ברקע יום העצמאות, רציתי לחזור לסיפור הקבצן החירש של ר' נחמן, שאותו הבאתי בפניכם בעבר, ולהדגיש את האנטיתזה שלו ביחס לחזון ההצלחה של המדינה. הקבצן החירש הינו חלק מסיפור "שבעת הקבצנים", שבו ראה רבי נחמן מברסלב לדעתי את ראשית שקיעתן של חצרות המלכים ואת ראשיתו של העולם המודרני. הוא חזה את אימי הקדמה ואף את הפוסט־מודרניזם ההולך ונבנה על חורבות האשליות הקודמות. הקבצנים הם גיבורים אנטי־גיבורים, דמויות שלא מותאמות למציאות ולתחרות המתרחשת בה. הם הנכשלים והמפסידים הבטוחים. אך דווקא דרכם מבטא רבי נחמן את ביקורתו נגד התופעות החברתיות והתרבותיות המאפיינות את העולם המודרני.
טעמים מקולקלים
הקבצן החירש מתייחס לרעיון ה"חיים הטובים", לשאלות הקיומיות של האדם ולחיפוש האושר. החירשות היא הניגוד לצעקה, המבטאת את המחסור ואת האומללות האנושית. וכך אומר החירש:
כי כל הקולות כולם הם מן חסרונות. כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו. ואפילו כל השמחות שבעולם כולם הם רק מחמת החסרון, ששמח על החסרון שחסר לו ונתמלא. ואצלי, כל העולם כולו אינו עולה לכלום, שיכנסו באזני החסרון שלהם. כי אני חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון.
הקבצן החירש שבסיפור טוען שבידו סוד החיים הטובים ומספר את הסיפור הבא:
היות שיש מדינה שהיה להם גן, והיה באותו הגן פירות שהיה להם כל מיני טעמים שבעולם, גם היה שם כל מיני ריחות שבעולם, גם היו שם כל מיני מראה כל הגונין… שבעולם, הכל היה שם באותו הגן:
והיה על הגן גנן אחד… והיו בני אותו המדינה חיים חיים טובים על ידי אותו הגן. ונאבד שם הגנן. וכל מה שהיה שם באותו הגן, בודאי מוכרח להיות כלה ונפסד… אבל אף על פי כן היו יכולים לחיות מן הספיחים שבגן. ובא עליהם מלך אכזר… והלך וקלקל את החיים טובים של המדינה שהיה להם מן הגן. ולא שקלקל את הגן, רק שהשאיר שם באותה המדינה שלש כתות עבדים, וציווה עליהם שיעשו מה שפקד עליהם, ועל ידי זה קלקלו את הטעם… כל מי שירצה לטעם איזה טעם יהיה טעם נבלה. וכן קלקלו את הריח, שכל הריחות יהיה להם ריח חלבנה. וכן קלקלו את המראה, שהחשיכו את העיניים כאלו יש עננים ועבים… ועתה, אם אתם חיים חיים טובים, אראה אם תוכלו להושיע אותם. ואני אומר לכם… שאם לא תושיעו אותם יוכלו הקלקולים הנ"ל של אותו המדינה להזיק לכם גם כן.
הסיפור מציג מדינה עשירה שיש בה כל טוב ושבה התרחשה טרגדיה של קלקול הטעם, הריח והצבע. זהו אינו אלא שיקוף של מצב החברה בעולם המודרני: מצד אחד מצויה החברה בת־זמננו בתודעתה המאנית, בשיגעון הגדלות שלה על גלובליזציה שתגאל את כל העולם בעושר בלתי מוגבל. אולם נראה לי שהקבצן החירש טוען שדורנו הוא גם בעל תודעה דיכאונית, דפרסיבית – האומללות המאיימת על המדינה העשירה.
מה קרה במדינה האומללה? אבדו הטעמים, הריחות והצבעים. כל החושים הפכו אפור משמים. האסוציאציה העולה היא "הצוללת הצהובה" של החיפושיות, שבה משטר אכזרי משתלט על העולם והופך את המוזיקה לדממה. או אז נעלמים מהעולם גם הצבעים. החיפושיות רואים במוסיקה שלהם פתח לגאולת העולם יחד עם האותיות המתנוססות ברקע המבשרות את הסמים הכימיים החדשים – משיחיות השקר של סוף שנות השישים.
