתיים בהשראת השכינה בישראל, מגיע ספר ויקרא – שעניינו לבאר כיצד לשמור על השראת השכינה. זו היא בעצם מטרת עבודת המשכן – הקרבנות הקבועים, הקורבנות שמביא החוטא או הטמא, אופן ההטהרות של היחיד, איסור עבודת המשכן בטומאהוכו'. מבט זה מאיר באור אחר לגמרי את פרשת בחוקותי; פרשה זו אינה עוסקת כלל בשכר ועונש, אלא בתנאים להשראת השכינה – "אם בחוקותי תלכו… ונתתי משכני בתוככם".
מה משמעות הדבר? הרמב"ן על הפסוק "והשבתי חיה רעה מן הארץ" מרחיב לבאר: "כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות, כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון – אין חיה ורמש ממית אדם". הפרשה אינה מדברת על שכר גרידא, אלא היא מתארת איך נראה עולם שיש בו השראת שכינה. הרמב"ן מדגיש שהברכות בפרשה שונות מכל הברכות האחרות בתורה: "והנה הברכות האלה כפי פשוטן, עם היותן רבות כלליות בענין המטר השובע והשלום ופריה ורביה – אינן כמו הברכות שברך כבר… אבל (= אלא) אלו הברכות שבפרשה הזאת – הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כלם צדיקים… וכן "והתהלכתי בתוככם" – רמז למידה שקראו רבותינו 'שכינה', מן "ונתתי משכני בתוככם", ואומרים: "שכינה שורה בישראל"… ואין בתורה ברכות שלמות כאלה, שהם דברי הברית והתנאים אשר בין הקב"ה ובינינו". התיאור המובא בפרשה אינו 'שכר' במובן הפשוט, אלא תיאור של מציאות של עם ששורה בו השכינה!
באופן דומה, הקללות המתוארות – אינן באות כאזהרה על 'עונש' אפשרי, אלא כתיאור מצב של מציאות ללא השראת שכינה. במצב כזה המציאות מקדירה פניה, וקיומו של עם ישראל הולך ומתפורר, עד הגיעו לגלות. תיאור הפסוקים אינו עוסק בעונש, אלא בפיספוס. הפיספוס של תיקון עולם – זה קלקול עולם, הפיספוס של השראת שכינה – זו גלות השכינה.
כל ספר ויקרא דיבר על הדרך לקיים קדושה, טהרה והשראת שכינה בישראל. אבל הנושא האמיתי הוא לא הפרקטיקה של תפעול המשכן, אלא השראת שכינה, שכאשר היא מופיעה בעוצמתה – יש בכוחה לתקן את העולם, להחזיר אותו למצבו כמו בעת שנברא!"ונתתי משכני בתוככם" זה להרחיב את השראת השכינה ממקום המשכן לכל העולם כולו, לכל החיים כולם.
פרשת בחוקותי – זה הסיום של ספר תורת כהנים, ספר השראת השכינה. זה לא סיום נמוך. לא התוצאה המעשית של החורבן היא העיקר, זהו רקסממן להבין את הפיספוס של אי-השראת השכינה. ומאידך, אנו רואים עד היכן השראת יכולה להביא את האדם והעולם. הגדיל לתאר זאת רש"י, בדרכו הקצרה והעמוקה. על הפסוק "והתהלכתי בתוככם"מביא רש"י את דברי חז"ל: "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני; יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר:"והייתי לכם לאלקים".הקב"ה מטייל איתנו. לא 'אטייל עמכם בגן-עדן' אחרי מאה ועשרים, אלא כאן, בעולם הזה! "אם בחוקותי תלכו".
הכותב הוא רב בבית המדרש של המרכז האקדמי לב