הפתרון אינו בעושר
החירש איננו שומע מוזיקה זאת. ודאי מואס הוא בגאולת כזב זו. כמו בצוללת הצהובה גם כאן נעוצה הסיבה בהשתלטותו של משטר מדכא. אלא שבסיפור הקבצן החירש, המלך הרשע והאכזר הוא אחר. המלך השאיר במדינה שלוש כיתות של עבדים, העושים את דברו. מי הם עבדים רעים אלו? הם מייצגים את העוולות של החברה המודרנית. על כך כתבתי בעבר ובוודאי תוכלו למצוא זאת אם תחפצו בכך. וכעת, חייבים אנו לשמוע את הלקח החשוב בדברי הקבצן החרש: הסיוע לפתרון הבעיות לא יגיע מהעושר. לא כך יחזרו התחושות האבודות. המדינה העשירה יכולה אולי לייצר מצרכים בזול עבור עולם שאולי יהיה בידו לקנות אותם, אולם היא לא תוכל לספק טעם ומשמעות:
והלכו העשירים הנ"ל אל אותו המדינה, וגם אני הלכתי עמהם. וגם בדרך הילוכם היו חיים גם כן כל אחד ואחד חיים טובים שלו, כי היו להם אוצרות כנ"ל. כשבאו סמוך להמדינה, התחיל להתקלקל גם אצלם הטעם ושאר הדברים, והרגישו בעצמם שנתקלקל אצלם… ולקחתי לחם שלי ומים שלי, ונתתי להם. והרגישו בלחם ומים שלי כל הטעמים, וכל הריחות…
לקבצן החירש אין עושר. יש לו רק לחם ומים. אך דווקא אותם הוא מציע כדי להרגיש שוב את כל הטעמים והריחות הטובים שבעולם. החירש עדיין משתמש במן מהמדבר ובמים מבארה של מרים. הוא עדיין הולך אחר הקב"ה במדבר, בארץ לא זרועה, משולל מעושר, כמעט ללא שלטון, ודאי ללא לוקסוס וללא פאר, כשבידו "הלחם הקלוקל". על המן נאמר (שמות טז יז־יח): "וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט, וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ" – המן מייצג את ההיפוך הגמור לכלכלת השוק החופשי המעודד את הרדיפה אחר העושר והרווח. האלטרנטיבה מצויה בקונספציה כלכלית־דתית שונה. דווקא הוויתור על חיפוש העושר הוא אשר יאפשר להחזיר את טעם החיים!
הקבצן החירש מסרב לקבל על עצמו את כללי המשחק של תרבות המדינה הליברלית המודרנית. הוא אינו שומע, אינו רוצה לשמוע. בסיפור זה מהדהד אולי מסע אודיסאוס מהקלאסיקה היוונית. מסופר שם על מקום בים, שבו נשמעה שירתן המופלאה של הסירנות שהקסימה את הספנים ברגשות בלתי ניתנים לכיבוש. המלחים היו נמשכים לים וטובעים, וספינתם הייתה מתנפצת אל הסלעים. אודיסאוס סתם את אוזני המלחים בשעווה. לגבי דידו, הוא ציווה שיכבלו אותו אל תורן הספינה, וכך שמע את השירה המכושפת מבלי למות.
רבי נחמן, כמו אודיסאוס, ניסה לסתום בשעווה את אוזני חסידיו, כדי להציל אותם מהאבדון. אך הוא הבין שהוא עצמו חייב לשמוע את המוסיקה המטריפה, ולעמוד בפניה מבלי ליפול בכישופיה. וזאת לא בגלל ההנאה שבדבר אלא כדי להציל את ניצוצי הקדושה שנפלו לתוכה. גם את המוזיקה הזאת צריך לגאול. וגם אנו, החיים בעולם הפוסט־מודרני, נמצאים בסיטואציה מעין זאת. זו האודיסיאה שלנו.
